המסע שלי, המסע שלנו

רשימת המתים שלי ארוכה,
היא כוללת את משפחות סבי וסבתי, 

אחיהם, אחייניהם, הוריהם, 
חבריהם, וילדיהם הקטנים,
קורבנות הנאצים המרצחים,

דודי יששכר, שנקטף בדמי ימיו,  

דודי מקס ממן ז״ל,
הקשר של מוצב חזיון זועק לעזרה,

אורי קולטון, הטייס צהוב השיער,
גאוות העיר שלי, בת ים, 

וירון יוגב הקומונר הנערץ,
שר ׳אילו ציפורים׳ בקול בס.
ככל אלו כיכבו השבוע ברשימת הנופלים,
הם ונאווה ונחום.
נאווה ונחום, האהובים, הנאהבים הצעירים והיפים, 
הצברים בני הארץ הזאת,

שהשתחלו במפתיע (ושלא במפתיע) לרשימה,

לרשימת מלח הארץ, יפי הבלורית,
והתום והטוב, והטוהר.
הם, הם המתים שלי,
והם מתעוררים מחדש בחלומותי מדי שנה.

כל שנה מחדש, הם באים, המתים שלי,

לעצרות לכבודם, על הבמה המרכזית, 

מתיישבים בכסאות הכבוד,

מרצדים באור הנרות,

ומנהלים איתי איזה שיח, מן דיאלוג,

הם שואלים מה התחדש, מה מעשי כיום,

מה שלום האיש שלי והילדים, 

הם מזכירים לי שהזמן הוא בר חלוף,

ושאם אני באמת, באמת רוצה,

אז היום זה היום, ועכשיו זה הזמן,

ואפשר מכל מקום בעולם.

זה קרה בעיצומו של השבוע הכי משמעותי עבורינו כאומה, השבוע הקדוש שבין שואה לזיכרון לעצמאות וחגיגה, 

זה היה שבוע עמוס לעייפה,
עירבוביה משונה של עצב ושימחה.

בראשיתו ציינו את יום השואה,
בבית הכנסת, בית העם,
באמצעו חגגנו עם חברים, את חתונת בכורם, 
ברית אהבה הודית / יהודית, צבעונית, ייחודית, 

מבטיחה ומלאה בנעורים ובשמחת חיים.  

בשבוע, בו חשתי סיפוק ושליחות חינוכית, 
כשסיכמנו פעילות ׳בין שואה לתקומה׳,

לילדים ונוער, לבני השבט הצופים המקומי,
פעילות ערכית בגובה העיניים, 

יוזמה ברוכה של הורים שאכפת להם,
בני הקהילה המופלאה שלי.

בשבוע, שבו מסכמים מפעלים חינוכיים, ומתכוננים לבאות, 

בשבוע, שבו אני מציינת יומולדת לקטנה, 

ועין אחת צוחקת והשניה, בגעגוע בוכה. 

בשבוע, בו כל עצבי חשופים,
וכל שיר או תו מזמין התייפחות חרישית.
בשבוע הזוי, שבו למעלה מרבבה מציינת טקס יום זיכרון תחת כיפת השמיים בחניית הJCC, והנוער היפה של 'שבט המפרץ' מרעיד את קהל הנוכחים, וכל העמק היפה הזה נאסף בחולצה לבנה ובלב רחב עולה על גדותיו.
בשבוע, שבו אני מתייצבת לטקס עצמאות בבית כנסת בעיר, 
ולומדת מטל, שאפשר גם אחרת,
שאפשר להביא סיפור ישראלי לקהילה אמריקאית, שצריך.
שאפשר ורצוי להשמיע את כל מגוון הדיעות, בבית האלוהים.

בשבוע, שבו אני נערכת לחשבון נפש פרטי עם המתים שלי, 
בשבוע הזה בדיוק, כאילו כל הרשימה הזאת,
לא מספיקה, כאילו אין בה די,
אני נדרשת להציג את המסע היהודי הפרטי שלי.

כך נפתחת כבר שנה, כל ישיבת מועצת מנהלי הJCC, 
ורק אחרי שאני מסיימת את המצגת שלי,
ואיזה אנחת רווחה מתגנבת אל ליבי,

רק אז אני מבינה כמה הנוהג הזה, 
חכם, מעשיר, מחבר ומעורר השראה.
רק כשישבתי לכתוב את הדברים, 
לאסוף את התמונות,
לזקק את מחשבותי אל מילים, למשפטים, לתובנות.
רק אז, הבנתי שיש לי חזון, ויש לי דרך,
שהיא לגמרי עיקבית,
עוד מימי תנועת נוער, צבא, עבודה ולימודים.
דרך שפולסה בהיסטוריה משפחתית,
לאומית, בדנ"א שהוא שלי,
דרך שעוצבה בחוויות, במחשבות, בלמידה,
בטעויות, בתהיות בתאיות.
ויש בה קצת מהכל,
קצת מהמורה, קצת מההיסטוריונית,
קצת מנהלת, קצת מעצבת, קצת 'בלוגרית',
והמון, המון, ה מ ו ן  אמא.

