ארכיטקטורה, קולינריה וקולטורה

ארכיטקטורה וקולטורה

SFMOMA 

׳מי שלא ראה את המבנה המחודש של ה SFMOMA, לא ראה מבנה יפה מימיו....׳,

ממש כמו שנאמר על הורדוס ומפעל חייו, בית המקדש, כולי השתאות אחת גדולה, כשאני נכנסית להיכל הארכיטקטורה המודרנית.

משהו גאוני נעשה שם, תוספת מצודדת שהכפילה את שטח המבנה הקיים, כזאת, שמנהלת דיאלוג קצבי ועדכני עם סן פרנסיסקו העיר. 

מודרנה מתוחכמת וחשיבה מחוץ לקופסא, קירות חיים ירוקים, פסלים סביבתיים מרשימים, ומסעדה במרפסת שימשית חיננית, המון פינות חמד, גשרים מוארים, חזית לבנה עם עומק שכבתי, וחלונות שנקרעים אל נופי קו הרקיע של העיר.

אח... מודה אני וברוך המקום, ברוך הוא....!

אני מתמוגגת....! 

הביאו אל סן פרנסיסקו את ניחוח ניו יורק העיר,

ויחד עם זה נשמר צביונה המיוחד, לא חיפשו אותה בשימלה לא לה, דייקו את המבנה להיות חלק אינטגרלי מהנוף האורבני שלה.

בבית הקפה במוזיאון, טכנולוגיה ואמנות, יצירה והפוגה, וספות אפורות מזמינות להתרווח ולקבל השראה. חנות המוזיאון, אהובתי משכבר הימים, מלאה בכל טוב, לפנק חברה בתכשיט ייחודי, ספרות מעניינת לחובבי אמנות, הסטוריה ועיצוב, לקנות לקטנה ערכת יצירה או את כל סדרת האמנים של מייק ונציה, שולחן פורח בסגנון הקיר החי, מוצע למכירה, כאומר, ׳כן חברים, אפשר לייצר אוירת גן גם בדירה קטנה במרכז העיר.....׳

 

אבל רק כשאני פוסעת החוצה, ומסתכלת מהגן YBG,

אני מבינה את גדולתו של המבנה החדש.

בדיוק כמו היצירות של מונה, שנדרש לו לצייר אותן שוב ושוב, בתנאים שונים של מזג אויר ותיאורה, 

כדי להגיע הכי קרוב שאפשר לגילוי האמת, 

כך גם המבנה החדש של המוזיאון לאמנות מודרנית.

הוא מצריך התבוננות מעניינת מחוץ ומפנים,

בזויות השונות, בחזיתות המרשימות,

מהגשרים הפנימיים, מן המדרגות,

מהרחוב, מקרוב ומרחוק, בצל ובתיאורת היום,

מדלתות המעליות, מכל נקודה,

צפויה למבקר זוית ראייה, חוויה,

בדיוק כמו בפסיפס, הנקודות תתחברנה אחת לאחת,

תרכבנה את ההבנה והתמונה,
של המבנה, עוצמתו, ייחודו ומיקומו במרחב.

ואולי מה שאהבתי הכי מכל, (ועוד לא אמרנו מילה על התצוגות המרשימות....) 

את שימור הישן (גם הוא ישן יחסית וחדש יחסית, באותה המידה) לצד החדש, חדש.

אהבתי לראות את הכבוד שהעניקו האדריכלים לצילינדר המפורסם של Mario Botta,

האדריכל השוויצרי, זה שהפך לסימן ההיכר של המוזיאון.

איך זרמו עם הקו הגיאומטרי הפשטני שכל כך מאפיין את בוטה, איך לקחו השראה מיצירתו, מהנפחים, שמאפיינים את עבודתו, ועיבדו את ההשראה, לכיוון ייחודי וחדש, צורות, צורות, מלבניות, רבועות, עגולות, 

עם קצת טוויסט גלי בחזיתות החדשות.

Contemporary Jewish Museum 

מכאן לעוד פנינה ארכיטקטונית מהממת, והפעם היא ממש שלנו....! המוזיאון העכשווי ליהדות בת זמננו, שעיצב האדריכל המוערך עלי, ליפסקינד, Daniel Lipeskind.

כשנכנסים למבנה של ליפסקינד, יודעים מיד שהוא האדריכל האחראי, בדיוק כמו בעבודותיו הקודמות, גם כאן, למבנה, יש שפה, אמירה. באדריכלות, ממש כמו באמנות, מדהים אותי איך נוצר סגנון מובהק.

לפנינו, דיון אינטלקטואלי בין המבנה לתוכן החלל.

מבנה האבנים האדומות המאורך והישן, הוא הבסיס האיתן, (אגב, מדובר במבנה לשימור ששירת את PG&E), לקובייה החדשה, הידועה, זאת שרגלה בישן, וזוויתה, פונה אל על, שוב צורות גיאומטריות לכאורה פשטניות, אבל מלאות נפח, רוח ואמירה. 

לא רק שליפסקינד, הצליח לחבר בגאוניותו בין הישן והחדש, ולהודיע ליקום על המשכיותו של העם היהודי ועל הקשר לעבר. אלא שהוא יצר במבט על את האותיות ח׳ י׳ בעיצוב הבניין. 

׳עם ישראל אכן חי׳, אני חושבת לעצמי, 

במיוחד כשאני יוצאת מתערוכת הצילום המרתקת של וישניאק במוזיאון. 

אל תחמיצו את Roman Vishniac הצלם המחונן, 

וישניאק יהודי ממוצא רוסי, ביולוג, צלם, אמן, היסטוריון, מרצה ופעיל ציוני,הצליח בעדשתו לתעד את תקופת טרום מלחמת העולם השניה, במזרח אירופה ובמרכזה. הוא התמקד בפורטרטים מהווי החיים היהודי בשטייטעל, רבבות של תמונות מציירות חיים של קהילות שלמות שנכחדו, וישניאק הבין כבר אז, שיש בידיו, אוצר בלום.

