הבוקר שאחרי

השמש זרחה מעל סן פרנסיסקו בבוקר שאחרי, 

האמת, הופתעתי.

חשבתי שעם תוצאות הבחירות, 

ישתלט השחור על ארץ האפשרויות.

התעוררתי ליום הלימודים השבועי שלי בעיר,
 מדוכדכת, מהוהרת ושואלת את עצמי, 

הטראמפ הוא או חלמתי חלום בלהות....?

מסיבת הבחירות אצל אדריאן וניל, 

התפזרה כבר בשמונה וחצי,

עוד לפני שוויתרנו על מישיגן.

היינו בטוחים שהמאבק צמוד,

חשבנו שיהיה ניצחון דחוק, 

לא העלנו על דעתנו שאנחנו עתידים לנחול מפלה כואבת.

כשמפת האלקטורים נצבעה אדום בוהק,

למעט נקודות כחולות מעטות בשני החופים,

הרגשתי דה ז׳וו קל, 
לבחירות האחרונות במולדת.

אזעקת צבע אדום חדרה אל ליבי,

ואדמומיות צבעה את פני, 

אכזבה, כעס, בושה וכלימה,

דאגה, פחד, רעידת אדמה.

ואולי בעיקר, ההכרה הגדולה, 
כמו אז גם עכשיו,
כמו שם, כך כאן,

אנחנו חיים בבועה.
אמריקה אינה סגולה.

אמריקה איננה קליפורניה, 

אמריקה איננה ניו יורק, 

מסצ׳וסטס או וושינגטון הבירה.

בדיוק כמו שמדינת תל אביב,

אינה מייצגת את הפריפריה. 

אמריקה שסועה, כואבת, מאוכזבת.

׳העם אמר את דברו, זוהי דמוקרטיה׳,

׳תלמדי להפסיד בכבוד.....׳,

אני חושבת לעצמי בכאב, 

'על מה את מתלוננת?

על מה את מצרה...?
עוד לא קרה דבר...'

ראשי כואב עלי ובחילה תוקפת אותי, 
כשאני מתעוררת למחרת. 

אני מחפשת את הגלולה של הבוקר שאחרי,

שתתקן קצת את המצב.

רוצה להאמין, שנפלה טעות, 

שמישהו ירד משמים לתקן את עוולות השיטה,

לרענן את זכרונם של בני התמותה,

לשים קצת שכל במוחם הקטן של בני האדם.

אני רוצה לצעוק,

׳שמישהו יעצור את האיוולת הזאת,
את מחול שדי הפלגנות והשטנה,
שמישהו יכריז חמס על התקרית המבישה...' 

אבל תפילותי אינן נענות, וממרקע הטלוויזיה, 
עולות תמונות זחוחות של הנשיא הנבחר. 
תחושת קבס עולה בגרוני,

זוהי ללא ספק, תעודת עניות לשיטה,

שאלו הם שני מועמדיה, 
קשרים וממון,

האם זה מה שנדרש כדי לשלוט בהמון?

איפה אמריקה הגדולה? 
איפה הדמוקרטיה? איפה זכות הבחירה?

איפה האומה הנאורה, 
זאת, שכל כך קיוויתי להיות חלק ממנה. 

מה קרה כאן? מה קורה כאן? מה יקרה כאן?  

אני רוצה לחזור לבחירות של 2008, 

לזוג צעיר, שחורים, משכילים, רהוטים,

כובשים את הבית הלבן עם בנותיהן הצעירות,

ומלמדים שהכל כאן אפשרי, 
שהרשות נתונה ושיש לנו זכות בחירה.
שחורים, נשים, בני מהגרים, בני עניים, 
לכולם הזדמנות שווה, לכולם פוטנציאל.

אני רוצה לחזור אל התקווה הגדולה, אל ההבטחה, 
אל האומה שעשתה כברת דרך ארוכה. 

אלא שבמקום זה, 
אני מפליגה בדמיוני אל חשכת ימי הביניים,

אל משטרים פאשיסטים אפלים,

אל גרמניה של שלהי שנות השלושים, 

לקמפיינים של מוסוליני והיטלר,

שנישאים על גלי שנאת זרים ואפליית נשים.
'אמריקה לאמריקאים....', אומר המצע,
נשמע מוכר? מרעיד איזה מיתר?
אבל מהי אמריקה, 
אם לא כור ההיתוך של מהגרים מכל רחבי העולם.

הו אמריקה שלי, 

את כל כך מזכירה לי,
את שביקשתי לשכוח במולדתי.

הו אמריקה שלי, 
דווקא את מכל העמים? 

אבל מה שמטריד אותי אולי יותר מכל,

מלבד העובדה שאני וחברי חיים בבועה,

מתנשאת, אליטיסטית, מרוחקת.

