בוקר של השראה

כשעתליה מציעה לי להצטרף אליה לבוקר של השראה, 
אני הופכת עולמות. 

כבר תקופה ארוכה, שאני עוקבת אחרי השפית הצעירה, ברשת החברתית, נסתרות דרכי האל, או עולם קטן בישראל.

כך או כך, מיד עם נחיתתי,
נוחתת אצלי במייל הזמנה מפתה.

׳בוקר של השראה׳, ארוחת בוקר מעשה ידיה להתפעל, 
של האחת והיחידה, עתליה.

בבית אבן עתיק בעין כרם הציורית,

ואם זה לא די, הרי שהאירוע הוא בחסות 'EatWith', 
כך, שחבורה מעניינת היא חלק מהחגיגה. 
שלום קיטל, העיתונאי, הוא אורח הכבוד, ונספרסו משיקים קפסולה חדשה לקפה של בוקר מעורר וחזק.

כל אחת מהסיבות שמניתי, טובה דיה, 

להשתמט מכל מטלה או התחייבות, 
ולשים פעמי אל הבירה,

וכך בדיוק אני עושה, בבוקרו של יום שישי האחרון. 
א׳ צדק, קשה לי להחמיץ ארוחה טובה,

עוד יותר קשה לי להחמיץ מפגש מעורר השראה,

מה לעשות, אני מערכת די קלה להפעלה, פשוט בריה סקרנית, גרגרנית, אוהבת אדם. 

יום שישי מגיע, אני שמה פעמי אל הבירה, 

נוסעת בכביש המתפתל העולה אל עין כרם היפה, ומתבוננת בעיון בשער המפורזל, בבית האבן העתיק, השוכן בתוך בוסתן עצי פרי,
עץ רימונים עסיסיים, גפנים משתרגות, רוויות מיץ קייצי, הם התפאורה לבוקר הנפלא.
עולה במדרגות, מצלצלת בפעמון,

דלת ברזל כחולה נפתחת לרווחה,

ובפנים, מי אם לא? עתליה. 

מחבקת, מחייכת, מתרוצצת לכל עבר,
כמו דבורה במעופה, כמו נמלה חרוצה,

מחליקה יד לסדר את המפה,
מסבירה פנים לכל האורחים,

מציגה בפני את מר קיטל, מפטפטת פה ושם, 

׳תשתי קפה?׳ היא שואלת, ׳מכירה את נספרסו?׳ ומיד גם עונה, ׳את נראית מיומנת, לצד המכונה?׳, בזוית העין היא בודקת שכולם נינוחים. 
׳מי רוצה לבוא ולראות את גן הירק שלי?׳ 

היא שואלת בהתלהבות ועיניים בורקות,

וכולם אחריה, ממהרים לעלות במדרגות כחולות ולוליניות. 
נופי עין כרם נפרשים מכל עבר ממרפסת הגן, אנחנו שוטפים עיניים בגבעות, בהרים, בירוק חומי אינסופי, 
המוסקוביה על צריחיה המוזהבים מזדקרת בגאון נישא.

ועתליה, מספרת בגאווה לא מוסתרת על גן הירק.

חצילים, קישואים ועגבניות שרי אדמדמות ועסיסיות,
מציצים מכל פינה.
צמחי תבלין ריחניים באפי, 

את ה כ ל, היא זרעה ושתלה,
ועדרה וניכשה, והשקתה וטיפחה,
באהבה גדולה. 

עתליה מגדלת ומבשלת בסגנון Farm to Table.

אני יורדת חזרה אל הבית העתיק והחם,

עיני לא יודעות שובע,

מהסלון נקרע חלון גדול לנוף הררי של עין כרם,

עץ הרימון, הזית, התאנה והגפן, כמו מכריזים,

שהבית הזה מבורך במינים טובים ואנשים יצירתיים.

השולחן ערוך ומזמין, 
ועל הקיר אסופה אקלקטית של אמנות ירושלמית וישראלית.

קדישמן ואגם, וחוזה המדינה נושא עיניו בתקווה, 
לחופי יפו תל אביב. 
ציורי שמן, הדפסים, תרבושים,
פסנתר עתיק וצילומים משפחתיים. 
ספריה כבדת משקל,
קורסת תחת עומק תרבות והגות, 

ומטבח יוצא מן הכלל,
עם חלון ירושלמי לעוד פטיו קטנטן.

׳הבית הוא בן מאה שנים׳, מספרת לי עתליה, 
׳הורי רכשו אותו בראשית שנות השבעים׳, 

תוך כדי שהיא משקה אותי ואת אורחיה בסנגריה צוננת אפרסקית ורדרדה. היא מספרת על עבודות שיפוץ קטנות, על טבעת חותם ירדנית, שהתגלתה באחד הקירות, והושבה אחר כבוד, לבעליה בעמאן השכנה, אחרי הסכם השלום. 