במהלך המלחמה ולאחריה המשיך לצלם את המתרחש באירופה, באמריקה ואף בפלסטינה, לימים ישראל. בין צילומיו המפורסמים, דיוקנו של אלברט איינשטיין וזה של מארק שאגאל. 

זהו מסמך היסטורי עם חשיבות יוצאת דופן, 

בעיקר כיוון שהוא נותן תיאור מדויק של העבר,

וכל אחד ימצא בו עניין, חובבי הצילום, חובבי האמנות, אוהבי ההיסטוריה,

ובעיקר אלו, שלב יהודי חם פועם בקירבם. 

ממש בצמוד הכנסיה האירית, St Patrick's
Catholic Church,

בין הכנסיות הראשונות של העיר, נבנתה ב1851 בסגנון התחייה הגותית, מבנה אבן חום וחם,

שמזמן עניין במיוחד על רקע גורדי השחקים של העיר החדשה, כנסיה ליד מוזיאון יהודי תמיד מרוממת את ליבי.

Yerba Buena Gardens, היא הריאה הירוקה האהובה עלי בעיר הגדולה. כיכר רבועה, שמתרחש בה המון, מופעי רחוב, ולהקות מחול, אנדרטת זיכרון, מסעדות, בית קולנוע, Metreon ועוד, ועוד.

לאורך השנים, שינתה הכיר הרבועה הזאת את אופייה, וסיפקה לי חוויות למכביר, 

ראיתי שם פעמים אחדות את אוהד נהרין ובת שבע,

ב Yerba Buena Center of Arts, 

מופעי מחול מכל העולם, מוסיקה איכותית,

ותערוכת סקייטבורדים בתנועה, בתוך גלריה לאמנות בועטת ועכשוית, יצא לי לראות שם תערוכות צבעוניות ומגוונות במיוחד, לשמוע את עידן רייכל ושירי מיימון שרים שם בעברית בחגיגות Israel in the garden.

בלב הכיכר, נקודה הסטורית מעניינת לעצירה,

פסל סביבתי עם מפל מים זורמים, בערב, עם תיאורה מדליקה, לזכרו וחזונו של  Martin Luther King Jr האיש והאגדה.

מרחק פסיעות אחדות ואתם בZeum, מוזיאון ילדים קטן, תערוכות מתחלפות, סדנאות יצירה, וממש על יד, קרוסלה מקסימה, ויש כאן כאמור, באולינג והחלקה על הקרח, בית קולנוע ומסעדות, רק כאן אפשר לבלות יופי של יום משפחתי מאוד.

משם בהליכה קצרצרה תחצו את רחוב Market,

מגדל השעון של הFerry Building ינופף לכם לשלום, כאומר, ׳אני פה, שרדתי רעידות אדמה ושריפה אחת גדולה,

ראו אותי, עומד איתן, אני לגמרי כאן.....׳

תצעדו בקצב לעוד פנינה ארכיטקטונית מעניינת,

התחנה הבאה, 420  Montgomery St

אחד הבנקים הראשונים בעיר Wells Fargo,

זה, שעדיין יש בו דלפקים עם קסת ודיו, 

עמדה לשיגור טלגרמות, הבנק נפתח לקהל הרחב ב1852, ומאז משרת את הציבור הרחב, 

רק שעכשיו הוא גם מוזיאון בשעות הפנאי.

ויש גם סיורים והפעלות מעניינות למשפחות, 

בקשו לראות את הכספות...!

עכשיו, למלון המיתולוגי של העיר,Westin St Francis, המלון נפתח לציבור הרחב בשנת 1904,

חטף מכה קשה בשריפה הגדולה שאחרי רעידת האדמה, שופץ כהלכה, ושמש משכן תיירותי לשועי ואמני עולם. לא נס ליחו של פרנסיס ויש בו הוד והדר, פינוק וטעם של פעם גם.

בקשו באדיבות להשתמש במעליות,

(בשנים האחרונות שונו הנהלים והן עומדות רק לשירותם של אורחי המלון....),

בכל פעם שיש לי אורחים ליום עיר, אני מבקשת בחיוך ונענית בחיוב, עלו במעלית החיצונית וקבלו פרספקטיבה ייחודית על העיר, 

כמעט ממעוף הציפור במעלית מהירה מאוד, מאוד, 

Union Square למרגלותיכם, שוב כיכר רבועה, 

מוקפת בחנויות ורשתות מהשורה הראשונה.

אגב, לפני חפירות הרכבת והיפוכה של העיר, 

בית הקפה הקטן בלב הכיכר, 

היה המקום שלי לקפה אורבני מציצני.

קולינריה

זהו, כמעט תם ונשלם,  

יום לימודים ארוך היה לנו כאן, ארכיטקטורה וקולטורה, אז מה נשאר? קולינריה כמובן...!

איפה?

אופציה נהדרת במיוחד ליום שמש,
אם רוצים להישאר במתחם SOMA,

בית הקפה/ מסעדה בSFMOMA המחודש.

או לפתוח קפה ולהמשיך אחר כך לארוחה.

עוד באיזור מוזיאונים בלי מאמץ הליכה, 

גם הסושי Sanraku, בגנים של Yerba Buena

קליל וטעים, מתאים ליום חול ולארוחה עם מתבגרים. 

מסעדה מצויינת בליגת על, Vitrine,

במלון St Régis, במתחם של YBG, 

נהדרת לארוחת ערב שאחרי מופע, 

פלצנית והקפדה יתירה בהגשה.