אין לי סיפור ייחודי, אין לי מתים פרטיים,
הסיפור שלי הוא הסיפור של העם היהודי.
עם שגלה מארצו, סבל שואה ורדיפות,
עם חבול ותשוש, מותש ומיואש,
עם שקם, שוב ושוב, כמו עוף החול,
וממציא את עצמו מחדש,
עם, שבחר בציונות את דתו החדשה,
והסתכל קדימה בתקווה גדולה,
עם, שילדיו שוב נפוצו לכל עבר,
ונשארו כמעט בלי תשובה, 
כבר לא דתיים כמו אבות אבותיהם,
חלקם כבר לא חיים במדינה,
כבר בוחנים את ציונותם באמות מידה אונברסליות, 
של חופש, שוויון ואחווה,
אז מי אני, ואיפה אני באה?

השנה, כמו להכעיס, כל המתים שלי,
כ ו ל ם, הם באו כולם, במלוא הדרם,

יפים כמו שהלכו, ביום ההוא, 

הם התיישבו עלי,
כמו מועקה אחת גדולה,

ומתוך הכאב הגדול ובינות הדמעות,

הבנתי שצוואתם על כולנו, שרירה וחזקה,

לחיות, לחנך, לתת, לאהוב, לשנות, להשפיע, לזכור, לצחוק, לחגוג.
עם ישראל חי,
חג שמח מפה.

? מה עושים עם זכרון

פוסט על חינוך ושלום

זכרון
גדלתי במשפחה, שחוגגים בה מימונה, בתופים ובמחולות, 

וכעבור ימים ספורים, מרכינים ראש ומדליקים נרות זכרון.

גדלתי במשפחה, שנזכרים בה באידיש מהוסה, שותקים בפולנית, 
מרכלים בצרפתית, מבשלים בערבית מרוקאית, 

חוגגים בניב אלג׳יראי, חיים ויוצרים בעברית. 

לנצח אזכור את הנעימות החרישיות שהיה סבי שר לי באידיש בעיניים מצועפות. שירים באידיש ממיסים את ליבי וגורמים לי לנזול, 'כנר על הגג', ׳שיר הפרטיזנים׳, 'אידישע מאמאע...', ו'אויפען פירפשטיק ' במיוחד זה האחרון, שמרמז על ההיסטוריה היהודית רוויית הדמעות.

חבוטים ומצולקים הגיעו ארצה סבי וסבתי ממחנה פליטים אחרי המלחמה ההיא, ניצולים, אפר ואבק, בשארית כוחם הגיעו אל הארץ המובטחת, מאמינים בכל מאודם, שהפרק ההוא תם ונשלם, 
שהרע מאחוריהם,

ולא ידעו שסיפור חייהם הטראגי טרם הסתיים, 

ושהם עוד עתידים לשכול את בן זקוניהם. 

לבבות שתי הסבתות שלי פועמות בי בחוזקה,

לבבות יהודיות ממזרח ומערב, 

דם של נשים מטריארכליות, דעתניות, מנהיגות, זורם בעורקי,

כח של אמהות יהודיות, שמיטיבות לספר את סיפורן, 

ומאמינות בכוחה של משפחה.
לבבות של נשים, כמו כל הנשים בעולם,
חפצות חיים, אהבה, נתינה.

שואה

אני מציעה לה שעתיים עם אמא במוזיאון השואה בוושינגטון הבירה,

א׳ מציע לה את ה air & space museum.

אני רואה על פניה את ההתלבטות,

היא הייתה כאן לפני פחות משנה, בטיול שנתי עם החטיבה.

אני רואה גם את הביקורת הסמויה בעיניים של האיש שלי,
מבלי לדבר, בניד ראש, הוא כמו אומר, 'שרוני, עיזבי אותך מזה,

למה את צריכה להכביד עליהם עם ההסטוריה ותסמונת הדור השלישי.....'

אבל הוא לא אומר מילה, נהפוך הוא, הוא מעודד אותה להיענות להצעתי.
'לכי עם אמא', הוא אומר לה,
'כדאי לך, זאת הזדמנות להדרכה מעמיקה על חשבון הבית....' 

הוא אומר את זה בקריצה, והיא משתכנעת.
בחוסר חשק מובהק, עוזבת הסנדויצ'ית שלי את אחותה הקטנה ואת מוזיאון החלל, ביום שמש מחוייך בבירה, 
וצוללת איתי לתוך שורשי הרוע, ל Holocaust Museum.

לרוע יש התחלה, אמצע אבל אין לו סוף,
אני חושבת לעצמי, כשאנחנו עולות במעלית לקומה הרביעית, 
שם מתחיל הסיור שלנו. 
את מוזיאון השואה בבירה פקדתי לראשונה כשנפתח לציבור לפני כשני עשורים, אז מצאתיו מרתק וחדשני מבחינה מוזיאולוגית, שונה ואחר ממוזיאונים שהכרתי.

כל מה שהיטבתי להכיר עד לאותו יום, 
היו 'יד ושם' ו'בית התפוצות', שניהם שינו מאז את פניהם.

שנים אחר כך כבר ביקרתי במוזיאון היהודי בברלין,

ולפני כשנתיים, פקדתי בדיוק כשנפתח את 9/11 בניו יורק.

כמכורה להיסטוריה וכחובבת ארכיטקטורה, 

מבנים, שמנהלים דיאלוג עם התוכן, יש להם עוצמה.