עכשיו, היא מזמנת את כולנו לשולחן הערוך למשעי, סידורי פרחים מתוקים בתוך נורות חשמל, כובשים את עיני.

מהרגע הזה, מתחילה חגיגה קולינרית אמיתית, 

מנות משובחות יוצאות בזאת אחר זאת מקיטון המטבח אל אורחיו, אנינות, שטרם טעמתי כמותה.

בואיקוס בלקני, לחם שאור תוצרת בית, לחמניות טריות, ולצד הלחמים המופלאים, גבינות ירקות וממרחים, פסטו בזיליקום מהגינה, אלא מה?

כרובית בעירית ולימון, שמוסיף המון, זוקיני אורגני צנובר ונענע, חציל קלוי, טחינה מבורכת, פטה יוונית, גבינות שמנת וזיתים מצויינים, סלט בורגול מנוקד בבטטה, אגוזים וכוסברה, סלט גינה טרי, סלט חסה ואפרסקים בבלסמי, רענן וקייצי, מאפי הבית, קיש בצלים ותימין, קיש מנגולד ועגבניות תמר. שקשוקות אחת אדומה, בבישול מאורך ועוד אחת עם תרד וסלרי, ירוקה ויצירתית. וחכו, עוד לא אמרתי מילה על הקינוחים המפתים ועל שייק אבטיח מרווה צימאוני. 

עכשיו אנחנו כבר בליין החדש של נספרסו, היא צדקה עתליה, קראה אותי כמו ספר פתוח, אני מכורה לקפסולה הסגולה, אבל היי, זה היה לפני שנדב ערך לי הכרה אישית עם Envivo Lungo, קפסולה חדשה לבוקר מעורר.
הקפה מלווה בסקונס תמרים וריבות ביתיות, בעוגת שמרים ריקוטה וחמוציות, בבבקה קינמון, בפאי לימון, בעוגיות דלעת ופיסטוקים נפלאות ובעוגת פירות יבשים,
וחכו, חכו, טרם דיברתי על התוכנית התרבותית.

עכשיו, כמנהג EatWith, אני כבר מכירה את יושבי השולחן, ושלום קיטל מכחכח בגרונו ומספר את סיפור חייו. מסע עיתונאי שנים ארוכות, מימי ניקסון ועד ימי אובמה, הוא מספר זכרונות מסיפורה של מדינה, נוגע בביקור סאדאת, רצח רבין, אסון המסוקים, המעבר מערוץ אחד, לשני, לריבוי ערוצים, הוא דן בתפקיד התקשורת, ביחס שבין הסברה למדיניות,

׳גם ההסברה הכי טובה בעולם, לא תצילנו ממדיניות לוקה....׳

הוא מתבל את סיפורו באנקדוטות משעשעות,

ולא שוכח לדון באתגרי השעה, השיחה קולחת,

האורחים שואלים שאלות ומר קיטל עונה בסבלנות אין קץ.

הזמן עובר בנעימים כשנהנים ומתעניינים,
וכבר צהרי היום, ואנחנו נפרדים לשלום,
כמו היינו מכירים ותיקים.

אני מיד מבטיחה לעצמי, 
לשוב אל עתליה, 
לעוד איזה סיור או סדנה,

לחגוג אצלה איזה חגיגה,
כי אין מה לומר, כשיש ניצוץ בעיניים,

להט בלב, זיק יצירה, ותשוקה עזה,

הארוחה היא לעילא ולעילא.

ואתם קוראים יקרים, 

קבלתם זה עתה, המלצה שווה,

לבוקר שהוא כולו, ה ש ר א ה,
לשפית מופלאה,  עתליה, אוכל, אמנות, אירוח  
לקפה מעורר,  Nespresso 
ולמיזם מופלא, שמזמן חוויה,
שהיא הרבה יותר מעוד ארוחה EatWith

!....תל אביב, יא חביבי תל אביב

בימי נעורי, שהיו ואינם, היה קו שמונה עשרה,

נושא אותי על ספסליו, אל העיר העברית הראשונה.

אלנבי היה אז רחוב תוסס, ולא מוקצה מחמת מיאוס,

לדברים, שהשתיקה יפה להם.

ספרים, בגדים, יודאיקה, בולים וחותמות, 

צלמניות, שענים, סנדלרים תכשיטים וקיוסקים, 

פרושים היו עליו.

הולכים ושבים בדרכם לעמל יומם גדשו אותו.