לאחה׳צ, לפני המופע, פחות מוענב, 

כוס יין ונשנוש במלון על הבר.

אם באירוע חגיגי עסקינן,

אזי המקום המועדף עלי לצהריים, 

היא המסעדה עם הכיפה העגולה, הידועה בשם, Rotunda , בקומה העליונה של חנות הכולבו היוקרתית, Neiman Marcus, בקשו לשבת לצד החלונות בחזית, והנה לכם עוד זוית חיננית על העיר.

הכיפה המוזהבת עם הויטראג׳ הצבעוני והפסלים הנושפים, ישרו ארומה ייחודית, וכשיגיעו הבריושים הפריכים, עם חמאת/ ריבת התותים, והמרק הקטנטן, שמוגש באנינות וסטייל,

תדעו שהטוב הוא כאן ועכשיו.

אם מטיילים עם ילדים מורעבים,
ולא רוצים למשכן את התחתונים, 

תחליף לא רע בכלל, לכיפת הזהב,

בלי הסטייל והרבה פחות באנינות, 

אבל עם תצפית נחמדה, שחולשת על כל הכיכר, 

ארוחה שחולקים עם שחפים במעופם, 

The Cheescake Factory@ Macy's
גם בUnion Square.

שלוש מסעדות לכיוון קו החוף, שאף פעם לא מאכזבות, נתחיל ב The Slanted Doors כולם מכירים והיא מוסד,תמיד את הנפש תרומם, והקוקטיילים ישמחו נפש ולבב,

אם נפלתם על יום שוק, פעמיים כי טוב, כמה נחמד....!

עוד אחת, שאני תמיד יוצאת ממנה שזכה ומבסוטה, 

בגוון יפני איכותי, של סושי, סטייק, סלט, 

ואוירה חגיגית בהחלט, Chaya Brasserie

ואחרונה, אחרונה, חביבה,  שמצריכה קצת הליכה, 

אבל בהחלט ראויה להיכנס בכבוד לרשימה, 

מתאימה יותר ליציאת ערב עם חברים,

טאפס ספרדי, טעים טעים, Coqueta.

 

אקורד סיום,

הפוסט הזה נכתב בהשראת חמותי, 

הא׳ של א׳ שלי.

לסבתא הבליינית, ימלאו בעוד חודשיים שמונים, 

ואנחנו כבר פצחנו בחגיגות וטיולים,

יום שכולו כיף, לאישה שאוהבת לטייל,

ושוכחת שהיא לא בת עשרים וחמש....!

מזל טוב סבתא אנני עד מאה ועשרים!

עוד פוסטים על העיר מצפון,

נשיקה צרפתית

סן פרנסיסקו למתקדמים

מתכון ליום מושלם

איך מנצחים על ביקור משפחתי

אחת מל׳ו

Palm Springs שישי זוגי ב

כשההזמנה לחתונה נוחתת אצלי בדואר,

ברור לי שזה אירוע שלא שמחמיצים,

חתונה הודית / יהודית/ אמריקאית,

צעירים, אלכוהול וריקודים,

במקום, שטרם הזדמן לי לבקרו,

אין מצב שאני אומרת לא.....!

וא׳ כמו א׳ מתחיל לרטון,

הוא ממש לא בעניין של Palm Springs,

מה שהוא מגדיר ׳עיירת גימלאים הזויה באמצע המדבר,

משהו שבין אילת, באר שבע, וגאס ושדרות נטולת קאסמים,

׳חוצמזה נסענו עד סוף העולם, להשתמט מחתונות ואירועים,

תפסיקי לייצר לנו עוד ועוד חברים.....׳

אני מחייכת וחושבת לעצמי,

שככה זה כשאתה נולד בלי הגן המשפחתי,

אבל איזה מזל שזה דבר נרכש,

ובקול רם אני אומרת, ׳מי שואל אותך בכלל...:-)׳

והוא מיד משיב משועשע,  ׳נכון, וטוב שכך....׳,

תוך יממה יש לי תוכנית מלאה, איפה נתאכסן, מה נעשה,

מה נאכל והיכן נשתה.

חברים, לפניכם 36 שעות בPalm Springs,

על פי שרון.

נתחיל בזה, שא׳ צדק, אבל רק בחלק הראשון של דבריו, PS היא עיירה שכוחת אל, בנוף מדברי ומזג אויר הפכפכי, יש שם איזה מיקס מוזר של אנשים, בני הגיל השלישי, צעירים, הוללים, חובבי טבע ונוודים, קצת ׳מתודלקים׳, בנות משתובבות בלבוש מינימליסטי, שיכורים, נרקומנים והומלסים, לצד צפרים ומיטבי לכת. 

הרחוב הראשי כולל הרבה חנויות יד שניה, וינאג׳ ועתיקות, תחנה לבדיקת איידס על המקום ובלי תורים, ועוד חנות נשק, מבטיחה יופי של דילים ומבצעים, בתי קפה זרוקים, מועדוני קריוקי וג׳ז, בארים אפלוליים, והרבה בתי מלון (שפעם היו מוטלים זולים), ובתקציב פעוט, צבע, אביזרים וכמובן דמיון עשיר, הם הפכו במטה של קסם, ל׳מלונות בוטיק...׳, אני אגב, לא מתבלבלת ועדיין רואה בעיני את motel six,

מה שמוסיף לעניין ארומה של fake ונעורים,

עכשיו דמיינו אילו קולות עולים מן החדרים,

חדרי ה׳בוטיק׳ כמובן...! 

הטעות הגדולה של א׳, הייתה החתונה.

משתה בין יומיים, שכולל rehersal dinner, 

עם נאומים משעשעים ומבדחים, קעקועי חינה, 

קריוקי ומסיבה הודית הכי טובה בעיר.

