? מה עושים עם זכרון

פוסט על חינוך ושלום

זכרון
גדלתי במשפחה, שחוגגים בה מימונה, בתופים ובמחולות, 

וכעבור ימים ספורים, מרכינים ראש ומדליקים נרות זכרון.

גדלתי במשפחה, שנזכרים בה באידיש מהוסה, שותקים בפולנית, 
מרכלים בצרפתית, מבשלים בערבית מרוקאית, 

חוגגים בניב אלג׳יראי, חיים ויוצרים בעברית. 

לנצח אזכור את הנעימות החרישיות שהיה סבי שר לי באידיש בעיניים מצועפות. שירים באידיש ממיסים את ליבי וגורמים לי לנזול, 'כנר על הגג', ׳שיר הפרטיזנים׳, 'אידישע מאמאע...', ו'אויפען פירפשטיק ' במיוחד זה האחרון, שמרמז על ההיסטוריה היהודית רוויית הדמעות.

חבוטים ומצולקים הגיעו ארצה סבי וסבתי ממחנה פליטים אחרי המלחמה ההיא, ניצולים, אפר ואבק, בשארית כוחם הגיעו אל הארץ המובטחת, מאמינים בכל מאודם, שהפרק ההוא תם ונשלם, 
שהרע מאחוריהם,

ולא ידעו שסיפור חייהם הטראגי טרם הסתיים, 

ושהם עוד עתידים לשכול את בן זקוניהם. 

לבבות שתי הסבתות שלי פועמות בי בחוזקה,

לבבות יהודיות ממזרח ומערב, 

דם של נשים מטריארכליות, דעתניות, מנהיגות, זורם בעורקי,

כח של אמהות יהודיות, שמיטיבות לספר את סיפורן, 

ומאמינות בכוחה של משפחה.
לבבות של נשים, כמו כל הנשים בעולם,
חפצות חיים, אהבה, נתינה.

שואה

אני מציעה לה שעתיים עם אמא במוזיאון השואה בוושינגטון הבירה,

א׳ מציע לה את ה air & space museum.

אני רואה על פניה את ההתלבטות,

היא הייתה כאן לפני פחות משנה, בטיול שנתי עם החטיבה.

אני רואה גם את הביקורת הסמויה בעיניים של האיש שלי,
מבלי לדבר, בניד ראש, הוא כמו אומר, 'שרוני, עיזבי אותך מזה,

למה את צריכה להכביד עליהם עם ההסטוריה ותסמונת הדור השלישי.....'

אבל הוא לא אומר מילה, נהפוך הוא, הוא מעודד אותה להיענות להצעתי.
'לכי עם אמא', הוא אומר לה,
'כדאי לך, זאת הזדמנות להדרכה מעמיקה על חשבון הבית....' 

הוא אומר את זה בקריצה, והיא משתכנעת.
בחוסר חשק מובהק, עוזבת הסנדויצ'ית שלי את אחותה הקטנה ואת מוזיאון החלל, ביום שמש מחוייך בבירה, 
וצוללת איתי לתוך שורשי הרוע, ל Holocaust Museum.

לרוע יש התחלה, אמצע אבל אין לו סוף,
אני חושבת לעצמי, כשאנחנו עולות במעלית לקומה הרביעית, 
שם מתחיל הסיור שלנו. 
את מוזיאון השואה בבירה פקדתי לראשונה כשנפתח לציבור לפני כשני עשורים, אז מצאתיו מרתק וחדשני מבחינה מוזיאולוגית, שונה ואחר ממוזיאונים שהכרתי.

כל מה שהיטבתי להכיר עד לאותו יום, 
היו 'יד ושם' ו'בית התפוצות', שניהם שינו מאז את פניהם.

שנים אחר כך כבר ביקרתי במוזיאון היהודי בברלין,

ולפני כשנתיים, פקדתי בדיוק כשנפתח את 9/11 בניו יורק.

כמכורה להיסטוריה וכחובבת ארכיטקטורה, 

מבנים, שמנהלים דיאלוג עם התוכן, יש להם עוצמה.

אנחנו פותחות את הסיור בהדרכה של אמא,

שפעם הייתה מורה, והיום, כשרק לוחצים לה על הכפתור,

ההסטוריה עולה לה ולסביבתה לראש.

אני מספרת לסנדויצ׳ית שלי, על אירופה בעת החדשה,

על גרמניה מושפלת אחרי חוזה ורסאי, 

על שנאת הזרים, שמתרחשת בעיקר בעיתות מצוקה כלכלית,

על אותה ׳אנטישמיות׳, אותה הגברת אבל בשינוי האדרת.