במיראג' הייתי מתענגת על בורקס פריך ונימוח,

ברחוב מזא״ה (מקום משרדה של אמי) היה החנווני בגופיה לבנה, פורס לי על המקום לחמניה טריה, עם גבינה צהובה ומלפפון חמוץ חתוך מעל. את הכריך העטוף בניר שעווה הייתי נושאת איתי ליום עבודתי, תיכוניסטית בחופשת קיץ, ברחוב ברנר הקטן, מקום משרדו של אבי.

מיד בתום יום העבודה, הייתי יוצאת שוב לתל אביב המהבילה,

להרוות את סקרנותי בשוטטות, לבזבז את מעותי.

הייתי נעצרת בקיוסק הפינתי, לכוס מיץ גזר סחוט טבעי,

ומקנחת בקפולסקי עם סברינה מוקצפת. 

הייתי חורשת את השווקים, את הכרמל ואת בצלאל, 

קונה בגד ים חדש, וזוללת מנת פלאפל.

בנחלת בנימין הייתי נלווית לאמי לקנות בדים,

בבית רומנו, טקסטיל.

ב׳טופר׳ בדזנגוף, טי שירט, עם הקשת הידועה.

בקינג ג׳ורג, סלסלת קש, בחנות הבמבוק הקטנה,

בבית התקליט, באיזור בוגרשוב, תקליט מתנה, 

אני עדיין זוכרת את הלוגו שלהם ואת העטיפה.

בקרן הרחובות אלנבי, הס הייתה חנות ספרים יד שניה.

בקולנוע פריז, היינו רואים סרט, בהבימה, הצגה,

בבן יהודה, היינו נעצרים לשטוף את העיניים בחלון הראווה, 

של משרדי אל על, מתכננים איך נפליג אל המרחקים ונצא אל העולם.

והכי, הכי כיף היה לרדת ברגל,

בסנדלים ובהונות חשופים, לאלנבי, 

לחצות את רחוב הירקון מערבה,

ולהתבשם מחוף הים, הכי יפה בעולם.

יכולתי להלך מתוך שינה ברחובותיה, 

שיכורה ממראותיה, מתבשמת מריחה, 

הכרתי אותה היטב על יופיה וכיעוריה,

אהבתי אותה, חקרתי אותה, למדתי את דרכיה,

הערצתי את העיר, שחידשה תרבות עברית, חילונית ובועטת.

אהבתי את העיר שקיבצה לה יחדיו אמנים, אנשי רוח ועסקים,

תיירים, סוחרים, פאנקיסטים, ומה שאבי מכנה, ׳מעמד הפועלים׳.

כבר אז, ברור היה לכל, 

שתל אביב לא הולכת לישון,

כבר אז ידעו כולם,

שמתל אביב תצא תרבות,

וקול אופנה יקרא מרחובותיה.

׳בוא נסע לאלנבי׳, אני אומרת לו השבוע,

והוא, נענה לי בשמחה,

וכך, בחום של ארבעים מעלות בצל,

אנחנו הולכים לגלות מה התחדש בה, בעיר הלבנה. 

חונים במקום שבו עמד מוגרבי המיתולוגי,

ריחה של העיר מכה בפני, ריח מוכר, 

ריחני ומבאיש כאחד, ריח הפיח והעשן,

המאפייה הסמוכה, מר שיפון, כרם התימנים,

מאיפה צצו כל ההומלסים?

לא זכרתי דרי רחוב, אי אז בימי השקמים. 

העיר באה בימים, היא מזדקנת, 

שיבה זרקה בשערותיה, 

קמטים וכתמים החתימו את בנייניה,

אבל כמו אז, גם היום, 

היא פורטת על נימי נפשי, תל אביב,

היא מזכירה לי נשכחות ומזמנת לי הפתעות.

שש שעות בתל אביב, מה עושים?

מתחילים ברחוב ביאליק הקטן,

ונכנסים לבית הצייר ראובן רובין.

רובין מזמן הצצה נפלאה לימי המנדט וקום המדינה.

יצירתו היא כמו מסמך הסטורי של ראשית הציונות.

יש בעבודותיו השראה אימפרסיוניסטית, הוא, הוא ׳גוגן׳ התל אביבי. בדיוקנותיו, ניתן לראות את הצבר החדש, את חנה רובינא בדיבוקה, את האיכר בעבודתו, את חוף הים, את נופי הארץ, את פירותיה, את אנשיה, את מכמניה. יש ביצירותיו של רובין זיקה לסיפור התנ׳כי וגם לזה של הברית החדשה, אבל גם זה בבחינת ׳לחדש ימינו כקדם׳ בתחייתו של העם היהודי בארצו, ברוח חדשה. ויש הצצה נפלאה לחדרו של אמן בעבודותיו, לפלטת הצבעים, למכחולים, לקנבסים, למברשות, לצילומים מהבוהמה של אז, אם יש מקום להתחיל בו את סיפורה של מדינה,

הרי הוא כאן. 