אנחנו פותחות את הסיור בהדרכה של אמא,

שפעם הייתה מורה, והיום, כשרק לוחצים לה על הכפתור,

ההסטוריה עולה לה ולסביבתה לראש.

אני מספרת לסנדויצ׳ית שלי, על אירופה בעת החדשה,

על גרמניה מושפלת אחרי חוזה ורסאי, 

על שנאת הזרים, שמתרחשת בעיקר בעיתות מצוקה כלכלית,

על אותה ׳אנטישמיות׳, אותה הגברת אבל בשינוי האדרת.

על איך נולדה תורת הגזע, ועל "מיין קאמפף",

ועל איך הקולנוע, העיתונות, והמדיה ד׳אז,

סייעו להפיץ תעמולה והסתה.
(קצת כמו מהפכת הפייסבוק עכשיו)

אני מספרת לה על איך תעמולה משתלטת על הלבבות,

במסווה של תנועות הנוער תמימות, 

ואיך נוצר מפעל שלם, שהרוב שותפים לו,

אם בפאסיביות ואם באקטיביות.

אני מדגישה איך גם מדינה דמוקרטית לכאורה נאורה,

יכולה להתהפך יום אחד, ולייצר רע,

ואיך, כשאתה בתוך התמונה, 
קשה לשים את היד על ההסלמה.

איפה בדיוק זה קרה? בשריפת הספרים? 
בחוקי  נירנברג?  בליל הבדולח? 

בגטאות? או בהשמדה?

מתי להקים קול צעקה...?

אני מספרת לה, שלרוע יש פנים ושמות, 
כמו היטלר, גרינג, גבלס, הימלר, אייכמן והיינדריך.

אבל שכדי שרוע יצבור כזאת תאוצה,
יש עוד המון שותפים אילמים,
כאלה שבאדישותם משתפים פעולה,

או כאלה, שהטרור שיתק את מחשבתם ואילם את קולם.

אני מראה לה במפה, את התקדמות כוחות הרשע,

ונדהמת בעצמי, על אף שלמדתי, לימדתי, ינקתי את הנושא,

איזה עוצמה, כמה מהר, איזו שינאה, 
איזו ש ו א ה.

אנחנו עוצרות בתחנות השונות, בצו להקמת הגיטאות. 

מבקשת ממנה לעמיד על ההבדלים בין התמונות של בני עמנו לפני ואחרי, 
איך הם מאבדים צלם אנוש, ואיך הם מבקשים להיאחז בחיים, בתוך הגיטאות, בתרבות, בחג, בשירה ובתיאטרון.

אני נעצרת על יד קורצ׳אק ועיני נמלאות דמעות,

איש חינוך שליווה את ילדיו בדרכם האחרונה.

אנחנו ממשיכות במסלול הרשע, באפלוליות המוזיאון,

מדי פעם, עוברות בגשרים מוארים, של נסיונות סיוע מהמערב, 
וחסידי אומות עולם. כמה שזה נראה טיפה בים.

עכשיו אנחנו כבר באינצגרופן, והמשכנו לפיתרון הסופי ולועידת ואנזה, 
הגענו לאושוויץ, למחנות הריכוז, לצעדות המוות ולשחרור.

אני מבקשת ממנה לחזור לתמונות שלפני, לתמונות שאחרי,

ומזדעזעת. 
ההבדלים, בין אנשים, חיים, יוצרים, עובדים, שמנים,
רזים, בהירים, כהים, שונים זה מזה, ח י י ם.
לתמונות של אחרי, של שארית הפליטה,
של האודים העשנים, הקרחים, השלדים, כמה הם דומים,
שארית הפליטה, אבק חיים.

איך קמו עלינו לכלותינו, ואיך גם הצליחו, כמעט.
תמונה לוכדת את עיני, גבר צעיר אחרי המלחמה,
משהו בעיניו נראה לי מאוד מוכר,
זה סבא שלי? אחיו? קרוב משפחה?

עכשיו אני נעצרת, ושואלת אותה היכן שמעה לראשונה על רצח עם, 
על ג׳נוסייד, ואם היא יודעת היכן מתרחשים ממש בשעות אלו, זוועות עולם.

והיא יודעת.
אנחנו מדברות על שואת הארמנים, על היזידים, על קמבודיה, על סוריה, ועל משבר הפליטים, שפוקד את אירופה ממש בדקות אלו. ואיך שוב, העולם מחריש, העולם אילם, העולם שותק,כי אין שם נפט.

ישראל

ואז אנחנו עוברות לדבר על ישראל,
על חיים בצל מלחמות ואזעקות,
על שגרת חיים איומה, שמולידה ייאוש והסלמה,
ניתוק וניכור, על אוזלת יד לנוכח עוולות גדולות.
העם היהודי חווה במאה העשרים את שואתו הגדולה וגם את נס גאולתו, החיבור בין שואה לתקומה הוא הסטורי ומתבקש,
אבל בתוך ההקשר הזה, מתקיימת איזה דיאלקטיקה מורכבת, 
כאן טמון גם קושי קיומנו כעם חופשי ומשוחרר. 
לפתע, מתחוורת לי איזה אמת קשה, 
השואה, היא השריטה של כולנו, שלנו כעם.
הטראומה הקולקטיבית מחייבת אותנו להיות חזקים,
ולנהוג באלימות על תקן של מדיניות 'הרתעה', 
לבל נהיה שוב בבחינת 'צאן מובל'.
ה'שואה' מעניקה לגיטמציה כמעט לכל,
ועושה בה מי שעושה, שימוש ציני נלוז,
של מדיניות הפחדה, של יצירת מציאות 'על סף שואה',
והרי ידוע לכל, 'שמחשבה מייצרת מציאות',
אם אנחנו על סף תהום והרשות נתונה,
הכל מותר...?


