להפסיד בכבוד

מצב הרוח ביום ראשון האחרון בעמק,

היה עגמומי.
זה היה יום חם, האויר עמד דרוך,
יושבי העמק, המתינו בציפייה כמהה לפני הגמר הגדול.

כולם, כולם, ישבו ספונים מול מסכים,
למעט אמתכם, שניצלה את השעות השוממות,
לסידורים, הקפצות וקניות של ראשית הקיץ.

הכבישים היו ריקים,
ב Target , יכולתי לנוע בחופשיות,
איש לא המתין ליד הקופות, 
אף אחד לא הצטופף ליד תאי המדידה.
הייתה זאת שעתם של כל המהגרים,
רק הם המשיכו בשגרת יומם,
כשהעולם עצר מלכת, 
ממתין להכרעה בין קרי ללברון,
אישה מלוכסנת, קטנת מימדים, מחייכת אלי,
במן שותפות גורל, 

׳היא זרה׳, חשבתי לעצמי, ׳היא עדיין זרה׳,
ו'אני'? 
אצלי בבית, ישבו באותה שעה, כל בני ביתי,
במתח, מול המרקע, מריעים ומודאגים חליפות.
זאת כבר עונה שלישית, שמשפחת אשכנזי,
הפכה אוהדת רשמית.
האמת, קל לאהוד אותם, את ה Warriors, 
הם משחקים בצוות, בהגינות, 
בתחכום, בסגנון מאוד קליפורני.
חכו, חכו, עוד יעשו עליהם סרט,
בינתיים, החלטתי, אני מקדישה להם פוסט.

לפני כשלושה שבועות, 
אירחנו את כל החבורה האמריקאית,
לארוחת שישי 'ישראלית', 
הארוחה נפלה על 'שבועות', 
ועל עוד משחק של ה Warriors.
למעט חלות, נרות ופרחים,
ומלבד העובדה שכולנו חברנו לנו בערב שבת, 

לא היה שם דבר מרוח החג. 
החברים שלי מורגלים בבשר,

כך שחסכתי מהם את החג בלבן,
את הגבינות והפשטידות, שמרתי לבראנץ׳ הבא. 
מספר ימים לפני המפגש, ביררה אדריאן,

בישירות 'ניו יורקרית׳ מצויה,
ש'הטלויזיה תהיה פתוחה, נכון?'
'יש משחק!', היא הכריזה ואז תיקנה,
'אני סומכת על האיש שלך ועל הקטנה'.
ימים ספורים אחר כך, 
נקלעתי למסיבה אמריקאית למהדרין.
למרבה הפלא, היא התרחשה בביתי שלי.

התבוננתי סביבי, מסרבת להאמין שאלו הם חיי.

תנועה ערה של חברי וחברי הילדים נרשמה סביב הסלון,
המשחק שודר בשידור ישיר בקולי קולות.
עידוד, מחיאות כפיים, בירות פתוחות, 

וארוחה מצויינת ואנינה (תודה למיה ומורן!), 

שהוגשה, כדי לא להפריע, רק בהפסקה.
אני משפשפת עיניים ולא מאמינה, שכך קרה לי....מכולם?
אני, שאני לא ספורטיבית בעליל,
אני, שלא יודעת להבדיל בין בייסבול לפוטבול,
אני, שלא מבינה מה עניין לקרוס לכדור נוצה,
ומה בין כדורגל לסוקר? 
ואגב כך, משהוא כבר יואיל להסביר לי, מה זה 'נבדל'?
אני? מכל האנשים, מארחת ארוחת כדורסל?

בת' מתלוצצת ומודיעה לכולם,
שעכשיו, Sharon , עם דגש על הש', כמו שרון סטון,
ממש ראויה לאזרחות.
'קודם זה לא נחשב...', היא מעדכנת,
ואני מיד מתקנת, 
ל'אזרחות כבוד, את מתכוונת?׳


עיני כולם ננעצות במסך הגדול,

ואני לא מבינה איך הגעתי עד הלום,
ולפתע, מקיץ איזה זכרון רדום,
של שלהי שנות השבעים, ערבי חמישי,
אי שם בבת ים, טלויזיה שחור לבן,

פיג'מה א - לה סטייל סרט ערבי,
רחוצים מול המסך המנופח,
אנחנו צופים במכבי שלנו, מכבי תל אביב. 
למחרת, תהיה זאת שיחת היום בבית הספר,
ברחוב, במכולת, בתנועה,
וכולנו נזכור במבטא אמריקאי, 

איך שמו את 'ישראל על המפה'.


ועוד זכרון מבליח לפתע, 
אני שולה אותו מתהומות המוח שלי המתאייד.

נזכרת באם צעירה ובבנה הקטן, בארץ חדשה, בחוג כדורסל.
איך ברור לכל, שלא לשם הוא נועד, שהמגרש והכדור ממש לא עבורו, ממש כפי שחוותה בילדותה, אמו.

איך חבורת ילדים קטנים תומכת, מעודדת, זורקת לו את הכדור,
שיקלע, שיפגע, שיחווה אחוות קבוצה, עבודת צוות, שיתוף פעולה.

איך כולם שותפים כאן למשחק, לכשלון, להצלחה. 

ואיך כבר אז, התרשמתי עמוקות מלחיצת היד המכובדת של קבוצות יריבות. ילדים, סמוקי לחיים, מיוזעים ודומעים, לוחצים את ידי הקבוצה המתחרה ומודים להם על משחק נפלא.
איך כבר אז חשבתי לעצמי, שככה זה כשמקפידים בגיל צעיר על חינוך לספורט, על כבוד, על מגרש נטול קללות ומהלומות. 
ואיך אפילו אני, נהנית ממפגש ספורטיבי, אז והיום.

הקבוצה שלנו הפסידה, ביום ראשון האחרון.

מבט אחד לעבר הקטנה שלי, 
והדמעה המבצבצת בזוית העין, 
לימדו אותי שה Warriors , נחלו מפלה.

זה כבר כמה משחקים, שכוכבו של קרי לא דרך.
משחק צמוד, תוצאה נהירה, 93 מול 89, וה Cavaliers, 
אלופי הNBA לשנת 2016.

אבל אם יש משהו שלכד את תשומת ליבה של הקטנה,
בהמולת שכרון המנצחים של הקבוצה היריבה,
זה החיבוק האמפטי שתומפ'סון העניק לקרי.
עכשיו אנחנו כבר עמוק בדיון אקדמי, ענייני,
מי צריך לחבק את מי, 
המנצח או המפסיד?