זאת ועוד, חברים טובים מתקבצים ליומיים מקסימים, נטולי דאגות וילדים, כך שכל החוויה מגיעה אלינו בחברה נהדרת.

למחרת, בטקס, אני מרגישה שאני פוסעת בתוך סרט, שורות, שורות של כסאות בהירים בנוף המדבר, והאורחות, מצד הכלה, לבושות כמיטב המסורת, בשמלות סארי מרהיבות, במגוון צבעים ובדי משי אווריריים, טורקיז, אדום, כתום וכחול רויאל, ורוד, סגול, והמון כסף וזהב, כשהכלה צועדת בשימלה מסורתית, אדומה, שרקמה מוזהבת מעטרת אותה, היא נראית לי כמו הנסיכה הקסומה, ואני בדמיוני מיד מלבישה אותה על פיל ענק, וככה היא והעלם החמוד שלצידה צועדים לחופה. 

הקהל מריע להם בהתלהבות גדולה, והטקס, אח..... מיזוג גלויות, חגיגה אחת נפלאה, זרי פרחים על צוואריהם, אורז, וקשר משפחתי חדש, שנרקם מתחת לחופה,והוא על פי ההודים, מעכשיו ולעולם. 
המון, המון צבע, רגש ושימחה, הם מאכילים אחד את השני בדברי מתיקה, נדרים והבטחות, שבע ברכות הודיות כמובן, פעם החתן מוביל ופעם הכלה. ברקע, מוסיקה הודית על סיטאר, הנקודה האדומה והאנרגיות, אין כזה דבר.

ואולי מה שאהבתי יותר מכל, את היחס לאישה, היא המלכה, היא המובילה, ועכשיו קצת תורו להסתובב סביבה.

טקס יהודי אלטרנטיבי לסיכום, יין וקידוש, שבע ברכות והקפות, ׳קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה....׳,שבירת כוס, וקולולולולולולו... שהזוג הנשוי, בהחלט נשוי,הבה נצאה בריקודים, תופים ומחולות. יפים ויפות בשמלות קטנות וסקסיות מלמדים אותנו לרקוד בהתפרצות שמחה וריגוש, רחבת הריקודים מתמלאת בשניות, בפלאשמוב מדהים בסגנון ׳בוליוודי למהדרין.....׳
עכשיו אני כבר לא יכולה להתיק מהן את העיניים, מזאת בשימלה האדומה, אקזוטית ויפה, יפה, ומהצעירה החיננית, שכובשת בלבן את רחבת הריקודים, והברונטית בשימלת שיפון בצבע גוף, והאח של הכלה, שמקפץ בהתלהבות, והאח של החתן, חמוד, חמוד. וא׳ כבר ממש לא מתלונן, לא הוא ולא כל החברים, שבוחנים בעיון רב, את כל האורחות היפות, כולן, כולן, מבלי לפספס אף אחת, לאף אחד מחברי הבאים בימים, אין בעיות ראייה.....ובטח שנלך ל׳אפטר פארטי', הרי בעיני רוחי, אני בת גילם. 

אז החתונה, הייתה בהחלט סיבה למסיבה,

וחוצמזה, היו לנו אי אילו שעות ללכת שבי במדבר,ואני כהרגלי ניסיתי לטרוף את העולם בסופ׳ש אחד ועדיין הרגשתי,

שנשארתי עם חצי תאוותי בידי, 
ויש לי כבר תוכניות לפעם הבאה.

לינה

אנחנו מתמקמים בAvalon Hotel, שכאמור מגדיר את עצמו ׳מלון בוטיק קטן בלב המדבר׳,

אבל בעצם הוא קומפלקס מיושן שעבר מתיחת פנים חיננית, נחשו באילו צבעים;-? 

במיקס הבוטיקי, שכולל צהוב, אפור ושחור בתוספת שנדלירים מקסימים,

ברכות חמד, ספא מתוק, ומסעדה נפלאה לבראנץ׳ של שבת. 

אבל אל תתבלבלו, ממש לא בוטיק;-)

אופניים

אחרי דיליי ובזבוז של כמעט יום בשדה התעופה, אין נלהבת ממני לשעוט על האופניים הלבנות, שמוצעות לאורחי המלון. עוד לפני שבדקתי את החדר, ואם יש אחד יותר טוב..אני כבר מדוושת במרץ, בשישי של אחר הצהריים, בכבישי העיירה המנומנמת בלב המדבר, אני לומדת שיש גם עגלת/ אופניים מדוושת עם אלכוהול למתקדמים, 

(ממש כמו בברנינגמן, החברה נראים מבסוטים!) ועוצרת לראות בית מלאכה קטנטן של אוסף וינטאג׳י מקסים(Dazzels), רוכבים בשבילי אופניים לצד התעלה, עד לבר עליז וחשוך, במלון צבעוני וקטן.

שתיה 

ובכן, בר מקסים וראסטי, El Jefe, Saguaro Hotel ביום שישי אחה׳צ, כל הכיף הוא פשוט להתבונן, People Watching, אני קוראת לספורט, שאני מיטיבה לעשות, ובשביל האליבי, הוא מזמין לשנינו משהו לאכול ולשתות.

אוכל

בראנץ׳ ב Chi Chi מסעדת המלון, מומלצת גם סתם ליום חול. טוסט אבוקדו וביצת עין, גרנולה, פירות יער ויוגורט יווני, מימוזה ומיץ אשכוליות סחוט טרי.

טבע

אין מה לעשות, אני מכורה למדבר....! ובכלל, טרם מצאתי תחליף לסיני, לשילוב המנצח של מדבר וים.

(בין המוצאים, תוגרל חושה מתנה, בין המוצאים יעד שכזה, בן טיסה ישירה, תוגרל חושה בתוספת דג בגריל א-לה-סיני סטייל!)