אז מה עושים עם זכרון?
אני שואלת את עצמי, וכהרגלי גם בקול רם,
איפה מתחילים? אפילו בקטן? 
איך די עם הנרטיב הקורבני, 

איך דווקא אנחנו מכל העמים,
צריכים לעשות תיקון עולם.
איך אפשר לקחת את הטראומה הלאומית,
את השריטה שמלווה את כולנו בדנ"א הפנימי, לכיוון חדש.
לא של פחד, לא של מרוץ חימוש מאיים ומטורף,
אלא של העצמה, של הנהגה, של תמיכה וצמיחה,
של 'אור לאומות' והשראה לעולם.
ואל תבינו אותי לא נכון, 
אני מאמינה באמונה שלמה, שישראל חייבת צבא חזק וחכם,
אבל ישראל גם חייבת להיות מוסרית וצודקת,
ושוחרת שלום, תקווה ואחווה.
ובדיוק כשכבר נדמה היה לי שהתיאשתי, 
בדיוק כשאני עומדת לסיים את הפוסט בשאלה פתוחה,
נוקשת לי על הדלת,
תשובה מעוררת מחשבה.

שלום
עירין, נעה, אירה, וויטי, נירה ורונית,
הן נשים חזקות, מנהיגות וערכיות,
ארבע חיות בארץ, שתיים על הקו,
משישתן כבר שמעתי על 'נשים עושות שלום'.
השנה, בתזמון מושלם, נירה ורונית מזדמנות לי פגישה, 
עם יעל ויואל אדמי, (הפעם, הוא על התקן של 'העזר כנגדה').
ואני, שכבר מזמן הפכתי למאמינה אדוקה בכוחה של אישה,
יודעת עוד לפני שפגשתיה, שהיא אמיצה.
ושלא כדמותה המקראית, היא לא באה להרוג איש,
אלא ההפך, בשורת שלום בפיה, ואמת בלבבה.
'נשים עושות שלום',

מבינות שעכשיו זה הזמן, והיום זה היום, 

ואי אפשר לדחות את זה עוד.

המון עוצמה נשית יש במפגש הזה, הלבבות פועמים בחוזקה,
לבבות מטריאכליות, מנהיגות, עיקשות וחזקות,
מילים נזרקות לחלל השיחה, רעיונות מעופפים, קשרים וחיבורים. 
עוצמה, תשוקה ונחישות אמהית, 
כזאת, שחייבת להוליד את המהפכה הבאה.

כן התלהבתי,
כי בפעם הראשונה בתולדות המדינה,
ישנה תנועת נשים רחבה, 
כזאת שחוצה את כל הסקטורים וכל המגזרים,
נשים מימין ומשמאל,
נשים יהודיות וערביות,
נשים חילוניות ונשים דתיות,
מהמרכז, מהפריפריה, מההתנחלויות,
נשים מכל השכבות החברתיות,
מכל הזרמים והעדות,
נשים, ששמו להם למטרה להפסיק את הטרפת הזאת,
נשים, שפצחו בדיאלוג אמיתי , פותח לבבות,
נשים, ששמו להן למטרה, להשיג הסדר שלום .
הן לא נאיביות, הן יודעות ששלום הוא לא אוטופיה,
הן מבינות ששלום הוא בסיס הכרחי לחיים.

התלהבתי כי שוב יש ניצוץ של תקווה,
כי שוב אני רואה את פניה היפות של המולדת שלי האהובה.


אז מה עושים עם זכרון?  ערב יום השואה תשע"ו.
מתחילים בקטנה, בד' אמות, עם חברים, משפחה וקהילה, 
ואחר כך מרחיבים את היריעה,
מייצרים דיאלוג, 
מדברים חינוך, 
עושים שלום, 
בוחרים בתקווה.

עוד פוסטים 'שואתיים' מן הארכיון:

שואה, שריטה, חרטה

כף רגלי לא תדרך שם

שואה ונעליים


בדירת שיכון

הצפירה תפסה אותי בשדה התעופה

צילום בגיל


עיר של נשים


עוד פוסטים שעוסקים ביום הזכרון מן הארכיון:

על החיים ועל המוות

היא חיכתה לו בצומת

טלטלה

שבוע בשנה

התפילה של גיורא


Through her eyes

על החמצה וההעצמה

דיאלוגם מהממ"ד

עוד פוסטים שעוסקים בשלום מן הארכיון:

ערבים זה לזה

כבר עשרים שנה שהוא מת


שלום בית

ג׳ילברטו, אנריקו, רמי ואסף

מוסיקה, יש לה עלי כח. 

