ג׳ילברטו, אנריקו, רמי ואסף

מוסיקה, יש לה עלי כח. 

היא מהלכת עלי קסמים, עושה בנפשי שפטים,

יש ביכולתה להרנין לי את ציפור הנפש,

או לסגור עלי ביתמות כואבת,

לקחת אותי למסע במקומות, בזמן,

בתחנות השונות של חיי ולא רק, 

מוסיקה, יש בכוחה להביא אלי ניחוחות וטעמים,

והם כל כך מוחשיים,

עד שהם צורבים את שפתותי,

מרפרפים לי את זכרונותי.

מוסיקה יש לה כח עלי,

כמו אבקת פלא, היא נוגעת בנימי נישמתי,

משחררת איזה אנחת רווחה או מעיקה בצער בדידותי,

מוסיקה מעוררת עלי את סקרנותי,

לחיים אחרים שלא ידעתים,

לתרבויות רחוקות, לשפות מתגלגלות, לארצות זרות,

לצבעוניות של אנשים ורחובות, 

לתקופות שחלפו, לקולנוע, לאמנות, לתיאטרון,

מוסיקה מעניקה לדמיון שלי, דרור גדול.

אבל לא רק עלי,

יש לה למוסיקה כח על כל בני האדם ועל החי.

ומה שמפתיע במיוחד בשיר הזה של חיי, 

שאני חסרת כל כישרון מוסיקלי בסיסי,

זייפנית מדופלמת, לא בקיאה בקלאסיקה,

חסרת מה שנקרא ׳אוזן מוסיקלית׳,

ולמרות הכל, אין זה מפריע כלל וכלל, 

לצלילים, להיות שלי, איתי, בתוכי, 

ללוות אותי בפס קול של חיי, בעצב, בשמחה,

בגעגוע, באהבה, בתשוקה, ברגיעה, בעננה,

בלבטים ומחשבה, בהבלחה של החלטה.

פס הקול שלי הוא רב גווני,

יש בו פסיפס של לחנים ומזמורים,

יש בו שירי ערש באידיש, חפלות אלג׳יראיות, מימונות מרוקאיות,

יש בו שנסונים צרפתיים, יש בו מוסיקה ישראלית מקורית,

יש בו שירי תנועה, ו׳אנו באנו של קום המדינה׳,
יש בו נגיעות ברזילאיות,

יש בו נענוע לטיני, וריקוד צועני,
יש קצת קלזיימר ושטייטל גלותי,

יש דיסקו ופופ, יש מוסיקת קאנטרי אמריקאית, ופזמונים בריטיים,

יש פיוטים, תפילות, ושירי ילדות וחגים,
יש להיטים, יש שירים שנשכחו,

ויש כאלה חדשים, יש בו מזרחית ויש בו ספרדית,

ואפילו היה לי רומן קצרצר עם מוסיקה הודית,

יש בו עומק ויש בו קיטש,

יש בו מקום לנעימות מעליות, וגם לקלאסיקות אמיתיות. 

ארבעה אמנים ליוו את החודש המוסיקלי האחרון שלי,

שונים זה מזה, מזרח ומערב,

בשפה, בגיל, בסגנון ובמוצא,

ארבעה זמרים מלאי כשרון שרו על אוזני וחדרו את ליבי,

והוכיחו לי שוב ושוב, משהו שידעתי תמיד,

שמוסיקה, מהלכת עלי קסמים.

ג׳ילברטו ג׳יל

למה? כי יש משהו מרתק בהצצה לתרבות זרה, והמקום, פנינה בפני עצמה.

כבר בהמתנה הארוכה לאולם באוקלנד, ברור לי שאני במקום הנכון, השפה הפורטוגזית עולה מכל מקום, מתגלגלת על הלשונות שמסביבי,

במהירות מסחררת ובתשוקה יוקדת, 

המונים, המונים מתכנסים לצפות בפלא של ג׳ילברטו ג׳יל וקאטנו וולוסו (Gilberto Gil, Caetano Veloso)

את הפאראמונט באוקלנד (Paramount Theatre) אני מכירה היטב, אפילו פגשתי לפני אי אילו שנים את האוצר האמנותי של המקום שוקד על עבודת שיחזור מוקפדת. 

האולם נבנה ב1931 בסגנון ארט דקו, כבר אז היה ברור לכל, כי מדובר בפנינה ארכיטקטונית יפהפייה ומרשימה בכל קנה מידה. 