בהמשך, בית השכן, ביאליק, המשורר הלאומי.

בית/ מוזיאון קטן ונהדר, עוד עצירה מרעננת, עליה כבר כתבתי בעבר. אגב, ערבי שירה וספרות לעיתים תכופות מתרחשים ממש כאן. משם ל׳בית העיר׳, מקום משכנה הראשון של עיריית תל אביב, ומשרדו המקסים של דיזנגוף, ראש העיר.

גם על בית העיר, כבר כתבתי בעבר,

אלא שהפעם, נכונה לנו, הפתעה מקסימה....! 

תערוכה צבעונית, קומית ומחויכת של האמן זאב אנגלמאיר, 

ה׳ארץ׳ המובתחת....!', ולא, אין כאן שגיאת כתיב.

פנטזיה פרועה נפלאה על פני שלוש קומות ועוד, 

של יצירות מפתיעות ומיצגים, 

המשלבים הומור ציני מתריס ומתוחכם,

על כל האספקטים המרכיבים חייו של אדם.

חברה, פוליטיקה ותרבות, הסטוריה וזכרון,

וקומה שלמה של מיניות פרועה, 
בהחלט לא PG -13,

יותר R וממש לא לבעלי לב חלש!

אנגלמאיר נולד שנים ספורות לפני שרובין הלך לעולמו. אני לא יכולה שלא לחשוב על המשותף בין שני האמנים, 
שכל כך מדברים את תל אביב.

שניהם למדו בבצלאל, שניהם יצרו את נוף חייהם, 

שניהם יצרו בהשראת העיר העברית הראשונה,

שניהם ביקשו להתחקות אחר החברה הישראלית, 

מי בנאיביות ותקווה, מי בציניות ואכזבה, 

שניהם חיבבו ציצים עסיסיים, 

מי בהצנעה, מי בהתרסה.

רק ביציאה מן התערוכה, אנחנו מבינים,

שהבחור שביקש אותנו לצלמו בתוספת זוג שדיים כדורים, הוא ולא אחר, אנגלמאיר בכבודו ובעצמו. אני נפרדת לשלום מהתערוכה המקסימה, עם איבחת החמצה על שיחה, שכמעט והייתה.

על רחוב אלנבי לכיוון מזרח,

מתמוגגים מחנות ספרים קטנה ומטריפה, 

חנות ספרי יד שניה, Helper's Book ,

כל מחזות חנוך לוין במהדורתן הראשונה עומדים כאן למכירה, ואני לא יכולה לשלא לחשוב, כמה מתאים הוא לציר הזה של היום. רוכשת את זכרונותיו של דרייפוס בצרפתית, שי קטן לאבי.

נעצרים בבית הכנסת ׳מושב זקנים׳, בחזיתו הבלה, על אריחיו הנאים, וצר לי, שאין משמרים.

עוד ביקור בבית הכנסת הגדול באלנבי, על כיפתו המרשימה ופסיפסיו המרהיבים.

אנחנו זוכים לסיור פרטי בפנים. תשעים שנים חלפו מאז נבנה בית הכנסת, לבקשתם של מתיישבי העיר הלבנה. המבנה הוא פרי יצירה של מספר אדריכלים, ועם השנים, נוספו לו חזיתות קשתות ונוצרה סביבו כיכר בסגנון איטלקי. לחובבת בתי כנסת סידרתית, יש משהו מרתק בזה התל אביבי, הגודל, הפאר, המודרנה, הם בהחלט תולדת השפעה אירופאית, בצירוף גאווה יהודית בעיר עברית.

ארוחת צהריים מאוחרת, ב׳פורט סעיד׳, אצל איל שני, כמו איל שני, ערמת עגבניות קרועות בשמן זית ומלח גס, חצילים ולחם מחמצת מוגש בשקית ניר חומה, פרוייקה על יוגורט ויין לבן צונן, ופריד אל אטרש, מהקיר שבע ומחייך.

עוד עצירה נפלאה בחזרה,

חנות ׳אתא׳ המחודשת, שנפתחה לקהל הרחב לפני כחודשיים. אני מודדת שמלות פועלות, מכנסים רחבות כחולות, נהנית מאופנת ׳אנו באנו׳, מנוכרמטית ונקיה. 

ובכן קוראי היקרים, 
לא בכדי, הוקדשו פוסטים רבים,
לעיר העברית הראשונה, 

לה ולאחותה הזרוקה, יפו השכנה.