היא מהלכת עלי קסמים, עושה בנפשי שפטים,

יש ביכולתה להרנין לי את ציפור הנפש,

או לסגור עלי ביתמות כואבת,

לקחת אותי למסע במקומות, בזמן,

בתחנות השונות של חיי ולא רק, 

מוסיקה, יש בכוחה להביא אלי ניחוחות וטעמים,

והם כל כך מוחשיים,

עד שהם צורבים את שפתותי,

מרפרפים לי את זכרונותי.

מוסיקה יש לה כח עלי,

כמו אבקת פלא, היא נוגעת בנימי נישמתי,

משחררת איזה אנחת רווחה או מעיקה בצער בדידותי,

מוסיקה מעוררת עלי את סקרנותי,

לחיים אחרים שלא ידעתים,

לתרבויות רחוקות, לשפות מתגלגלות, לארצות זרות,

לצבעוניות של אנשים ורחובות, 

לתקופות שחלפו, לקולנוע, לאמנות, לתיאטרון,

מוסיקה מעניקה לדמיון שלי, דרור גדול.

אבל לא רק עלי,

יש לה למוסיקה כח על כל בני האדם ועל החי.

ומה שמפתיע במיוחד בשיר הזה של חיי, 

שאני חסרת כל כישרון מוסיקלי בסיסי,

זייפנית מדופלמת, לא בקיאה בקלאסיקה,

חסרת מה שנקרא ׳אוזן מוסיקלית׳,

ולמרות הכל, אין זה מפריע כלל וכלל, 

לצלילים, להיות שלי, איתי, בתוכי, 

ללוות אותי בפס קול של חיי, בעצב, בשמחה,

בגעגוע, באהבה, בתשוקה, ברגיעה, בעננה,

בלבטים ומחשבה, בהבלחה של החלטה.

פס הקול שלי הוא רב גווני,

יש בו פסיפס של לחנים ומזמורים,

יש בו שירי ערש באידיש, חפלות אלג׳יראיות, מימונות מרוקאיות,

יש בו שנסונים צרפתיים, יש בו מוסיקה ישראלית מקורית,

יש בו שירי תנועה, ו׳אנו באנו של קום המדינה׳,
יש בו נגיעות ברזילאיות,

יש בו נענוע לטיני, וריקוד צועני,
יש קצת קלזיימר ושטייטל גלותי,

יש דיסקו ופופ, יש מוסיקת קאנטרי אמריקאית, ופזמונים בריטיים,

יש פיוטים, תפילות, ושירי ילדות וחגים,
יש להיטים, יש שירים שנשכחו,

ויש כאלה חדשים, יש בו מזרחית ויש בו ספרדית,

ואפילו היה לי רומן קצרצר עם מוסיקה הודית,

יש בו עומק ויש בו קיטש,

יש בו מקום לנעימות מעליות, וגם לקלאסיקות אמיתיות. 

ארבעה אמנים ליוו את החודש המוסיקלי האחרון שלי,

שונים זה מזה, מזרח ומערב,

בשפה, בגיל, בסגנון ובמוצא,

ארבעה זמרים מלאי כשרון שרו על אוזני וחדרו את ליבי,

והוכיחו לי שוב ושוב, משהו שידעתי תמיד,

שמוסיקה, מהלכת עלי קסמים.

ג׳ילברטו ג׳יל

למה? כי יש משהו מרתק בהצצה לתרבות זרה, והמקום, פנינה בפני עצמה.

כבר בהמתנה הארוכה לאולם באוקלנד, ברור לי שאני במקום הנכון, השפה הפורטוגזית עולה מכל מקום, מתגלגלת על הלשונות שמסביבי,

במהירות מסחררת ובתשוקה יוקדת, 

המונים, המונים מתכנסים לצפות בפלא של ג׳ילברטו ג׳יל וקאטנו וולוסו (Gilberto Gil, Caetano Veloso)

את הפאראמונט באוקלנד (Paramount Theatre) אני מכירה היטב, אפילו פגשתי לפני אי אילו שנים את האוצר האמנותי של המקום שוקד על עבודת שיחזור מוקפדת. 

האולם נבנה ב1931 בסגנון ארט דקו, כבר אז היה ברור לכל, כי מדובר בפנינה ארכיטקטונית יפהפייה ומרשימה בכל קנה מידה. 

בחזית החיצונית, ניתן להבחין בפסיפס צבעוני, המיתמר לגובה שלושים ושישה מטרים ונראה למרחקים.

בפנים, פואייה ענקי ותקרה בגובה שמונה עשרה מטרים, זהב והמון ירוק בעיניים, פסיפס ותחריטים, ששאולים ממוטיבים מיתולוגיים ומהתנ״ך, גופי תיאורה שלא נראו כמותם, וחומרי בניה יקרים מכל רחבי העולם.
האדריכל Pflueger תכנן מבנה יוצא דופן ושכר שורה ארוכה של אמנים, פסלים ומעצבים לקישוט ההיכל. הרעיון היה להקים היכל קולנוע, ארמון מחווה לתור הזהב של הקולנוע ההוליוודי. 

לא אלאה אתכם בפרטים, איך המקום נקלע לקשיים בימי השפל הכלכלי של שנות השלושים, ואח״כ שוב בשנות השבעים, ונסגר פעמיים, רק בשורה התחתונה ובסוף הטוב, 

כיום, מוכרז האתר כמבנה היסטורי לשימור,
הוא נוצץ ומרשים, משמש כמשכן הבית של הסימפוניה והבלט של אוקלנד, ומארח פסטיבלים בינלאומיים.