היא המראה העגומה למה שנהיה.

אני יכולה ממש להרגיש,
את התקווה ואת האכזבה,

את התסכול, את הניכור,
את הייאוש, החידלון, 
את הבערות והבורות. 

אני מבינה שדווקא בתקופת נשיא שחור,

הגזענות והאלימות נגד שחורים,
הדרדרה לשפל חסר תקדים.

אני מבינה, 
שהמדיניות הפייסנית של אובמה

בהסכם הגרעין האיראני, 
היותו אילם לנוכח האלימות הגואה בעולם,
אי העשייה בזירה הבינלאומית,
ייצרו חלל שאיפשר את הסלמת הטרור ועליית דעאש. 
הציבור פוחד, הציבור דואג, 

ואלה נופלים על קרקע פוריה, 
של מילטנטיות והסתה.
פחד מוליד התבצרות ותוקפנות,
קשיים כלכליים מולידים צרות עין וקנאה,
וכל אלו יחדיו מייצרים גזענות.

אני מבינה, שהתרחקנו מהעם, 

שאנחנו חיים במיני 'בועות' כאן ושם.

אני רואה את הפערים, את הגטאות, את המעמדות. 
אני מבינה שחטאנו כולנו,
בחטא היוהרה,  השאננות, הציניות והעצלות.
אני מבינה שקלינטון כמו גרבוז,
עלבה ב'מנשקי המזוזות', 
ואיבדה את תמיכת העם.
כאן, בדיוק כמו בכל העולם, 
נושבות רוחות ימניות, מתהלמות, שמרניות. 

אני מבינה, 
שהעם מאס בשיח ׳פוליטקלי קורקט׳,

חף מאותנטיות וכוונות.

העם עייף מחוקים חלולים ומילים 'מכובסות',

מכסות כמו עלה תאנה,
אפליה דה פקטו צורמת ועצומה. 

אני מבינה שהעם שבע מהבטחות נבובות, 
מנאומים מתחוכמים באנגלית מצוחצחת וגבוהה.

אני מבינה שהעם רוצה שינוי פשטני ומהיר.

אני רק לא מבינה כיצד יבוא השינוי,

מתוך מעוז החזירות הקפיטליסטית והבהמות השוביניסטית. 

אינני מבינה את הצבעת הנשים למועמד, 
שאינו רואה בהן דבר מלבד כלי, 
לסיפוק תאוותו וצרכיו.

אינני מבינה איך אוכלוסיות מעוטות יכולות, 
בוחרות בעשיר כקורח, 
עיוור לצרכיהם ולמצוקותם.

אינני מבינה איך החלכאים והנדכאים,

תולים תקווה, באדם שלא עשה מעולם, 
מלבדו, לאף אחד. 

ואני מוטרדת, משיח חדש, 
מלבה שינאה, מתיר דם, כאן ושם. 

באמריקה שלי, 
במולדת האהובה, 
בכל העולם. 

בבוקר שאחרי, אני מבולבלת, 

אני נסערת, אני מבינה כמה איני מבינה.

אני מפנימה, שאין לי בעולם אף ארץ אחרת,
נטולה גזענות, אפליה ושנאה, 
הרעות הללו פשטו בכל העולם.
אני כבר מתגעגעת למשפחת אובמה, 
ליושר, לכנות, לערכים, לחריצות,
לרצינות, לתבונה, לרהיטות.
אחרי קפה משובח, אני נכנסת לאוטו,

מחליקה על הכביש לעיר, 
ליום שכולו העשרה אישית.

השמש זורחת, מוסיקה מתנגנת, 

ופתאום אני מוצאת, 
שהצלחתי לסלק את העננה,
ולו לשבריר שניה.
לרגע קט, אני כבר פחות מוטרדת, 

אני חושבת בחצי חיוך 
על דוגמנית ההלבשה התחתונה המצודדת והיפה,

שאוטוטו תהיה האישה הראשונה.
נסתרות דרכי האל ונפלא הוא העולם.

מתוך כוונה שלמה, שלא ליפול לדכאון,
אני רוצה להאמין שטעות בידי,

שהאיש עוד עשוי להפתיע לטובה.
אני מזכירה לעצמי, שדמוקרטיה, 
משמעותה פלורליזם ומגוון דיעות.
שחובה על המיעוט לכבד את רצון הרוב.
אז אני עושה כן, 
וחוזרת בשמחה לבועה,

ובנימה אופטימית זאת, 
אני נפרדת מכם היום,
יהיה טוב,
חייב להיות.


ושניה לפני פרידה, עננה חדשה מעיבה,
'מה יעשה לאישה, 
שכך על הנשיא הנבחר, כתבה...?'