את כל הפוסטים מהארכיון, תמצאו כאן,

אה, ואם גיליתם איזו פנינה חדשה, 
עשו טובה, שתפו בשמחה. 

תל אביב, פנים רבות לה


לא נרדמת תל אביב

בכל זאת יש בה משהו

ארץ הילדים

יפואית

אין כמו יפו

אקס מיתולוגית

להפסיד בכבוד

מצב הרוח ביום ראשון האחרון בעמק,

היה עגמומי.
זה היה יום חם, האויר עמד דרוך,
יושבי העמק, המתינו בציפייה כמהה לפני הגמר הגדול.

כולם, כולם, ישבו ספונים מול מסכים,
למעט אמתכם, שניצלה את השעות השוממות,
לסידורים, הקפצות וקניות של ראשית הקיץ.

הכבישים היו ריקים,
ב Target , יכולתי לנוע בחופשיות,
איש לא המתין ליד הקופות, 
אף אחד לא הצטופף ליד תאי המדידה.
הייתה זאת שעתם של כל המהגרים,
רק הם המשיכו בשגרת יומם,
כשהעולם עצר מלכת, 
ממתין להכרעה בין קרי ללברון,
אישה מלוכסנת, קטנת מימדים, מחייכת אלי,
במן שותפות גורל, 

׳היא זרה׳, חשבתי לעצמי, ׳היא עדיין זרה׳,
ו'אני'? 
אצלי בבית, ישבו באותה שעה, כל בני ביתי,
במתח, מול המרקע, מריעים ומודאגים חליפות.
זאת כבר עונה שלישית, שמשפחת אשכנזי,
הפכה אוהדת רשמית.
האמת, קל לאהוד אותם, את ה Warriors, 
הם משחקים בצוות, בהגינות, 
בתחכום, בסגנון מאוד קליפורני.
חכו, חכו, עוד יעשו עליהם סרט,
בינתיים, החלטתי, אני מקדישה להם פוסט.

לפני כשלושה שבועות, 
אירחנו את כל החבורה האמריקאית,
לארוחת שישי 'ישראלית', 
הארוחה נפלה על 'שבועות', 
ועל עוד משחק של ה Warriors.
למעט חלות, נרות ופרחים,
ומלבד העובדה שכולנו חברנו לנו בערב שבת, 

לא היה שם דבר מרוח החג. 
החברים שלי מורגלים בבשר,

כך שחסכתי מהם את החג בלבן,
את הגבינות והפשטידות, שמרתי לבראנץ׳ הבא. 
מספר ימים לפני המפגש, ביררה אדריאן,

בישירות 'ניו יורקרית׳ מצויה,
ש'הטלויזיה תהיה פתוחה, נכון?'
'יש משחק!', היא הכריזה ואז תיקנה,
'אני סומכת על האיש שלך ועל הקטנה'.
ימים ספורים אחר כך, 
נקלעתי למסיבה אמריקאית למהדרין.
למרבה הפלא, היא התרחשה בביתי שלי.

התבוננתי סביבי, מסרבת להאמין שאלו הם חיי.

תנועה ערה של חברי וחברי הילדים נרשמה סביב הסלון,
המשחק שודר בשידור ישיר בקולי קולות.
עידוד, מחיאות כפיים, בירות פתוחות, 

וארוחה מצויינת ואנינה (תודה למיה ומורן!), 

שהוגשה, כדי לא להפריע, רק בהפסקה.
אני משפשפת עיניים ולא מאמינה, שכך קרה לי....מכולם?
אני, שאני לא ספורטיבית בעליל,
אני, שלא יודעת להבדיל בין בייסבול לפוטבול,
אני, שלא מבינה מה עניין לקרוס לכדור נוצה,
ומה בין כדורגל לסוקר? 
ואגב כך, משהוא כבר יואיל להסביר לי, מה זה 'נבדל'?
אני? מכל האנשים, מארחת ארוחת כדורסל?

בת' מתלוצצת ומודיעה לכולם,
שעכשיו, Sharon , עם דגש על הש', כמו שרון סטון,
ממש ראויה לאזרחות.
'קודם זה לא נחשב...', היא מעדכנת,
ואני מיד מתקנת, 
ל'אזרחות כבוד, את מתכוונת?׳


עיני כולם ננעצות במסך הגדול,

ואני לא מבינה איך הגעתי עד הלום,
ולפתע, מקיץ איזה זכרון רדום,
של שלהי שנות השבעים, ערבי חמישי,
אי שם בבת ים, טלויזיה שחור לבן,

פיג'מה א - לה סטייל סרט ערבי,
רחוצים מול המסך המנופח,
אנחנו צופים במכבי שלנו, מכבי תל אביב. 
למחרת, תהיה זאת שיחת היום בבית הספר,
ברחוב, במכולת, בתנועה,
וכולנו נזכור במבטא אמריקאי, 

איך שמו את 'ישראל על המפה'.