והאולם, חברים, יפה פי אלף מונים בהופעה חיה, ועוד יותר, כשקהל היעד הוא דרום אמריקאי.

יש משהו מעניין בהצצה לתרבות אחרת, בצפייה בהופעה בשפה זרה, מן כניסה לסיפור תרבותי מסקרן. ההתבוננות בקהל מרתקת לא פחות ממה שמתרחש על הבמה, 

הם צוחקים, הם מצטרפים בשירה ערה, הם רוקדים ומתנוענעים באגנם בסקסיות מפליאה,

אח... פורטוגזית! איזו מן שפה, ואני, איני מבינה אף מילה, 

אבל למוסיקה, כאמור, יש עלי כח, 

והצמד גיל וולוסו לוקחים אותי בגעגוע לברזיל, לסנטה תרזה,

לבאהיה, לריו, לקרנבל, לחופים, לברזיל,
אח ב ר ז י ל, ב ר ז י ל....!  

הצמד הכובש כרגע בסבוב הופעות בעולם,

בשנה שעברה הופיעו במולדת, 

לעקוב, ולרוץ בהזדמנות הקרובה.

והאולם, עבור תושבי העמק, מה שנקרא ׳מתחת לאף׳, יוסיף ארומה הסטורית לכל קונצרט, לכל מופע. ויש גם סיורים מודרכים כמובן.

ואת כל הטוב הזה, אני זוקפת לזכותו של דיוויד, שהמליץ בחום.

 Obrigado תודה!

רמי קליינשטיין

למה? כי הוא שר בשפתי שלי על מולדת אהובה, בבית של כולנו, בקהילה שלנו.

רמי מופיע במגרש הפרטי שלנו בזכות הICC, באולם בJCC, שהפך בית שני לקהילה הישראלית,

זוהי אולי הופעתו החמישית בעמק, בשנים האחרונות.

את השירים כולנו מדקלמים, את רוב הקהל, אנחנו מכירים.

הריגוש בהופעה של קליינשטיין הוא ריגוש אחר, הוא ריגוש של המוכר, של שפתינו, של פס הקול של חיינו. 

קליינשטיין שר בעצם אותנו את המשפחה, הבית, הגעגוע והמולדת,

כשהוא שר ׳מתנות קטנות׳, אני יודעת שזה הרגע הזה, 

מתנה קטנה ומיוחדת, הופעה נפלאה ומרגשת. 

אסף אבידן

למה? כי הוא הפתעה אחת גדולה, והאולם, גורם לי להרגיש אדג׳ית וצעירה.

לפני שנה הוא הפתיע אותי כשרכש אונליין כרטיסים לאסף אבידן, אז, עוד לא הכרנו אף שיר, לא ידעתי אפילו איך הוא נראה,

נסענו עד לסן פרנסיסקו השכנה, ושם במועדון, שנבנה בראשית שנות השלושים, Bimbo's 365 Club, בר מקסים ושירותים כמו של פעם, עם עמדות ׳פודריה׳ ואיזה חמימות אפלה,

שם פגשתי את אסף לראשונה.

האווירה הייתה מחשמלת, הקול היה אחר, חושני, מגרד את הבפנים, הכי עמוק שיש. ׳קול ג׳ניס ג׳ופלין׳ אומרים עליו המבקרים, והמבקרות פשוט מתמוגגות מהאיש.

אבידן לא שר בעברית, משום שכמו שהוא מגדיר את עצמו, הוא פשוט לא ׳זמר ישראלי׳, הוא ׳זמר מישראל׳, הוא חתיך ומביא בהחלט ניחוח זר ואחר, יש לו במוסיקה נגיעות מג׳מייקה (שם גר בילדותו), בלוז, וקאנטרי, ואפילו איזה רובד של מוסיקה צוענית או אירית. 

השנה, הוא כבר הודיע לי, ׳שרוני, הולכים לאבידן, נכון? תרשמי ביומן׳,

אני רושמת ועל הדרך מעדכנת שני זוגות חברים תאבי מוסיקה וחיים, אני יודעת שיהיו בעניין.

שוב, באותו המקום, שוב האפלוליות של מועדון מוסד, שוב, המונים בקהל, מכל העולם, צבעוניים, צעירים, 

אוהבי מוסיקה אדג׳ית, חצופה ומקורית. 

הפעם, אני מגלה שאבידן גם פילוסוף לעת מצוא,

והכי יודע לספר סיפור.

הוא מספר שבגלגול עצמי מצא שהוא שר כמו ׳חתול מילל׳, ועכשיו זה כבר פתיח לשיחה הזויה מעולם אחר, על מפגש סופני בין חתול לרכב בתנועה, וקול החבטה.  

משם, הוא ממשיך לשיחה על החיים, שיש בהם הכל, כמו בשירה, גם טוב וגם רע, גם אהבה וגם שנאה, גם יאוש וגם תקווה, גם חיבוק וגם קנאה, גם חולי, גם קושי, גם כאב, ׳החומרים שמרכיבים את החיים׳, אומר אבידן, והוא לא מתכחש לאף מרכיב של חייו.

ולסיום, כשהקהל קורא לו לשוב להדרן,
במחיאות כפיים סוערות,

הוא אומר שלא כל כך נוח לו עם זה...

