צילום בגיל

אפשר להתמכר לעיניים היפות של סיגל,

כשהיא מספרת בהתלהבות על ׳צילום בגיל׳,

וזה בדיוק, בדיוק מה שקורה לי, לנו.

אנחנו טובעים בכחול האינסופי,

ומתאהבים מגדול עד קטנה,

באישה היפה. 

את סיגל אני מכירה כבר כמה שנים,

אבל ׳מכירה - מכירה׳ רק בשבועות האחרונים.

בצל אזעקות וטילים, ותכונה גדולה של מדינה במלחמה,

נפתח לי צוהר לעולם שלם של עשיה,

שמאיר בהמון מובנים את מציאות חיינו כאן ושם.

סיגל, היא בכלל הייטקיסטית בדימוס,

ששבה למולדת אחרי שהות של שנים,

(כמו רבים וטובים אחרים),

ומצאה בארץ את ייעודה.

סדנאות צילום מעצימות לניצולי שואה.

כן, כן, קראתם נכונה,

ובדלת אחורית, 

היא מלמדת ומעודדת

אותם לספר את סיפורם.

לתעד, לצלם, להציג,

סיפורים קטנים, פסיפס אנושי.

על כוס קפה קר, היא מספרת לי מה עומד מאחורי הרעיון.

׳קצתי בתוכניות והצגות, שמביאים לגיל השלישי,

בהם הם הצופים, צופים פסיביים, רציתי לשים אותם בפרונט, 

רציתי שימחאו להם כפיים...׳, היא אומרת לי.

׳וחוצמזה, התחלתי בסרטים תיעודיים,

זה די מייגע לשמוע סיפורי שואה ארוכים,

זה מצטלם מדכא, וכך די מהר מאבדים את הצופים....׳

איך זה עובד? אני שואלת, וסיגל מיד מתלהבת ומספרת.

במועדונים לגיל השלישי (עכשיו כבר בכל רחבי הארץ),

היא מציעה סדנאות ׳צילום בגיל׳.

מפגשים חווייתיים של צילום, בחוץ ובפנים,

פורטרטים ונופים, החבר׳ה מקבלים מצלמות,

חלקם מביאים מהבית צלמניות ישנות,

פריטי אספנות מקסימים מהבוידעם. 

בסוף הסדנא, מתבקש כל משתתף,

לצלם סיפור חיים קטן. 

כותבת ביוגרפיות מוכשרת עוזרת לתמצת את הטקסט,

והתוצר, תערוכה מרשימה, מרגשת ומעניינת,

שמסכמת חוויה מעצימה ומעשירה.

מחיאות כפיים, הערכה וסיפור שעובר בין הדורות,

עוזר להנציח, לשמר, לא להשכיח.

ואם אפשר בנימה אישית,

נרתמנו כל המשפחה לפרוייקט ׳צילום בגיל׳,

התיכוניסט מראיין, מתרגם, עורך, בונה אתר,

א׳ על תקן הנהג המסיע והצלם.

הבנות, מרותקות לפנים זקנות וחוכמת חיים,

אני סתם שם, להתלהב, להאיר ולהעיר,

(או להציק, כמו שהם מלינים;-)

בשלהי המלחמה משם ומכאן,

יש לפרוייקט הזה משמעות אחרת, 

מעמיקה.

על השקט המדומה שלפני הסערה,

על תחושת בטחון, שמופרת באיבחת שניה.

על מפלצות מהעבר, שחוזרות לחיים,

מפרות את השלווה הפנימית, גם אחרי שנים.

אני חושבת לעצמי, ועכשיו גם בקול,

שזאת הדרך ללמד וללמוד הסטוריה וערכים,

בסיפורים אישיים על גבורה, עזרה הדדית והישרדות,

על ציונות ואופטימיות, על עליה והיאחזות.

הפסיפס הזה האנושי,

הריקמה הזאת של כל הסיפורים, 

הם אנחנו, הנרטיב שלנו,

של עם, שקם כנגד כל הסיכויים, כמו עוף החול, 

שהצליח להפריח את השממה,

להקים מדינה וזאת עיקר גאוותינו,

וישמע מליצי ככל שישמע,

זה סלע קיומנו.

ויש כאן עוד מסר אחר, אישי וערכי ביחס

ליחס לגיל השלישי, יש המון מה ללמוד מהם,

ועוד מעט, הם כבר לא יהיו כאן לספר.

הפרוייקט הזה שם אותם במרכז, 

בכבוד, בהערכה, באוזן קשבת, עין פתוחה ולב חפצה.

ואגב,
לא רק אנחנו,

גם הזקנים מאוהבים בסיגל.

ואם גם אתם רוצים להתאהב,
באנשים טובים ויפים באמצע הדרך...
כנסו:
www.zilumbegil.wordpress.com