שלום בית

כבר שנים, שאיני מצליחה לראות את דיוויד ברוזה האיש.
דמותו הנלעגת מ"ארץ נהדרת",
מאחד המבצעים/ מלחמות,
עמוד ענן, עופרת יצוקה, ענבי זעם, צוק איתן, 
השתלטה כליל על דמיוני.
וכל שאני רואה הוא: רווח בשיניים,
פנים מיוסרות, זעקות שירה,
מחוות גוף גדולות וגרוטסקיות,
שירים הנמתחים לעולמי עד, 
מקלט, וכלי מיתר, גדול או קטן.


כל זה היה נכון, עד ליום שבת האחרון.
לפני כחמישה ימים, שבתי לראות את האיש, 
אמן מחונן, מוסיקאי מוכשר, יוצר בחסד,
אופטימיסט נצחי, "יהיה טוב, כן...",
שוחר שלום, מלהטט בין סגנונות,
איש העולם, איש של שלום.
כשברוזה שר, ׳רמאללה תל אביב׳,

ומירה עוואד עושה לו קול שני,

זה נשמע הכי טבעי בעולם,

ששלום מתחיל בבית,
בין אנשים,

בין אמנים,

בין חברים.

את ערב הפתיחה של הSVJFF 2015,
פסטיבל הסרטים היהודי, 

בשבת האחרונה (פרסומת גלויה), 

אזכור לעולם.
(צביה יקרה, הפוסט הזה מוקדש לך ולמפעל הנפלא!)

צופים בסרט ׳East Jerusalem, West Jerusalem',

סרט קטן על אלבום מיוחד,

שנרקם בשמונה ימי עבודה,
בבית בן מאתיים שנה במזרח ירושלים.

יוזמה של ברוזה, אופטימיסט נצחי,

׳יהיה טוב׳, זוכרים?

חיבורים בין מזרח ירושלים למערבה,

בין מחנה הפליטים, שועפט, לתל אביב,

בין ישראלים לפלשתנאים.

לא מדברים על הסכסוך, 
במקום, עושים מוסיקה, אוכלים, מדברים על החיים.

באי של 'כאילו' שפיות, במקום הכי נפיץ בעולם.

ורק אקורד הסיום של הסרט,

שפוגש בלאומניות ישראלית מכוערת,

בדגלי ענק מתנופפים ביום חגיגות איחוד העיר,

ובקריאות, ׳מוות לערבים׳,

מחבל בהרמוניה הנפלאה של הצלילים, 

הטעמים, הריחות והאנשים העולים מן המסך.

׳נולדתי וגדלתי בשועפט.....׳ מספר יוצר צעיר, שותף לאלבום.

׳אין עצים כאן...׳ הוא אומר בחיוך קטן,
וכל הקהל זע באי נוחות על הכסא, 
ההקבלה לימים חשוכים, ול'אין פרפרים' מתבקשת.
אנחנו מלווים את ברוזה בשמונה ימים של שלום,
פורצים גבולות ומחסומים בכל הרבדים.
רואים אותו עושה קאברים לאמנים, שהחרימו אותנו.
ומייצר מוסיקה מקורית עם עיסא, מהצד השני.
יש לפרוייקט הזה שותפים רבים,
כל אחד מביא את צבע קולו הייחודי.
השיר על דניאל פרל מרעיד את הלב,
הראיון עם מירה עוואד מלמד אותנו שיעור על הבדלי תרבויות,
ודברים שרואים משם, ואיך רואים אותנו כאן.

אחרי ההקרנה, הקהל נעמד על רגליו ומריע לברוזה.
אני מרגישה, איך אני משילה מעלי את הציניות,
וחוזרת להאמין שזה אפשרי.
ברוזה מעלה לבמה את עלי, חבר מרמאללה.
"מעולם לא בקרתי בJCC", הוא אומר והקהל צוחק.
הוא פורט על קנון, ויחד הם מבצעים שירים מן האלבום,
ואת 'שיר אהבה בדואי'.
עכשיו, אני חושבת לעצמי וגם קצת בקול, 
שיכול להיות שצריך קצת להתרחק מהמהומות,
כדי שיתאפשר כזה דיאלוג.
דוניאל הרטמן והאימאם עבדואללה,
טוענים שאת הזרעים לדיאלוג,
צריך לזרוע הרחק מן הקונפליקט.
זה מתרחש על הבמה, לשעה קלה של עדנה, 
בחסות פסטיבל הסרטים,
האם יש דרך להעתיק את זה מכאן?

אפשר לקרוא לו 'נאיבי' לדיוויד,

אפשר להגיד שיש כאן 'קיטש'.
אפשר למתוח ביקורת על האלבום,
לומר שהוא, 'מאולץ', שהוא נופל לבאנליות.
פתאום אני מבינה, שהציניות הזאת,
מלווה אותנו גם בסכסוך.
פשוט, הפסקנו להאמין.
יש לנו איזה ציפייה שהמנהיגים שלנו יעשו זאת,
נתנו להם את המפתח, והפקדנו בידהם את העניין.
האלבום של ברוזה, אין בו יומרות,
אין בו כוונה לשנות את העולם,
יש בו דיאלוג אמיתי בין יוצרים,
סביב מוסיקה, אוכל, חברות,
חומרים, מהם מורכבים החיים.
הוא מלמד אותנו, בדרכו הייחודית,
כמה אנחנו דומים,
וכמה עוצמה יש למחוות קטנות של טוב.
מחוות כאלה, אגב מתקיימות מדי יום,
הן קטנות, והן לא עושות 'כותרות'.
'שלום בית', 
הוא גם התחלה של תהליך,
של הדברות,
של  ש ל ו ם.