אנחנו מבלים חצי יום נפלא בJoshua Tree National Park, מתלהבים עד אינסוף מתצורות הנוף, מסלעי הענק, שנראה כאילו פוסלו ביד אמן, מהג׳ונגל של הקקטוסים, שיש בו מרחב, מהפריחה הצהבהבה (lost horse mine), שמוסיפה רובד רענן ואביבי ליובש המדברי. תיאורת היום היא יוצאת מן הכלל, והמראה יש לו עומק, והוד והדר, עננים לבנים בשמיים תכולים, נוגעים בהרים, הקקטוסים (עצי יהושוע), הגולגולת (Skull Rock) וסלעי הענק(jumbo rock), שמטפסים עליהם בחדווה וברינה, ויש גם את הקשת העצומה(Arch Rock), ואת הסלעים המנצנצים במכרות הזהב (lost horse mine). יש לו למדבר עוצמה וקסם, ופשטות ויופי, ואני כל כך שמחה שאני כאן....!

שופינג

האמת, יכולתי לחגוג כאן ולדוג עתיקות, אבל הזמן קצר והאפשרויות רבות, אז עצירה אחת סימלית, בדרך מהמדבר,  ואני מעלה בחכתי כמה וכמה לוחיות רישוי צבעוניות ומדליקות, על אף שעוד לא ברור לי מה יעודם, הן נכנסות לטיולי הקטן.

לא הספקתי אבל היו לי ברשימה....! 

לישון-

The Parker Hotel, עיצוב של האחד והיחיד, Jonathan Adler

לאכול-

Workshop Kitchen +Bar

Cheeky's

 Norma's 

Birba

לשתות-

koffi

לטייל-

Palm Springs Aeriel Tramway

Salvation Mountain 

Moorthen Botanical Garden

לקנות-

The Fine Art of Design

להתפנק-
Estrella Spa

להתחתן-
Colony 29

מזמינה עוד חתונה, 

היעד, כלל לא משנה,

הקירבה המשפחתית,
לא הכרחית,

האנשים, ממש כן! 

שיהיו חפצי חיים, אוהבי בילויים, ואם אפשר, גם צעירים ויפים....!

רק בשמחות, אמרנו כבר?

המסע שלי, המסע שלנו

רשימת המתים שלי ארוכה,
היא כוללת את משפחות סבי וסבתי, 

אחיהם, אחייניהם, הוריהם, 
חבריהם, וילדיהם הקטנים,
קורבנות הנאצים המרצחים,

דודי יששכר, שנקטף בדמי ימיו,  

דודי מקס ממן ז״ל,
הקשר של מוצב חזיון זועק לעזרה,

אורי קולטון, הטייס צהוב השיער,
גאוות העיר שלי, בת ים, 

וירון יוגב הקומונר הנערץ,
שר ׳אילו ציפורים׳ בקול בס.
ככל אלו כיכבו השבוע ברשימת הנופלים,
הם ונאווה ונחום.
נאווה ונחום, האהובים, הנאהבים הצעירים והיפים, 
הצברים בני הארץ הזאת,

שהשתחלו במפתיע (ושלא במפתיע) לרשימה,

לרשימת מלח הארץ, יפי הבלורית,
והתום והטוב, והטוהר.
הם, הם המתים שלי,
והם מתעוררים מחדש בחלומותי מדי שנה.

כל שנה מחדש, הם באים, המתים שלי,

לעצרות לכבודם, על הבמה המרכזית, 

מתיישבים בכסאות הכבוד,

מרצדים באור הנרות,

ומנהלים איתי איזה שיח, מן דיאלוג,

הם שואלים מה התחדש, מה מעשי כיום,

מה שלום האיש שלי והילדים, 

הם מזכירים לי שהזמן הוא בר חלוף,

ושאם אני באמת, באמת רוצה,

אז היום זה היום, ועכשיו זה הזמן,

ואפשר מכל מקום בעולם.

זה קרה בעיצומו של השבוע הכי משמעותי עבורינו כאומה, השבוע הקדוש שבין שואה לזיכרון לעצמאות וחגיגה, 

זה היה שבוע עמוס לעייפה,
עירבוביה משונה של עצב ושימחה.

בראשיתו ציינו את יום השואה,
בבית הכנסת, בית העם,
באמצעו חגגנו עם חברים, את חתונת בכורם, 
ברית אהבה הודית / יהודית, צבעונית, ייחודית, 

מבטיחה ומלאה בנעורים ובשמחת חיים.  

בשבוע, בו חשתי סיפוק ושליחות חינוכית, 
כשסיכמנו פעילות ׳בין שואה לתקומה׳,

לילדים ונוער, לבני השבט הצופים המקומי,
פעילות ערכית בגובה העיניים, 

יוזמה ברוכה של הורים שאכפת להם,
בני הקהילה המופלאה שלי.

בשבוע, שבו מסכמים מפעלים חינוכיים, ומתכוננים לבאות, 

בשבוע, שבו אני מציינת יומולדת לקטנה, 

ועין אחת צוחקת והשניה, בגעגוע בוכה. 

בשבוע, בו כל עצבי חשופים,
וכל שיר או תו מזמין התייפחות חרישית.
בשבוע הזוי, שבו למעלה מרבבה מציינת טקס יום זיכרון תחת כיפת השמיים בחניית הJCC, והנוער היפה של 'שבט המפרץ' מרעיד את קהל הנוכחים, וכל העמק היפה הזה נאסף בחולצה לבנה ובלב רחב עולה על גדותיו.
בשבוע, שבו אני מתייצבת לטקס עצמאות בבית כנסת בעיר, 
ולומדת מטל, שאפשר גם אחרת,
שאפשר להביא סיפור ישראלי לקהילה אמריקאית, שצריך.
שאפשר ורצוי להשמיע את כל מגוון הדיעות, בבית האלוהים.