ועוד זכרון מבליח לפתע, 
אני שולה אותו מתהומות המוח שלי המתאייד.

נזכרת באם צעירה ובבנה הקטן, בארץ חדשה, בחוג כדורסל.
איך ברור לכל, שלא לשם הוא נועד, שהמגרש והכדור ממש לא עבורו, ממש כפי שחוותה בילדותה, אמו.

איך חבורת ילדים קטנים תומכת, מעודדת, זורקת לו את הכדור,
שיקלע, שיפגע, שיחווה אחוות קבוצה, עבודת צוות, שיתוף פעולה.

איך כולם שותפים כאן למשחק, לכשלון, להצלחה. 

ואיך כבר אז, התרשמתי עמוקות מלחיצת היד המכובדת של קבוצות יריבות. ילדים, סמוקי לחיים, מיוזעים ודומעים, לוחצים את ידי הקבוצה המתחרה ומודים להם על משחק נפלא.
איך כבר אז חשבתי לעצמי, שככה זה כשמקפידים בגיל צעיר על חינוך לספורט, על כבוד, על מגרש נטול קללות ומהלומות. 
ואיך אפילו אני, נהנית ממפגש ספורטיבי, אז והיום.

הקבוצה שלנו הפסידה, ביום ראשון האחרון.

מבט אחד לעבר הקטנה שלי, 
והדמעה המבצבצת בזוית העין, 
לימדו אותי שה Warriors , נחלו מפלה.

זה כבר כמה משחקים, שכוכבו של קרי לא דרך.
משחק צמוד, תוצאה נהירה, 93 מול 89, וה Cavaliers, 
אלופי הNBA לשנת 2016.

אבל אם יש משהו שלכד את תשומת ליבה של הקטנה,
בהמולת שכרון המנצחים של הקבוצה היריבה,
זה החיבוק האמפטי שתומפ'סון העניק לקרי.
עכשיו אנחנו כבר עמוק בדיון אקדמי, ענייני,
מי צריך לחבק את מי, 
המנצח או המפסיד?

שלישי, פעמיים כי טוב

דברים שאני אוהבת,

שבירת שגרה,

יום חול שמרגיש כמו שבת,

חוף ים וריח פריחה רענן, 

טבע פראי וסודי, 

כוס יין וארוחה אנינה,

באווירה משמחת לבב,

משפחה אהובה, 

חברי אמת יקרים,

צחוק מתגלגל, 

בני עשרה, 

בני עשרים, 

בני שלושים,

בני יותר, אבל צעירים, 

נ ע ו ר י ם.....!

מדורה וסמורס, 

שמפניה ועוגה, 

שיחה נינוחה, 

מוסיקה ושירה,

׳הנה מה טוב ומה נעים׳, 

גיטרה ושבת אחים יחדיו, 

סביב מדורה,

תפוחי אדמה מפוייחים,

תירסים קלויים,

סלט טרי, טרי,

אלו הדברים שמרוממים את ליבי. 

יש לי חברה, שקורצה מחומר מיוחד,
נוסף על כל מעלותיה הרבות,
היא מלכת הפינוקים וההפתעות.

׳סמני ביומן׳ היא מודיעה לי, 

חוגגים יומולדת לנער המקסים,

׳במקום, שאני יודעת שתאהבי.....׳

שלושה חודשים מראש הזמנה,

לאתר קמפינג/ פיקניק מרהיב ביופיו,

נחבא אל ההרים והגשרים,

סוד כמוס של קצינות חינוך בדימוס.

אני מיד מצדיעה,

חוסמת את יום שלישי ביומן לכל בני המשפחה, 

אורזת את סלסלת הפיקניק שלי, הידועה לטובה,

מעמיסה את האוטו בכל יקירי, 

ושמה פעמי צפונה אל העיר, אל גשר הזהב.

שם במסלול מכשולים, אנחנו מחפשים את המטמון,

ממש כמו בטיולי תנועה, 
עוקבים אחרי ההוראות המדוייקות,

מה שהופך את ההפתעה לעוד יותר מלהיבה,

חולפים על הגשר, יוצאים ביציאה, ימינה ושמאלה,

ושוב פניה קטנה לדרך עפר, עם שער לבן, 

סגור על בריח ומנעול.

