המסע שלי, המסע שלנו

רשימת המתים שלי ארוכה,
היא כוללת את משפחות סבי וסבתי, 

אחיהם, אחייניהם, הוריהם, 
חבריהם, וילדיהם הקטנים,
קורבנות הנאצים המרצחים,

דודי יששכר, שנקטף בדמי ימיו,  

דודי מקס ממן ז״ל,
הקשר של מוצב חזיון זועק לעזרה,

אורי קולטון, הטייס צהוב השיער,
גאוות העיר שלי, בת ים, 

וירון יוגב הקומונר הנערץ,
שר ׳אילו ציפורים׳ בקול בס.
ככל אלו כיכבו השבוע ברשימת הנופלים,
הם ונאווה ונחום.
נאווה ונחום, האהובים, הנאהבים הצעירים והיפים, 
הצברים בני הארץ הזאת,

שהשתחלו במפתיע (ושלא במפתיע) לרשימה,

לרשימת מלח הארץ, יפי הבלורית,
והתום והטוב, והטוהר.
הם, הם המתים שלי,
והם מתעוררים מחדש בחלומותי מדי שנה.

כל שנה מחדש, הם באים, המתים שלי,

לעצרות לכבודם, על הבמה המרכזית, 

מתיישבים בכסאות הכבוד,

מרצדים באור הנרות,

ומנהלים איתי איזה שיח, מן דיאלוג,

הם שואלים מה התחדש, מה מעשי כיום,

מה שלום האיש שלי והילדים, 

הם מזכירים לי שהזמן הוא בר חלוף,

ושאם אני באמת, באמת רוצה,

אז היום זה היום, ועכשיו זה הזמן,

ואפשר מכל מקום בעולם.

זה קרה בעיצומו של השבוע הכי משמעותי עבורינו כאומה, השבוע הקדוש שבין שואה לזיכרון לעצמאות וחגיגה, 

זה היה שבוע עמוס לעייפה,
עירבוביה משונה של עצב ושימחה.

בראשיתו ציינו את יום השואה,
בבית הכנסת, בית העם,
באמצעו חגגנו עם חברים, את חתונת בכורם, 
ברית אהבה הודית / יהודית, צבעונית, ייחודית, 

מבטיחה ומלאה בנעורים ובשמחת חיים.  

בשבוע, בו חשתי סיפוק ושליחות חינוכית, 
כשסיכמנו פעילות ׳בין שואה לתקומה׳,

לילדים ונוער, לבני השבט הצופים המקומי,
פעילות ערכית בגובה העיניים, 

יוזמה ברוכה של הורים שאכפת להם,
בני הקהילה המופלאה שלי.

בשבוע, שבו מסכמים מפעלים חינוכיים, ומתכוננים לבאות, 

בשבוע, שבו אני מציינת יומולדת לקטנה, 

ועין אחת צוחקת והשניה, בגעגוע בוכה. 

בשבוע, בו כל עצבי חשופים,
וכל שיר או תו מזמין התייפחות חרישית.
בשבוע הזוי, שבו למעלה מרבבה מציינת טקס יום זיכרון תחת כיפת השמיים בחניית הJCC, והנוער היפה של 'שבט המפרץ' מרעיד את קהל הנוכחים, וכל העמק היפה הזה נאסף בחולצה לבנה ובלב רחב עולה על גדותיו.
בשבוע, שבו אני מתייצבת לטקס עצמאות בבית כנסת בעיר, 
ולומדת מטל, שאפשר גם אחרת,
שאפשר להביא סיפור ישראלי לקהילה אמריקאית, שצריך.
שאפשר ורצוי להשמיע את כל מגוון הדיעות, בבית האלוהים.

בשבוע, שבו אני נערכת לחשבון נפש פרטי עם המתים שלי, 
בשבוע הזה בדיוק, כאילו כל הרשימה הזאת,
לא מספיקה, כאילו אין בה די,
אני נדרשת להציג את המסע היהודי הפרטי שלי.

כך נפתחת כבר שנה, כל ישיבת מועצת מנהלי הJCC, 
ורק אחרי שאני מסיימת את המצגת שלי,
ואיזה אנחת רווחה מתגנבת אל ליבי,

רק אז אני מבינה כמה הנוהג הזה, 
חכם, מעשיר, מחבר ומעורר השראה.
רק כשישבתי לכתוב את הדברים, 
לאסוף את התמונות,
לזקק את מחשבותי אל מילים, למשפטים, לתובנות.
רק אז, הבנתי שיש לי חזון, ויש לי דרך,
שהיא לגמרי עיקבית,
עוד מימי תנועת נוער, צבא, עבודה ולימודים.
דרך שפולסה בהיסטוריה משפחתית,
לאומית, בדנ"א שהוא שלי,
דרך שעוצבה בחוויות, במחשבות, בלמידה,
בטעויות, בתהיות בתאיות.
ויש בה קצת מהכל,
קצת מהמורה, קצת מההיסטוריונית,
קצת מנהלת, קצת מעצבת, קצת 'בלוגרית',
והמון, המון, ה מ ו ן  אמא.

אין לי סיפור ייחודי, אין לי מתים פרטיים,
הסיפור שלי הוא הסיפור של העם היהודי.
עם שגלה מארצו, סבל שואה ורדיפות,
עם חבול ותשוש, מותש ומיואש,
עם שקם, שוב ושוב, כמו עוף החול,
וממציא את עצמו מחדש,
עם, שבחר בציונות את דתו החדשה,
והסתכל קדימה בתקווה גדולה,
עם, שילדיו שוב נפוצו לכל עבר,
ונשארו כמעט בלי תשובה, 
כבר לא דתיים כמו אבות אבותיהם,
חלקם כבר לא חיים במדינה,
כבר בוחנים את ציונותם באמות מידה אונברסליות, 
של חופש, שוויון ואחווה,
אז מי אני, ואיפה אני באה?

השנה, כמו להכעיס, כל המתים שלי,
כ ו ל ם, הם באו כולם, במלוא הדרם,

יפים כמו שהלכו, ביום ההוא, 

הם התיישבו עלי,
כמו מועקה אחת גדולה,

ומתוך הכאב הגדול ובינות הדמעות,

הבנתי שצוואתם על כולנו, שרירה וחזקה,

לחיות, לחנך, לתת, לאהוב, לשנות, להשפיע, לזכור, לצחוק, לחגוג.
עם ישראל חי,
חג שמח מפה.