בשבוע, שבו אני נערכת לחשבון נפש פרטי עם המתים שלי, 
בשבוע הזה בדיוק, כאילו כל הרשימה הזאת,
לא מספיקה, כאילו אין בה די,
אני נדרשת להציג את המסע היהודי הפרטי שלי.

כך נפתחת כבר שנה, כל ישיבת מועצת מנהלי הJCC, 
ורק אחרי שאני מסיימת את המצגת שלי,
ואיזה אנחת רווחה מתגנבת אל ליבי,

רק אז אני מבינה כמה הנוהג הזה, 
חכם, מעשיר, מחבר ומעורר השראה.
רק כשישבתי לכתוב את הדברים, 
לאסוף את התמונות,
לזקק את מחשבותי אל מילים, למשפטים, לתובנות.
רק אז, הבנתי שיש לי חזון, ויש לי דרך,
שהיא לגמרי עיקבית,
עוד מימי תנועת נוער, צבא, עבודה ולימודים.
דרך שפולסה בהיסטוריה משפחתית,
לאומית, בדנ"א שהוא שלי,
דרך שעוצבה בחוויות, במחשבות, בלמידה,
בטעויות, בתהיות בתאיות.
ויש בה קצת מהכל,
קצת מהמורה, קצת מההיסטוריונית,
קצת מנהלת, קצת מעצבת, קצת 'בלוגרית',
והמון, המון, ה מ ו ן  אמא.

אין לי סיפור ייחודי, אין לי מתים פרטיים,
הסיפור שלי הוא הסיפור של העם היהודי.
עם שגלה מארצו, סבל שואה ורדיפות,
עם חבול ותשוש, מותש ומיואש,
עם שקם, שוב ושוב, כמו עוף החול,
וממציא את עצמו מחדש,
עם, שבחר בציונות את דתו החדשה,
והסתכל קדימה בתקווה גדולה,
עם, שילדיו שוב נפוצו לכל עבר,
ונשארו כמעט בלי תשובה, 
כבר לא דתיים כמו אבות אבותיהם,
חלקם כבר לא חיים במדינה,
כבר בוחנים את ציונותם באמות מידה אונברסליות, 
של חופש, שוויון ואחווה,
אז מי אני, ואיפה אני באה?

השנה, כמו להכעיס, כל המתים שלי,
כ ו ל ם, הם באו כולם, במלוא הדרם,

יפים כמו שהלכו, ביום ההוא, 

הם התיישבו עלי,
כמו מועקה אחת גדולה,

ומתוך הכאב הגדול ובינות הדמעות,

הבנתי שצוואתם על כולנו, שרירה וחזקה,

לחיות, לחנך, לתת, לאהוב, לשנות, להשפיע, לזכור, לצחוק, לחגוג.
עם ישראל חי,
חג שמח מפה.

? מה עושים עם זכרון

פוסט על חינוך ושלום

זכרון
גדלתי במשפחה, שחוגגים בה מימונה, בתופים ובמחולות, 

וכעבור ימים ספורים, מרכינים ראש ומדליקים נרות זכרון.

גדלתי במשפחה, שנזכרים בה באידיש מהוסה, שותקים בפולנית, 
מרכלים בצרפתית, מבשלים בערבית מרוקאית, 

חוגגים בניב אלג׳יראי, חיים ויוצרים בעברית. 

לנצח אזכור את הנעימות החרישיות שהיה סבי שר לי באידיש בעיניים מצועפות. שירים באידיש ממיסים את ליבי וגורמים לי לנזול, 'כנר על הגג', ׳שיר הפרטיזנים׳, 'אידישע מאמאע...', ו'אויפען פירפשטיק ' במיוחד זה האחרון, שמרמז על ההיסטוריה היהודית רוויית הדמעות.

חבוטים ומצולקים הגיעו ארצה סבי וסבתי ממחנה פליטים אחרי המלחמה ההיא, ניצולים, אפר ואבק, בשארית כוחם הגיעו אל הארץ המובטחת, מאמינים בכל מאודם, שהפרק ההוא תם ונשלם, 
שהרע מאחוריהם,

ולא ידעו שסיפור חייהם הטראגי טרם הסתיים, 

ושהם עוד עתידים לשכול את בן זקוניהם. 

לבבות שתי הסבתות שלי פועמות בי בחוזקה,

לבבות יהודיות ממזרח ומערב, 

דם של נשים מטריארכליות, דעתניות, מנהיגות, זורם בעורקי,

כח של אמהות יהודיות, שמיטיבות לספר את סיפורן, 

ומאמינות בכוחה של משפחה.
לבבות של נשים, כמו כל הנשים בעולם,
חפצות חיים, אהבה, נתינה.

שואה

אני מציעה לה שעתיים עם אמא במוזיאון השואה בוושינגטון הבירה,

א׳ מציע לה את ה air & space museum.

אני רואה על פניה את ההתלבטות,

היא הייתה כאן לפני פחות משנה, בטיול שנתי עם החטיבה.

אני רואה גם את הביקורת הסמויה בעיניים של האיש שלי,
מבלי לדבר, בניד ראש, הוא כמו אומר, 'שרוני, עיזבי אותך מזה,

למה את צריכה להכביד עליהם עם ההסטוריה ותסמונת הדור השלישי.....'

אבל הוא לא אומר מילה, נהפוך הוא, הוא מעודד אותה להיענות להצעתי.
'לכי עם אמא', הוא אומר לה,
'כדאי לך, זאת הזדמנות להדרכה מעמיקה על חשבון הבית....' 