אנחנו מקישים את הקוד הסודי, 

שמקבל רק מי שהקדים להזמין, 
שלושה חודשים מראש,

זוכרים, סוד כמוס ושמור לקצינות חינוך בדימוס, 

וממש כמו ב׳מערת עליבאבא וארבעים השודדים׳,

נפתח בפנינו נוף עוצר נשימה,

הגשר זוהר במרחק נגיעה, 
מפיץ אור לכל עבר,

תוחם במסגרת אדמדמה את קו הרקיע של העיר היפה,

על הגבעות מסביבנו, צמחיה ירוקה עבותה,

ראקונים ממתינים בחוסר סבלנות, 
שנסיים את הארוחה,

נדנדת עץ בנופים כחולים, ירוקים, 

מעל אדוות הגלים,

מזמינה עירסול נעים,

ומשפחת ברווזונים, יוצאת לסיור ערבית,

השמש עומדת לשקוע, 

והתאורה, עכשיו, יפה עוד יותר מתמיד.

ארוחה בטבע תמיד ערבה יותר לחיכי,

במיוחד זאת, שהיטיבה לבשל חברתי.

מסביב למדורה מאולתרת, אני מתחממת,

וחושבת לעצמי, שהסצינה הזאת,

נראה כאילו נלקחה מאיזה סרט.

והוא כמו קורא את מחשבותי, 

כשהוא שואל,

׳נו אמא, המקום הזה שווה בלוגינג....?׳

'בוודאי', אני משיבה,

'עוד השבוע, תכף ומיד', 

והחמוד הזה מיד עונה לי,

׳תמונות, עלי...!׳
רוצים לדעת איפה?
Kirby Cove
אין כזה עוד מקום!

ואם כבר הזדמנתם לעיר,
עוד פוסטים מהארכיון לבליינים,

ארכיטקטורה, קולטורה וקולינריה

סן פרנסיסקו למתקדמים

מתכון ליום מושלם

נשיקה צרפתית

איך מנצחים על ביקור משפחתי

אחת מל"ו

הסוד

"לרצות את מה שיש לי, בזה טמון ה'סוד'...."

ביירון קייטי

את רוב השיחות הכי משמעותיות בחיינו אנחנו מנהלים עם עצמנו, את רוב הדיאלוגים שלי אני מנהלת עם עצמי, 
גם את הויכוחים והקונפליקטים. 

אני כבר שנים סובלת ממחלה חשוכת מרפא שנקראית Over Thinking ותופעות הלוואי שלה הן מחשבות טורדניות ומיגרנות קשות.

מה לא עשיתי? מה לא ניסיתי? 

נגמלתי מקפאין ושוקולד, וחזרתי להשתמש באופן כבד, 
פשוט כי גיליתי שזה לא ממש עובד;-),

דגמתי את מגוון התרופות, טיפולים אלטרנטיביים,

לרבות דיקור סיני ומדיטציות ועוד, ועוד.

עד שגיליתי את ה ס ו ד.

ועכשיו, תחזיקו חזק, אני הולכת לצעוק את הסוד,

חזק, ברור ובקול רם,
תשורת אהבה למי שאינו מכיר, 
ולמי שכן, תקציר שיזכיר. 

לפני כעשור קבלתי מחברה אהובה את ה׳סוד׳,
"לאהוב את מה שיש"/ ביירון קייטי, 

שנים היה הספר הזה השפה הסודית של שתינו,

שכן במקום קבע של כבוד, 

מונח על שידת הלילה ליד מיטתי,

מאיץ אותי לעשות שוב ושוב את 'העבודה',

לבחון באובייקטיביות את המחשבות שלי,

את אמיתותן, את תוקפן.

בהדרגה, חשפתי את הסוד לעוד ועוד חברות,

ה׳סוד׳ שינה את חיי לבלתי היכר, והפך טבע שני,

עד כי בשנים האחרונות זנחתי אותו,

נראה כי כבר אין בו צורך, הוא בתוכי, איתי, 

מלווה אותי בכל תחנה בחיי, כמו מצפן ענייני.

מאז זכרתי לביירון קייטי, חסד נעורים, 
הספר שלה, בלי להגזים,
הוא דברי אלוהים לחיים האמיתיים,
היא נכנסה לפנתיאון של ליבי, 

באופן הכי אינטואיטיבי, קונסטרוקטיבי.

החודש יצא לראות את קייטי בלייב, 
ממש ליד הבית, מתחת לאף, כאן בשכונה.

זה קרה לפני כשלושה שבועות, 

בבית הספר למנהל עסקים בסטנפורד,

האולם היה מלא מפה לאוזן, הכרטיסים (בחינם!),

אזלו כחודש לפני.