בחזית החיצונית, ניתן להבחין בפסיפס צבעוני, המיתמר לגובה שלושים ושישה מטרים ונראה למרחקים.

בפנים, פואייה ענקי ותקרה בגובה שמונה עשרה מטרים, זהב והמון ירוק בעיניים, פסיפס ותחריטים, ששאולים ממוטיבים מיתולוגיים ומהתנ״ך, גופי תיאורה שלא נראו כמותם, וחומרי בניה יקרים מכל רחבי העולם.
האדריכל Pflueger תכנן מבנה יוצא דופן ושכר שורה ארוכה של אמנים, פסלים ומעצבים לקישוט ההיכל. הרעיון היה להקים היכל קולנוע, ארמון מחווה לתור הזהב של הקולנוע ההוליוודי. 

לא אלאה אתכם בפרטים, איך המקום נקלע לקשיים בימי השפל הכלכלי של שנות השלושים, ואח״כ שוב בשנות השבעים, ונסגר פעמיים, רק בשורה התחתונה ובסוף הטוב, 

כיום, מוכרז האתר כמבנה היסטורי לשימור,
הוא נוצץ ומרשים, משמש כמשכן הבית של הסימפוניה והבלט של אוקלנד, ומארח פסטיבלים בינלאומיים.

והאולם, חברים, יפה פי אלף מונים בהופעה חיה, ועוד יותר, כשקהל היעד הוא דרום אמריקאי.

יש משהו מעניין בהצצה לתרבות אחרת, בצפייה בהופעה בשפה זרה, מן כניסה לסיפור תרבותי מסקרן. ההתבוננות בקהל מרתקת לא פחות ממה שמתרחש על הבמה, 

הם צוחקים, הם מצטרפים בשירה ערה, הם רוקדים ומתנוענעים באגנם בסקסיות מפליאה,

אח... פורטוגזית! איזו מן שפה, ואני, איני מבינה אף מילה, 

אבל למוסיקה, כאמור, יש עלי כח, 

והצמד גיל וולוסו לוקחים אותי בגעגוע לברזיל, לסנטה תרזה,

לבאהיה, לריו, לקרנבל, לחופים, לברזיל,
אח ב ר ז י ל, ב ר ז י ל....!  

הצמד הכובש כרגע בסבוב הופעות בעולם,

בשנה שעברה הופיעו במולדת, 

לעקוב, ולרוץ בהזדמנות הקרובה.

והאולם, עבור תושבי העמק, מה שנקרא ׳מתחת לאף׳, יוסיף ארומה הסטורית לכל קונצרט, לכל מופע. ויש גם סיורים מודרכים כמובן.

ואת כל הטוב הזה, אני זוקפת לזכותו של דיוויד, שהמליץ בחום.

 Obrigado תודה!

רמי קליינשטיין

למה? כי הוא שר בשפתי שלי על מולדת אהובה, בבית של כולנו, בקהילה שלנו.

רמי מופיע במגרש הפרטי שלנו בזכות הICC, באולם בJCC, שהפך בית שני לקהילה הישראלית,

זוהי אולי הופעתו החמישית בעמק, בשנים האחרונות.

את השירים כולנו מדקלמים, את רוב הקהל, אנחנו מכירים.

הריגוש בהופעה של קליינשטיין הוא ריגוש אחר, הוא ריגוש של המוכר, של שפתינו, של פס הקול של חיינו. 

קליינשטיין שר בעצם אותנו את המשפחה, הבית, הגעגוע והמולדת,

כשהוא שר ׳מתנות קטנות׳, אני יודעת שזה הרגע הזה, 

מתנה קטנה ומיוחדת, הופעה נפלאה ומרגשת. 

אסף אבידן

למה? כי הוא הפתעה אחת גדולה, והאולם, גורם לי להרגיש אדג׳ית וצעירה.

לפני שנה הוא הפתיע אותי כשרכש אונליין כרטיסים לאסף אבידן, אז, עוד לא הכרנו אף שיר, לא ידעתי אפילו איך הוא נראה,

נסענו עד לסן פרנסיסקו השכנה, ושם במועדון, שנבנה בראשית שנות השלושים, Bimbo's 365 Club, בר מקסים ושירותים כמו של פעם, עם עמדות ׳פודריה׳ ואיזה חמימות אפלה,

שם פגשתי את אסף לראשונה.