על איך נולדה תורת הגזע, ועל "מיין קאמפף",

ועל איך הקולנוע, העיתונות, והמדיה ד׳אז,

סייעו להפיץ תעמולה והסתה.
(קצת כמו מהפכת הפייסבוק עכשיו)

אני מספרת לה על איך תעמולה משתלטת על הלבבות,

במסווה של תנועות הנוער תמימות, 

ואיך נוצר מפעל שלם, שהרוב שותפים לו,

אם בפאסיביות ואם באקטיביות.

אני מדגישה איך גם מדינה דמוקרטית לכאורה נאורה,

יכולה להתהפך יום אחד, ולייצר רע,

ואיך, כשאתה בתוך התמונה, 
קשה לשים את היד על ההסלמה.

איפה בדיוק זה קרה? בשריפת הספרים? 
בחוקי  נירנברג?  בליל הבדולח? 

בגטאות? או בהשמדה?

מתי להקים קול צעקה...?

אני מספרת לה, שלרוע יש פנים ושמות, 
כמו היטלר, גרינג, גבלס, הימלר, אייכמן והיינדריך.

אבל שכדי שרוע יצבור כזאת תאוצה,
יש עוד המון שותפים אילמים,
כאלה שבאדישותם משתפים פעולה,

או כאלה, שהטרור שיתק את מחשבתם ואילם את קולם.

אני מראה לה במפה, את התקדמות כוחות הרשע,

ונדהמת בעצמי, על אף שלמדתי, לימדתי, ינקתי את הנושא,

איזה עוצמה, כמה מהר, איזו שינאה, 
איזו ש ו א ה.

אנחנו עוצרות בתחנות השונות, בצו להקמת הגיטאות. 

מבקשת ממנה לעמיד על ההבדלים בין התמונות של בני עמנו לפני ואחרי, 
איך הם מאבדים צלם אנוש, ואיך הם מבקשים להיאחז בחיים, בתוך הגיטאות, בתרבות, בחג, בשירה ובתיאטרון.

אני נעצרת על יד קורצ׳אק ועיני נמלאות דמעות,

איש חינוך שליווה את ילדיו בדרכם האחרונה.

אנחנו ממשיכות במסלול הרשע, באפלוליות המוזיאון,

מדי פעם, עוברות בגשרים מוארים, של נסיונות סיוע מהמערב, 
וחסידי אומות עולם. כמה שזה נראה טיפה בים.

עכשיו אנחנו כבר באינצגרופן, והמשכנו לפיתרון הסופי ולועידת ואנזה, 
הגענו לאושוויץ, למחנות הריכוז, לצעדות המוות ולשחרור.

אני מבקשת ממנה לחזור לתמונות שלפני, לתמונות שאחרי,

ומזדעזעת. 
ההבדלים, בין אנשים, חיים, יוצרים, עובדים, שמנים,
רזים, בהירים, כהים, שונים זה מזה, ח י י ם.
לתמונות של אחרי, של שארית הפליטה,
של האודים העשנים, הקרחים, השלדים, כמה הם דומים,
שארית הפליטה, אבק חיים.

איך קמו עלינו לכלותינו, ואיך גם הצליחו, כמעט.
תמונה לוכדת את עיני, גבר צעיר אחרי המלחמה,
משהו בעיניו נראה לי מאוד מוכר,
זה סבא שלי? אחיו? קרוב משפחה?

עכשיו אני נעצרת, ושואלת אותה היכן שמעה לראשונה על רצח עם, 
על ג׳נוסייד, ואם היא יודעת היכן מתרחשים ממש בשעות אלו, זוועות עולם.

והיא יודעת.
אנחנו מדברות על שואת הארמנים, על היזידים, על קמבודיה, על סוריה, ועל משבר הפליטים, שפוקד את אירופה ממש בדקות אלו. ואיך שוב, העולם מחריש, העולם אילם, העולם שותק,כי אין שם נפט.

ישראל

ואז אנחנו עוברות לדבר על ישראל,
על חיים בצל מלחמות ואזעקות,
על שגרת חיים איומה, שמולידה ייאוש והסלמה,
ניתוק וניכור, על אוזלת יד לנוכח עוולות גדולות.
העם היהודי חווה במאה העשרים את שואתו הגדולה וגם את נס גאולתו, החיבור בין שואה לתקומה הוא הסטורי ומתבקש,
אבל בתוך ההקשר הזה, מתקיימת איזה דיאלקטיקה מורכבת, 
כאן טמון גם קושי קיומנו כעם חופשי ומשוחרר. 
לפתע, מתחוורת לי איזה אמת קשה, 
השואה, היא השריטה של כולנו, שלנו כעם.
הטראומה הקולקטיבית מחייבת אותנו להיות חזקים,
ולנהוג באלימות על תקן של מדיניות 'הרתעה', 
לבל נהיה שוב בבחינת 'צאן מובל'.
ה'שואה' מעניקה לגיטמציה כמעט לכל,
ועושה בה מי שעושה, שימוש ציני נלוז,
של מדיניות הפחדה, של יצירת מציאות 'על סף שואה',
והרי ידוע לכל, 'שמחשבה מייצרת מציאות',
אם אנחנו על סף תהום והרשות נתונה,
הכל מותר...?