היא נכנסה,כסופת שיער בת למעלה משבעים,
(וזה אגב, כלל וכלל לא ניכר...!)

חצאית בצבע בורגונדי וחולצה סגולה זוהרת,

והיא כל כך, כל כך חיונית, חיננית, מאירה ומוארת.

ובכן, אצל קייטי, לא מבזבזים זמן,
ניגשים מיד לעבודה. 

המפגש עם קייטי, מעורר מחשבה, 
הוא תירגול נוקב, ולא הרצאה או הטפה. 

בתיבול צחוק וסיטואציות מוכרות לכל,

היא צולחת בחוכמה את אתגר החיים והתקלות.

קייטי גילתה לעולם את הסוד הגדול,

המחשבות שלנו והאמונה באמיתותן,

הן שגורמות לסבל, צער מיותר.

"כל מה שאני צריכה לדעת, כדי לדעת את האמת,
ניתן לי בדממה, אני קוראת לזה, 'העבודה'...."

ביירון קייטי

ה'סוד' או ה'עבודה' לשיטתה של קייטי,
היא עוצמתית, היא פשוטה,
אפשר לעשותה מכל מקום בעולם,
היא מצריכה מדיטציה, התבוננות עצמית, כנה ומעמיקה, 
ארבע שאלות די פשוטות, ולאחריהן,
יבוא ההיפוך ויביא את התובנה הבהירה, האור.

קייטי מאמינה, שהחיים שלנו יהיו נטולי סבל,

לו רק נטיל ספק במחשבותינו, 
לו רק ננסה לדמיין את חיינו ללא התעוקות של דאגות ומחשבות קשות,נהיה חופשיים באמת לחיות וליצור. 
המפתח לסבל נעוץ במלחמה שלנו עם המציאות, בנסיון להתאימה למחשבות שלנו, לציפיות שלנו מן העולם והסובבים אותנו.

אנחנו לא יכולים להתאים את העולם למחשבות שלנו,

לא יכולים לשלוט במציאות, באחרים,

אבל יש לנו שליטה מלאה על המחשבות שלנו.

כמה שליטה יש לנו בנסיון לשנות מציאות מורכבת או אחרים? אפסית.

כמה שליטה יש לנו בנסיון לשנות את עצמנו? מירבית.


זהו המוטו של קייטי, עכשיו מגיעה העבודה,
וקייטי מנהלת דיאלוג פתוח מן הבמה.
עכשיו כולנו, שלוש, ארבע ולעבודה...! 

* מדיטציה, שיפוט, זיהוי והעלאה כנה על הכתב את הפחד, הכעס, התלונה או התסכולה.
העבודה, היא בעצם חקירה וכוללת את השאלות הבאות:
1. האם זאת האמת?
2. האם אני יכולה לדעת בודאות שזאת האמת?
3. מה קורה לי כשאני מאמינה שהמחשבה הזאת היא האמת?
4. מה הייתי בלי המחשבה הזאת...?

נדהמתי לראות את קייטי מוליכה בסבלנות צעד אחר צעד, צעירה שהתלוננה על כאב עז ברגליה, בעקבות ניתוח שעבר לפני כמה שבועות. היא טרם החלימה כליל ועדיין סובלת כאב.
'מתסכל אותי שכואבות לי הרגליים, זה לא אמור לכאוב....'
קייטי באמפטיה וחיוך מבררת את שתי השאלות הראשונות, 'האם באמת זה לא אמור לכאוב?',
הגברת, להזכירכם החלימה זה עתה מפציעה קשה. כמה אנחנו חסרי סבלנות עם המכאובים שלנו.
היא מוליכה בהדרגה את הגברת להבין, שהמחשבה הזאת רק מעלה את רמת הכאב.
התסכול והעיסוק בכאב, גורם לכאב יתר.
בכלל, היא מספרת, כאב היא תחושה שמלווה אותנו בזכרון או בציפייה.
'מה תהיי בלי המחשבה, ש'זה לא אמור לכאוב',
מה תהיי לו תתני לעצמך את הזמן הנדרש להחלמה ותחשבי על משהו אחר? זה יוריד או יעלה את מפלס הכאב? 


הקסם של האישה כסופת השיער, 
לא מרפה ממני עוד ימים ארוכים אחרי אותו מפגש,
אני מבטיחה לעצמי לחזור ולתרגל, להתאמץ ולדייק, הרי בכל פעם כששכחתי, שילמתי.
ממליצה בחום להציץ בבלוג של קייטי, לרכוש את שאר הספרים,
לגלות לכם חברים יקרים, את הסוד שכלל אינו סודי,
ולבחור במחשבות טובות שירוממו את ליבי.