הוא אומר את זה בקריצה, והיא משתכנעת.
בחוסר חשק מובהק, עוזבת הסנדויצ'ית שלי את אחותה הקטנה ואת מוזיאון החלל, ביום שמש מחוייך בבירה, 
וצוללת איתי לתוך שורשי הרוע, ל Holocaust Museum.

לרוע יש התחלה, אמצע אבל אין לו סוף,
אני חושבת לעצמי, כשאנחנו עולות במעלית לקומה הרביעית, 
שם מתחיל הסיור שלנו. 
את מוזיאון השואה בבירה פקדתי לראשונה כשנפתח לציבור לפני כשני עשורים, אז מצאתיו מרתק וחדשני מבחינה מוזיאולוגית, שונה ואחר ממוזיאונים שהכרתי.

כל מה שהיטבתי להכיר עד לאותו יום, 
היו 'יד ושם' ו'בית התפוצות', שניהם שינו מאז את פניהם.

שנים אחר כך כבר ביקרתי במוזיאון היהודי בברלין,

ולפני כשנתיים, פקדתי בדיוק כשנפתח את 9/11 בניו יורק.

כמכורה להיסטוריה וכחובבת ארכיטקטורה, 

מבנים, שמנהלים דיאלוג עם התוכן, יש להם עוצמה.

אנחנו פותחות את הסיור בהדרכה של אמא,

שפעם הייתה מורה, והיום, כשרק לוחצים לה על הכפתור,

ההסטוריה עולה לה ולסביבתה לראש.

אני מספרת לסנדויצ׳ית שלי, על אירופה בעת החדשה,

על גרמניה מושפלת אחרי חוזה ורסאי, 

על שנאת הזרים, שמתרחשת בעיקר בעיתות מצוקה כלכלית,

על אותה ׳אנטישמיות׳, אותה הגברת אבל בשינוי האדרת.

על איך נולדה תורת הגזע, ועל "מיין קאמפף",

ועל איך הקולנוע, העיתונות, והמדיה ד׳אז,

סייעו להפיץ תעמולה והסתה.
(קצת כמו מהפכת הפייסבוק עכשיו)

אני מספרת לה על איך תעמולה משתלטת על הלבבות,

במסווה של תנועות הנוער תמימות, 

ואיך נוצר מפעל שלם, שהרוב שותפים לו,

אם בפאסיביות ואם באקטיביות.

אני מדגישה איך גם מדינה דמוקרטית לכאורה נאורה,

יכולה להתהפך יום אחד, ולייצר רע,

ואיך, כשאתה בתוך התמונה, 
קשה לשים את היד על ההסלמה.

איפה בדיוק זה קרה? בשריפת הספרים? 
בחוקי  נירנברג?  בליל הבדולח? 

בגטאות? או בהשמדה?

מתי להקים קול צעקה...?

אני מספרת לה, שלרוע יש פנים ושמות, 
כמו היטלר, גרינג, גבלס, הימלר, אייכמן והיינדריך.

אבל שכדי שרוע יצבור כזאת תאוצה,
יש עוד המון שותפים אילמים,
כאלה שבאדישותם משתפים פעולה,

או כאלה, שהטרור שיתק את מחשבתם ואילם את קולם.

אני מראה לה במפה, את התקדמות כוחות הרשע,

ונדהמת בעצמי, על אף שלמדתי, לימדתי, ינקתי את הנושא,

איזה עוצמה, כמה מהר, איזו שינאה, 
איזו ש ו א ה.

אנחנו עוצרות בתחנות השונות, בצו להקמת הגיטאות. 

מבקשת ממנה לעמיד על ההבדלים בין התמונות של בני עמנו לפני ואחרי, 
איך הם מאבדים צלם אנוש, ואיך הם מבקשים להיאחז בחיים, בתוך הגיטאות, בתרבות, בחג, בשירה ובתיאטרון.

אני נעצרת על יד קורצ׳אק ועיני נמלאות דמעות,

איש חינוך שליווה את ילדיו בדרכם האחרונה.

אנחנו ממשיכות במסלול הרשע, באפלוליות המוזיאון,

מדי פעם, עוברות בגשרים מוארים, של נסיונות סיוע מהמערב, 
וחסידי אומות עולם. כמה שזה נראה טיפה בים.

עכשיו אנחנו כבר באינצגרופן, והמשכנו לפיתרון הסופי ולועידת ואנזה, 
הגענו לאושוויץ, למחנות הריכוז, לצעדות המוות ולשחרור.

אני מבקשת ממנה לחזור לתמונות שלפני, לתמונות שאחרי,

ומזדעזעת. 
ההבדלים, בין אנשים, חיים, יוצרים, עובדים, שמנים,
רזים, בהירים, כהים, שונים זה מזה, ח י י ם.
לתמונות של אחרי, של שארית הפליטה,
של האודים העשנים, הקרחים, השלדים, כמה הם דומים,
שארית הפליטה, אבק חיים.

איך קמו עלינו לכלותינו, ואיך גם הצליחו, כמעט.
תמונה לוכדת את עיני, גבר צעיר אחרי המלחמה,
משהו בעיניו נראה לי מאוד מוכר,
זה סבא שלי? אחיו? קרוב משפחה?

עכשיו אני נעצרת, ושואלת אותה היכן שמעה לראשונה על רצח עם, 
על ג׳נוסייד, ואם היא יודעת היכן מתרחשים ממש בשעות אלו, זוועות עולם.

והיא יודעת.
אנחנו מדברות על שואת הארמנים, על היזידים, על קמבודיה, על סוריה, ועל משבר הפליטים, שפוקד את אירופה ממש בדקות אלו. ואיך שוב, העולם מחריש, העולם אילם, העולם שותק,כי אין שם נפט.