אז מה עושים עם זכרון?
אני שואלת את עצמי, וכהרגלי גם בקול רם,
איפה מתחילים? אפילו בקטן? 
איך די עם הנרטיב הקורבני, 

איך דווקא אנחנו מכל העמים,
צריכים לעשות תיקון עולם.
איך אפשר לקחת את הטראומה הלאומית,
את השריטה שמלווה את כולנו בדנ"א הפנימי, לכיוון חדש.
לא של פחד, לא של מרוץ חימוש מאיים ומטורף,
אלא של העצמה, של הנהגה, של תמיכה וצמיחה,
של 'אור לאומות' והשראה לעולם.
ואל תבינו אותי לא נכון, 
אני מאמינה באמונה שלמה, שישראל חייבת צבא חזק וחכם,
אבל ישראל גם חייבת להיות מוסרית וצודקת,
ושוחרת שלום, תקווה ואחווה.
ובדיוק כשכבר נדמה היה לי שהתיאשתי, 
בדיוק כשאני עומדת לסיים את הפוסט בשאלה פתוחה,
נוקשת לי על הדלת,
תשובה מעוררת מחשבה.

שלום
עירין, נעה, אירה, וויטי, נירה ורונית,
הן נשים חזקות, מנהיגות וערכיות,
ארבע חיות בארץ, שתיים על הקו,
משישתן כבר שמעתי על 'נשים עושות שלום'.
השנה, בתזמון מושלם, נירה ורונית מזדמנות לי פגישה, 
עם יעל ויואל אדמי, (הפעם, הוא על התקן של 'העזר כנגדה').
ואני, שכבר מזמן הפכתי למאמינה אדוקה בכוחה של אישה,
יודעת עוד לפני שפגשתיה, שהיא אמיצה.
ושלא כדמותה המקראית, היא לא באה להרוג איש,
אלא ההפך, בשורת שלום בפיה, ואמת בלבבה.
'נשים עושות שלום',

מבינות שעכשיו זה הזמן, והיום זה היום, 

ואי אפשר לדחות את זה עוד.

המון עוצמה נשית יש במפגש הזה, הלבבות פועמים בחוזקה,
לבבות מטריאכליות, מנהיגות, עיקשות וחזקות,
מילים נזרקות לחלל השיחה, רעיונות מעופפים, קשרים וחיבורים. 
עוצמה, תשוקה ונחישות אמהית, 
כזאת, שחייבת להוליד את המהפכה הבאה.

כן התלהבתי,
כי בפעם הראשונה בתולדות המדינה,
ישנה תנועת נשים רחבה, 
כזאת שחוצה את כל הסקטורים וכל המגזרים,
נשים מימין ומשמאל,
נשים יהודיות וערביות,
נשים חילוניות ונשים דתיות,
מהמרכז, מהפריפריה, מההתנחלויות,
נשים מכל השכבות החברתיות,
מכל הזרמים והעדות,
נשים, ששמו להם למטרה להפסיק את הטרפת הזאת,
נשים, שפצחו בדיאלוג אמיתי , פותח לבבות,
נשים, ששמו להן למטרה, להשיג הסדר שלום .
הן לא נאיביות, הן יודעות ששלום הוא לא אוטופיה,
הן מבינות ששלום הוא בסיס הכרחי לחיים.

התלהבתי כי שוב יש ניצוץ של תקווה,
כי שוב אני רואה את פניה היפות של המולדת שלי האהובה.


אז מה עושים עם זכרון?  ערב יום השואה תשע"ו.
מתחילים בקטנה, בד' אמות, עם חברים, משפחה וקהילה, 
ואחר כך מרחיבים את היריעה,
מייצרים דיאלוג, 
מדברים חינוך, 
עושים שלום, 
בוחרים בתקווה.

עוד פוסטים 'שואתיים' מן הארכיון:

שואה, שריטה, חרטה

כף רגלי לא תדרך שם

שואה ונעליים


בדירת שיכון

הצפירה תפסה אותי בשדה התעופה

צילום בגיל


עיר של נשים


עוד פוסטים שעוסקים ביום הזכרון מן הארכיון:

על החיים ועל המוות

היא חיכתה לו בצומת

טלטלה

שבוע בשנה

התפילה של גיורא


Through her eyes

על החמצה וההעצמה

דיאלוגם מהממ"ד

עוד פוסטים שעוסקים בשלום מן הארכיון:

ערבים זה לזה

כבר עשרים שנה שהוא מת


שלום בית