׳זה כאילו אני אונס אתכם לאהוב אותי.....

אבל זה מה שמקובל אצלנו במקצוע, 

רוב הקולגות שלי עושים זאת...׳

הקהל מחייך ושוב מתאהב.

ביציאה, אנחנו מגלים עמק רב של פנים אהובות ומוכרות,

אגב, הופעות בכל רחבי העולם, לעיתים תכופות,

ובשוני המשובבת, שתיים בחודש הקרוב.

  

אנריקו מסיאס

למה? כי בעצם הוא ׳בית אבא׳, כי השפה מרגשת אותי עד דמעות.

מסיאס (Enrico Mecias) הוא פס הקול של נוף ילדותי, זמר אלג׳יראי צרפתי, שאבי חיבב עלי.

אני עוד זוכרת את התקליטים הקטנים שהביא משם, מאלג׳יר, עטופים בנילון מרשרש ובעטיפה צבעונית עם תצלום שלו, על תלתליו הכהים השופעים, ועיניו גדולות ושמו מתנוסס בצרפתית, במה שאנחנו קוראים היום מאוד ׳וינטאג׳י....׳

כשהוא שר על ירושלים, או על אהובתו, ׳האישה של החבר הכי טוב שלו׳, או על ׳המיליונרים של יום ראשון׳, או ואולי הכי, על ׳ילדי כל העולם...׳,

אני דומעת.

יש שם משהו נאיבי, עמוק ויחד עם זה, כה פשוט,

יש שם שירה של אהבה, שירה שורשית, ארצית, ערבה מאוד לאוזן שלי, שירה של יהודי כמה לישראל, שירה של אזרח העולם, חפץ שלום, שירה של אדם, אוהב, חושב, מרגיש, חווה, חי.

יש משהו במסיאס, שהוא עבורי, קצת משפחה, קצת מצפן,

והמון, המון אבא שלי. 

ולא, לצערי, לא ראיתי אותו בחודש האחרון, 

אבל כן הזדמן לי לרכוש כרטיסים עבור מי שידע להעריך, 

וגם חברי במולדת יכולים,
כחמש הופעות בחודש הקרוב,

שתים מתוכן, בתל אביב....! 

לכו עם ההורים.

Less is more

או 
איך למדתי לארוז?

סיפור

בפעם הראשונה, שיצאתי את גבולות הארץ, 

(ולא, סיני לא נחשבת),

מלאו לי שמונה עשרה, 

מצאתי את עצמי בטרמינל הישן של נמל התעופה,

נוסעת צעירה ובודדה, לכמה שבועות,

לאן? תשלימו לבד, כמובן, לעיר האורות.

ארוזה כמו למלחמה, שתי מזוודות ענק,

׳שיהיה לי הכל...׳
כי מי יודע מה יהיה מזג האויר, חם או קר?

ואם יחליטו מארחי לקחת אותי לסוף שבוע בכפר? 
מה לובשים ביום, מה בערב, מה למוזיאון ומה למסעדה?

ובכלל, מה לובשים שם הפריזאים,
הדודות המבקרות, אחת לכמה חודשים מהבירה האופנתית, הביאו איתן ניחוח חו"ל,

נראה היה כאילו יצאו ממגזין 'בורדה' או 'לאישה'.
ואני, באותם הימים, הייתי ילדת פרחים זרוקה,
ג'ינס וטישירט מהוהה, חצאית הודית לבנה ארוכה, חולצה קטנה ונעלי בובה, גופיות סטן, שנרכשו בחנות מיוחדת בשוק הפישפשים, קפקפי עץ נוקשים על מדרכות, מוקסינים מזמש בימי החורף, ורוב הזמן מהאביב ועד שלהי הקיץ, כפות רגליים יחפות.

אז מה לעזאזל אורזים כשנוסעים מעבר לים?

לעיר גדולה וחגיגית, נוצצת ואירופאית....?
כבר אז למדתי על בשרי, כמה חשוב להשקיע באריזה איכותית, וכמה שונים הם חייו של 'עכבר הכפר' מזה של עכבר 'העיר'. 

מאז, עברו אי אילו שנים,

גמעתי מרחקים,

למדתי להסתדר כשאבדה לי המזוודה,

כשהיעד השתנה במפתיע,

או כשמזג האויר הפריע.

פיתחתי תחכום אריזה,

עם כל האביזרים, 

וכל ה׳חוסכי מקום וזמן....׳

חברים קבלו נא את שיטת ש׳ לאריזה, 

עד שבוע ימים בטרולי אחד.
שלושה טיפים בפוסט אחד,

1. שיטת נאווה

2. Mix & Match

3. שאלות ותשובות לענייני אריזות

שיטת נאווה לאריזה 

הטיפ הראשון, מוקדש לנאווה האהובה,

היא בוודאי מחייכת
מהעולם הבא.
'שרוני, את מכירה את המעטפות של Eagles Creek?', היא לוחשת על אוזני לפני למעלה מעשור. 