ישראל

ואז אנחנו עוברות לדבר על ישראל,
על חיים בצל מלחמות ואזעקות,
על שגרת חיים איומה, שמולידה ייאוש והסלמה,
ניתוק וניכור, על אוזלת יד לנוכח עוולות גדולות.
העם היהודי חווה במאה העשרים את שואתו הגדולה וגם את נס גאולתו, החיבור בין שואה לתקומה הוא הסטורי ומתבקש,
אבל בתוך ההקשר הזה, מתקיימת איזה דיאלקטיקה מורכבת, 
כאן טמון גם קושי קיומנו כעם חופשי ומשוחרר. 
לפתע, מתחוורת לי איזה אמת קשה, 
השואה, היא השריטה של כולנו, שלנו כעם.
הטראומה הקולקטיבית מחייבת אותנו להיות חזקים,
ולנהוג באלימות על תקן של מדיניות 'הרתעה', 
לבל נהיה שוב בבחינת 'צאן מובל'.
ה'שואה' מעניקה לגיטמציה כמעט לכל,
ועושה בה מי שעושה, שימוש ציני נלוז,
של מדיניות הפחדה, של יצירת מציאות 'על סף שואה',
והרי ידוע לכל, 'שמחשבה מייצרת מציאות',
אם אנחנו על סף תהום והרשות נתונה,
הכל מותר...?


אז מה עושים עם זכרון?
אני שואלת את עצמי, וכהרגלי גם בקול רם,
איפה מתחילים? אפילו בקטן? 
איך די עם הנרטיב הקורבני, 

איך דווקא אנחנו מכל העמים,
צריכים לעשות תיקון עולם.
איך אפשר לקחת את הטראומה הלאומית,
את השריטה שמלווה את כולנו בדנ"א הפנימי, לכיוון חדש.
לא של פחד, לא של מרוץ חימוש מאיים ומטורף,
אלא של העצמה, של הנהגה, של תמיכה וצמיחה,
של 'אור לאומות' והשראה לעולם.
ואל תבינו אותי לא נכון, 
אני מאמינה באמונה שלמה, שישראל חייבת צבא חזק וחכם,
אבל ישראל גם חייבת להיות מוסרית וצודקת,
ושוחרת שלום, תקווה ואחווה.
ובדיוק כשכבר נדמה היה לי שהתיאשתי, 
בדיוק כשאני עומדת לסיים את הפוסט בשאלה פתוחה,
נוקשת לי על הדלת,
תשובה מעוררת מחשבה.

שלום
עירין, נעה, אירה, וויטי, נירה ורונית,
הן נשים חזקות, מנהיגות וערכיות,
ארבע חיות בארץ, שתיים על הקו,
משישתן כבר שמעתי על 'נשים עושות שלום'.
השנה, בתזמון מושלם, נירה ורונית מזדמנות לי פגישה, 
עם יעל ויואל אדמי, (הפעם, הוא על התקן של 'העזר כנגדה').
ואני, שכבר מזמן הפכתי למאמינה אדוקה בכוחה של אישה,
יודעת עוד לפני שפגשתיה, שהיא אמיצה.
ושלא כדמותה המקראית, היא לא באה להרוג איש,
אלא ההפך, בשורת שלום בפיה, ואמת בלבבה.
'נשים עושות שלום',

מבינות שעכשיו זה הזמן, והיום זה היום, 

ואי אפשר לדחות את זה עוד.

המון עוצמה נשית יש במפגש הזה, הלבבות פועמים בחוזקה,
לבבות מטריאכליות, מנהיגות, עיקשות וחזקות,
מילים נזרקות לחלל השיחה, רעיונות מעופפים, קשרים וחיבורים. 
עוצמה, תשוקה ונחישות אמהית, 
כזאת, שחייבת להוליד את המהפכה הבאה.

כן התלהבתי,
כי בפעם הראשונה בתולדות המדינה,
ישנה תנועת נשים רחבה, 
כזאת שחוצה את כל הסקטורים וכל המגזרים,
נשים מימין ומשמאל,
נשים יהודיות וערביות,
נשים חילוניות ונשים דתיות,
מהמרכז, מהפריפריה, מההתנחלויות,
נשים מכל השכבות החברתיות,
מכל הזרמים והעדות,
נשים, ששמו להם למטרה להפסיק את הטרפת הזאת,
נשים, שפצחו בדיאלוג אמיתי , פותח לבבות,
נשים, ששמו להן למטרה, להשיג הסדר שלום .
הן לא נאיביות, הן יודעות ששלום הוא לא אוטופיה,
הן מבינות ששלום הוא בסיס הכרחי לחיים.

התלהבתי כי שוב יש ניצוץ של תקווה,
כי שוב אני רואה את פניה היפות של המולדת שלי האהובה.


אז מה עושים עם זכרון?  ערב יום השואה תשע"ו.
מתחילים בקטנה, בד' אמות, עם חברים, משפחה וקהילה, 
ואחר כך מרחיבים את היריעה,
מייצרים דיאלוג, 
מדברים חינוך, 
עושים שלום, 
בוחרים בתקווה.

עוד פוסטים 'שואתיים' מן הארכיון:

שואה, שריטה, חרטה

כף רגלי לא תדרך שם

שואה ונעליים


בדירת שיכון

הצפירה תפסה אותי בשדה התעופה

צילום בגיל


עיר של נשים


עוד פוסטים שעוסקים ביום הזכרון מן הארכיון:

על החיים ועל המוות

היא חיכתה לו בצומת

טלטלה

שבוע בשנה

התפילה של גיורא


Through her eyes

על החמצה וההעצמה

דיאלוגם מהממ"ד

עוד פוסטים שעוסקים בשלום מן הארכיון:

ערבים זה לזה

כבר עשרים שנה שהוא מת


שלום בית