אחת מל״ו

התבוננתי בה מרותקת, בידיים קמוטות, שידעו חיים מלאים,

בעיניה הבורקות, בשערה, להבה, ונפשה, חסרת מנוחה.

היא חולה, אחרי כמה אירועים מוחיים, נלחמת בסרטן, 

והיא נושאת בתוכה, סיפור חיים של עשיה ונתינה.

לא יאמן מה היה בכוחה של אישה קטנה זאת לעשות, 

איזה שינוי היא חוללה בעולמנו הקטן, 

וכמה טוב, מכיל ליבה הרחב.

שום דבר לא הכין אותי ליום הזה,

יום שאזכור לעד, רגע מכונן שלבטח ישנה את חיי.

זה היה חלק מיום טיול עם חברים,

פתחנו אותו במסלול ירוק לאורך האוקינוס בסן פרנסיסקו היפה,
יום שטוף שמש בעיר, ולעיננו נגלו מראות יפים, 

גשר הזהב, שמיים תכולים, מיים שקטים,

עצי Cypress, מגדלור, מפרשיות ואוניות טרופות.

התחלנו את היום במסלול קליפורני טיפוסי, פלא הבריאה,
יפה ככל שיהיה, כבר ראיתם כמוהו אינספור פעמים.

עצרנו לקפה ועוגה בטבע,

ומשם בנסיעה שחצתה את העיר,

הגענו אל Delancey Street, לחזות בפלא אדם.

פעמים רבות עברתי על יד הקומפלקס המהודר,

בנסיעה, בהליכה, האונברסיטה שלי ממוקמת ממש על יד. חשבתי לתומי, שמדובר בעוד פרויקט מגורים יוקרתי.

וכמו שאומר השיר, ״דברים שרואים משם, לא רואים מכאן...״ 

לא ראיתי, 

טעיתי.

אחר כך שאלתי את עצמי, כמה פעמים אנחנו בוחרים בעיוורון,
מצאתי, שהמון.

פרויקט Delancey Street הוא פרויקט שיקום לעבריינים, לשולי החברה. 

רוצחים, אנסים וגנבים, חיים בו חיי שיתוף וקהילה,

משנים אורחות חיים, הופכים פרודקטיביים, יצרניים. 

תומכים איש ברעהו, לומדים נתינה מהי, מאמצים ערכים חדשים,

פושטים תרבות אלימה ולובשים זהות חדשה.

נשמע חלומי? ובכן, במרחק נסיעה יחסית קצר,

מתרחש הנס הזה, והיה כבר מי שאמר,

׳אם תרצו אין זו אגדה.׳

את הפרויקט הזה יסדה במו ידיה, מימי סילברט,

יהודיה עם לב חם, שהקיבוץ הישראלי של שנות החמישים,  היה לה השראה.

׳אנחנו ה׳הרווארד׳ של הרחוב, מטפלים באחוזון הכי נמוך של האוכלוסיה׳,  היא מספרת בסיפוק, על נקודת ההארה שהייתה לה לפני אי אילו שנים בקבוץ.

היא מתארת בהתלהבות את משנתה, דנה בעבודה כערך, בחשיבות היצרנות. ׳איני רוצה שהפרויקט יהיה נתמך על נדבנות ותרומות, כדי שהאנשים שלנו ירוויחו במו ידיהם הערכה עצמית וכבוד, עליהם לעבוד׳.
מימי כמו א.ד גורדון, בשעתו, סבורה שהעבודה היא כלי השיקום ומפתח להצלחה. היא מאמינה שהכל אפשר לתקן, ומי שנגע בתחתית, נשאר שם, גם כי אינו יודע אחרת, גם משום שיש לו חסך של דאגה אמיתית ואהבה, 

משום שלא חונך לגבולות ובעיקר מפני שאין לו מה להפסיד.

היא מאמינה גדולה בכוחה של קהילה, בכוחה של עבודה ובכוחה של השכלה.

׳הכל ניתן לתקן׳, היא אומרת באופטימיות נצחית, 

פשוט צריך לעשות יותר מעשים טובים, 

ולהטות את הכף, לטובת הנכון, הטוב, וכך להביס את הרע.

שאלנו את מימי, מה גורם לשינוי, ׳לפעמים, מדובר בטריגר קטן ולא ראוי׳, 

סוחר סמים בעקבותם, רעב, חולשה, הנקודה הכי נמוכה, הכי אפלה. 

אבל אין זה משנה, כי הרגע הקטן הזה, יוליד מהפך, ישנה את סיפור החיים על פניו.

את כל מי שמתדפק על הדלת, היא מקבלת. בצלחת מרק, כרית ושמיכה. 

בבוקר, היא כבר תנהל את השיחה.

'השינוי', אומרת מימי, ׳הוא בהתחלה קצת ׳מזויף׳ וחיצוני בצורת בגדים אחרים,

אבל בהדרגה, הם מתאימים עצמם ל׳אני׳ החדש׳, ועם הזמן, השינוי הופך להיות פנימי, כן ואמיתי.

תושבי דלנסי, מתחייבים לעבוד לפרנסת המקום, ללמוד להתפתחותם האישית,

להפנות עורף לאלימות ולסמים. ורובם, אכן עושים זאת.

השער פתוח, אין סורגים, ורבים מהם בוחרים להשאר שם לשנים.

זה הבית, זאת המשפחה, שלא ידעו,

ומימי, היא האמא הגדולה של כולם, ושל הפרויקט הנפלא,

שמאז נולדו לו עוד ארבעה אחים ברחבי ארצות הברית הגדולה.

אז מה יש בדלנסי? בתי מגורים מטופחים, מסעדה ובית קפה מתוק להפליא,

מרפדיה, מתפרה, מספרה לכלבים, שרותי הובלה ומוסך גדול ומכובד.

בכל הענפים, עובדים אסירים לשעבר, מורשעים, נרקומנים בדימוס, חסרי בית וזהות.

ויש חדר אוכל, מועדון וברכה, בדיוק כמו בקיבוץ, לפני ההפרטה.

מתקיימות כאן אספות חברים, ועדות קבלה, קבוצת תמיכה וחניכה.

יש גינה מטופחת, חדרים נאים, ואנשים לבושים היטב,

שנושאים סיפור חיים קשה.

את הסיור שלנו ליוו שני חברים בני המקום,
לו הייתם פוגשים אותם ברחוב, 

לא הייתם מאמינים, שאפשר כל כך נמוך ליפול.

אבל אולי יותר מזה, קשה להאמין, שגם למי שנגע בתחתית, יש עוד תקווה וסיכוי.

מימי לא אוהבת מספרים וסטטיסטיקות, 

אבל  בארבעים ואחת שנות עשיה, היא חוללה מהפך.

היא נגעה בחיים של למעלה מעשרת אלפים.

אישה אחת, כבר די זקנה, ולא ממש בריאה,

עם חזון וניצוץ, עם הרבה טוב לב ודאגה לבריות,

עשתה כל חייה מצוות, אי לכך ובהתאם לזאת, 

בעיני, היא אחת מל״ו, ל״ו צדיקות.