אין לי מושג על מה היא מדברת, אבל אם נאווה אומרת, אני מצייתת.
אני בודקת ומגלה להפתעתי כי רבה, שיטת אריזה מתוחכמת למדי, שכוללת מעטפות ופאוצ'ים במגוון גדלים וצבעים. המחיר, היה אז יקר להחריד, אבל נאווה שיכנעה אותי, שמדובר בהשקעה משתלמת וחד פעמית כמו מזוודה טובה או תיק גב.
(כהרגלה, גם בחשובות וגם בזוטות,היא צדקה!)
היום, יש כבר המון חיקויים מוצלחים, כמעט בכל חנות ובכל מקום במחירים בהחלט סימליים, ואין צורך לרכוש את המקור.

אז מה מיוחד בשיטה?

1. המזוודה מאורגנת ומסודרת, קל למצוא כל דבר.

2. הבגדים מגיעים מגוהצים, בדיוק כמו שנארזו.
3. הגעתם ליעד, לחדר מלון או לדירת אירוח? תוך דקות ספורות, אתם ממוקמים, אין צורך להוציא מהמעטפות, פשוט פותחים אותן, ומניחים על המדף, חוסך זמן יקר גם באריזה וגם בפריקה.
4. למטיילים עם ילדים, לכל בן משפחה צבע משלו למעטפה ולפאוץ', כך מאוד קל להתארגן למצוא ולשלוף סווצ'רים לקטן או מעיל לגדולה.

Mix & Match
מודה, מודה, מודה על חטא,
חטאתי בחטא היוהרה.
ובכן אני לתומי חשבתי, שהרעיון שלי, להניח הכל על המיטה, ולשחק עם מעט פריטים, וקצת צעיפים ואביזרים עם כל מיני הרכבים, כמה אני מתוכננת ומאורגנת. 
אבל אז גיליתי שמדובר בטרנד של ממש והמוני בלוגריות מעוררות השראה כותבות על אריזה ואופנה. 
עכשיו, אני ממש מכורה לכמה מהן באופן אישי, אני מודה!
ובכן, שלושה זוגות מכנסיים, חמש/ שש חולצות, שימלה אחת, 2 ג'קטים וקצת צעיפים ותכשיטים, יכולים להרכיב למעלה מעשרה סטים מקסימים....!
(אגב, קבלו עוד טיפ, בלבנים וגרביים לא חוסכים....!)
כמה טריקים כמו מעיל uniqlo מתקפל (לשקית בוריטו) או אפילו נעלי פלאטי מתקפלות, בכלל ישדרגו את האריזה. ועוד דבר, כל העיקרון עובד מצוין גם על גברים, ילדים ונוער, נכון לכל יעד (אורבני או חופי, וכמובן לא תופס כלל וכלל לחופשות סקי, ראו פוסט:-).
מתאים לכל מזג אויר, במזג חורפי, הולכים על שיטת השכבות, מוסיפים מעיל גדול, וממירים חלק מהחולצות בסוודרים. ובמזג אויר קייצי, אין בכלל בעיה, עד לשבוע ימים, הכל נכנס בטרולי קטן.
ואגב כך, כלל חשוב, בדקו את התחזית, יש לנו נטיה לארוז לפי זאת הנוכחית.
כלי רחצה, קונים באריזות זעירות לנסיעות,
גם בשמים יש בקטן, אפשר ואף כדאי למצוא אונליין.
אגב, הקרדיט והזכויות לתמונות המצורפות, לשתי בלוגריות נהדרות וממכרות. 
goodlifeforless.blogpost.com
ohhappyday.com

ולסיום, כמה שאלות מתבקשות....

1. ומה עם שופינג? תיק מתקפל לגודל של מחברת בעלות של עד $10 חובה בתחתית כל טרולי, כי אין שמחת טיול בלי חדוות שופינג לצידה.
אגב, עוד טיפ שאימצתי, אם אהבתי משהו בנסיעה, אני מיד מזמינה אונליין ושולחת הבייתה, אז גם מחכה לי הפתעה בסוף הטיול וגם לא סחבתי. הכלל הזה תקף בעיקר לרשתות אופנה, הלבשת בית או ספרים. לעיתים קרובות, הופתעתי לגלות שגם חסכתי באותה ההזדמנות. 
התיק המתקפל ישמש נהדר לכביסה, אגב, ישנם תיקים מתקפלים שמתלבשים על הטרולי, כך שאם תיק היד שלכם קטן, אפשר להכניסו פנימה, ולעלות עם טרולי ותיק יד לטיסה.

2. ומה עם נעליים? ובכן, תפסתם אותי, זהו אכן העקב אכילס שלי (תרתי משמע:-)
לא בטוחה עד כמה התשובה שלי מספקת,
נוסף על הנעליים שתנעלו, לפחות עוד שלושה זוגות, תלוי ביעד ובאורך ההליכות, כדאי שיהיו סניקרס נוחות, פלאטי, נעלי עקב, מגפיים או כפכפי אצבע (בהתאם לעונה). נעליים אני מכניסה או לשקיות בד, שליקטתי עם השנים. (מאריזות נעליים ומצעים)

3. נסיעות לישראל, תופס?
לא. גילוי נאות, המזוודה שלי מלאה במתנות.

4. ומה עושים, כשחברים מבקשים להעביר איזה דבר...?
ובכן, כל הפוסט מטרתו לומר,
"כל כך מצטערת, ארוזה בקטן, מה שנקרא, 'travel light', כך שהפעם, אין מצב:-)"

לנסיעות, טיולים וחגיגות!