האווירה הייתה מחשמלת, הקול היה אחר, חושני, מגרד את הבפנים, הכי עמוק שיש. ׳קול ג׳ניס ג׳ופלין׳ אומרים עליו המבקרים, והמבקרות פשוט מתמוגגות מהאיש.

אבידן לא שר בעברית, משום שכמו שהוא מגדיר את עצמו, הוא פשוט לא ׳זמר ישראלי׳, הוא ׳זמר מישראל׳, הוא חתיך ומביא בהחלט ניחוח זר ואחר, יש לו במוסיקה נגיעות מג׳מייקה (שם גר בילדותו), בלוז, וקאנטרי, ואפילו איזה רובד של מוסיקה צוענית או אירית. 

השנה, הוא כבר הודיע לי, ׳שרוני, הולכים לאבידן, נכון? תרשמי ביומן׳,

אני רושמת ועל הדרך מעדכנת שני זוגות חברים תאבי מוסיקה וחיים, אני יודעת שיהיו בעניין.

שוב, באותו המקום, שוב האפלוליות של מועדון מוסד, שוב, המונים בקהל, מכל העולם, צבעוניים, צעירים, 

אוהבי מוסיקה אדג׳ית, חצופה ומקורית. 

הפעם, אני מגלה שאבידן גם פילוסוף לעת מצוא,

והכי יודע לספר סיפור.

הוא מספר שבגלגול עצמי מצא שהוא שר כמו ׳חתול מילל׳, ועכשיו זה כבר פתיח לשיחה הזויה מעולם אחר, על מפגש סופני בין חתול לרכב בתנועה, וקול החבטה.  

משם, הוא ממשיך לשיחה על החיים, שיש בהם הכל, כמו בשירה, גם טוב וגם רע, גם אהבה וגם שנאה, גם יאוש וגם תקווה, גם חיבוק וגם קנאה, גם חולי, גם קושי, גם כאב, ׳החומרים שמרכיבים את החיים׳, אומר אבידן, והוא לא מתכחש לאף מרכיב של חייו.

ולסיום, כשהקהל קורא לו לשוב להדרן,
במחיאות כפיים סוערות,

הוא אומר שלא כל כך נוח לו עם זה...

׳זה כאילו אני אונס אתכם לאהוב אותי.....

אבל זה מה שמקובל אצלנו במקצוע, 

רוב הקולגות שלי עושים זאת...׳

הקהל מחייך ושוב מתאהב.

ביציאה, אנחנו מגלים עמק רב של פנים אהובות ומוכרות,

אגב, הופעות בכל רחבי העולם, לעיתים תכופות,

ובשוני המשובבת, שתיים בחודש הקרוב.

  

אנריקו מסיאס

למה? כי בעצם הוא ׳בית אבא׳, כי השפה מרגשת אותי עד דמעות.

מסיאס (Enrico Mecias) הוא פס הקול של נוף ילדותי, זמר אלג׳יראי צרפתי, שאבי חיבב עלי.

אני עוד זוכרת את התקליטים הקטנים שהביא משם, מאלג׳יר, עטופים בנילון מרשרש ובעטיפה צבעונית עם תצלום שלו, על תלתליו הכהים השופעים, ועיניו גדולות ושמו מתנוסס בצרפתית, במה שאנחנו קוראים היום מאוד ׳וינטאג׳י....׳

כשהוא שר על ירושלים, או על אהובתו, ׳האישה של החבר הכי טוב שלו׳, או על ׳המיליונרים של יום ראשון׳, או ואולי הכי, על ׳ילדי כל העולם...׳,

אני דומעת.

יש שם משהו נאיבי, עמוק ויחד עם זה, כה פשוט,

יש שם שירה של אהבה, שירה שורשית, ארצית, ערבה מאוד לאוזן שלי, שירה של יהודי כמה לישראל, שירה של אזרח העולם, חפץ שלום, שירה של אדם, אוהב, חושב, מרגיש, חווה, חי.

יש משהו במסיאס, שהוא עבורי, קצת משפחה, קצת מצפן,

והמון, המון אבא שלי. 

ולא, לצערי, לא ראיתי אותו בחודש האחרון, 

אבל כן הזדמן לי לרכוש כרטיסים עבור מי שידע להעריך, 

וגם חברי במולדת יכולים,
כחמש הופעות בחודש הקרוב,

שתים מתוכן, בתל אביב....! 

לכו עם ההורים.