יפואית

כשהיינו צעירים, היינו צועדים לכאן ברגל,

מהלכים מבת ים לעג׳מי, למאפייה השכונתית,

קונים פיתות, ובייגלה עם מלח, שש בעשר, קשור בחבל.

היינו מתיישבים בתצפית מעל בית הקברות,

אוכלים ומתבוננים בנוף הכחול.

אחר כך, כשבגרנו והוצאנו רשיון, היינו מצפינים,

לבית התה ההולנדי בעיר העתיקה, 

יושבים חבוקים בכוכים מהתקופה העותמאנית,

על כוס תה בטעמים, לצד צלחת צ׳יפס,

בשלהי שנות השמונים, זה נחשב מאוד ׳in׳.

בגן הפסגה, היו קונצרטים תחת כיפת השמיים,

ותיאטרון הסמטה, העלה בפעם האלף את ׳הנפילה׳,

ואירח את מאיר אריאל, הגדול מכולם, עוד בטרם זכה להכרה.

בשנות התשעים, הייתה זאת גלריה שלוש עשרה וחצי,

(ברחוב הדולפין? או השחף?..) שכבשה את ליבנו,

קפה, מסעדה, עם עבודות אמנות בכל פינה בחצר יפואית יפה במיוחד.

לכשהתברגנו, אי שם בתחילת שנות האלפיים,

הרגשנו נוח דיינו להתיישב על כוס יין ביועזר, בר יין.

כל המקומות המיתולוגיים  הללו נסגרו ברבות השנים,

אבל באבולעפיה, אנחנו עדיין עוצרים באמצע הלילה,

אחרי יציאה, כשהבטן מקרקרת. 

המקום תמיד הומה אדם, ריח ניחוח של מאפה טרי נישא באוויר,

שוטרים אורבים בפינת הרחוב ללקוחות רעבים,

שהריח העביר אותם על דעתם ועל החוק.

כמו אבולעפיה, גם השוק, שוק הפשפשים, 

מעורר בי עד היום השראה, חדוות עיצוב ושמחת ׳מציאה׳,

אני כבר לא בעניין של שרוואלים, חצאיות הודיות וגופיות סאטן דקיקות, 

אבל יודיאקה עתיקה, קופסאות פח, וינטאג׳ וגופי תיאורה מיוחדים, 

עדיין גורמים לי לפצוח בשופינג אנין.

את דוקטור לק, אני עדיין צורכת מסיבות רפואיות,

הדוקטור השני, כבר פחות לטעמי,

לאבו חסן, יש לי יחס מיוחד,

וגם היום, בדיוק כמו אז,

אני אסירת תודה לעובדה שיפו פתוחה בשבת.

יש לי עם יפו, רומן בן שנים, 

סיפור אהבים של אישה בשלה ועיר באה בימים.

יפו עשתה כברת דרך, מאז שהנעימה לי את החיים,

אי שם בעשורים האחרונים של המאה העשרים.

שוק הפשפשים, עלה לגדולה, נפתחו בו חנויות מעצבים, 

נבנו בנייני מגורים ומסעדות אנינות, הוא פתוח בלילה, בקסם שאין בו ביום.

מדרום, תבוא הטובה, כי יפו בהחלט מתרחבת לכיוון בת ים.

אבל אולי הקסם של יפו, הוא בעובדת היותה אותנטית ומקורית,

לצד ההתחדשות וההתרעננות, היא עדיין עמוק בפנים,

יפואית.

בזה הבלוג, כבר נתנה הבמה ליפו פוסט, אבל מאז חלפו כבר שנתיים,

ויפו שנתה את פניה, אז הייתי חייבת עוד פוסט של השלמות ותגליות.

מה התחדש בביקור האחרון?

שני פרויקטים חדשים, שבו את ליבי, שניהם בנמל, ומשניהם תבוא הבשורה.

׳החצר הנשית׳, בית עסק חברתי. את הבגדים תורמים מעצבים, המחירים מוזלים במיוחד, וההכנסות כמו גם ההכשרה, לטובת נשים ערביות מיפו, בנות הקהילה. 

החצר הנשית בנמל שואפת להיות מקום שמתמודד עם חסמים חברתיים העומדים בפני צעירות מדרום תל אביב ויפו על ידי יצירת הזדמנות עבורן להכשרה תעסוקתית ומקצועית בתחום האופנה וכן הזדמנות לבחירת מסלול חיים התואם את חלומותיהן, ושאיפותיהן. החצר הנשית בנמל שמה לעצמה למטרה להפוך לעסק מצליח ולהוות מקור פרנסה והכשרה מקצועית בתחום האופנה, הסטיילינג והמכירות עבור הצעירות הנמנות על צוות החנות. אבל מעבר לחזון ולערכים, מצאתי לי שמלה יפה ועוד חולצה, בגדי מעצבים במחיר מציאה, סיבה מספיק טובה לקנות כאן.

די במקרה, נקלענו ל׳אלמינא׳, בית ליוצרים בנמל, בשעת בוקר מאוחרת בשבת,  קונצרט ג׳אז להורים וילדים, באווירה פתוחה ומשפחתית. אמג׳אד מ׳עבודה ערבית׳ (נורמאן עיסא) עמד בכניסה והזמין אותנו בחום להכנס. כך למדנו ש׳אלמינא׳, הוא בית ליוצרים, והקבלה, הלכה למעשה, היא באמצעות יצירה. השאיפה היא ליצור שפה חדשה, הדברות באמצעות תרבות. כך יוצרים מציאות חדשה, של חיים בדו קיום של ממש. הצגות לילדים, מופעי שירה למבוגרים, מירה עוואד ועינת ויצמן במופע תיאטרלי בעקבות שיריו של מחמוד דרוויש. והמוטו, מתוך ג׳ובראן חליל ג׳ובראן, מככב על התוכניה: ׳תנו לילדים את אהבתכם אך לא את מחשבותיכם, כי להם הגיגיהם...׳

׳יונה׳ היא מסעדה נהדרת על טהרת הדגה והבשר, שם עצרנו לאכול ונהננו מאוד, (תודה סימי על ההמלצה!)

שוק אוכל נערך בנמל מדי שישי, ובשבת מדרחוב בסגנון לא פורמאלי וחופשי, ואפשר גם לשלב, שיט בסירת דייגים, עצירה בתערוכה, ביקור בחנות ספרים, והרי לכם יום נפלא לכל המשפחה.

במתחם השוק גיליתי את Hadar Kolodny, קו בגדים נקיים, נעליים ותכשיטים. הצצתי והתאהבתי בחנות של Roni Kantor, עצרתי ב ׳אחת, אחת׳, בחנות הנעליים המופלאה, שתמיד מעוררת השראה, של עור גזור בהתאמה. פזית קידר, הייתה הפתעה של בגדים ותכשיטים בסטייל. ב׳יפואית׳, התחדשתי במגש על רגל לעוגה, במחיר מציאה...! תכשיטים יפים, קלטו העין שלי בwise versa, פדקיור ב׳סלון יפו׳ עם דפני ליף (לגמרי במקרה, פוסט על צדק חברתי בדרך;-), מריונטה, כבשה את לב הקטנה, עם בגדים וצעצועים, כמו מסיפור אגדה, מפות שולחן נהדרות רכשתי בחנות עיצוב אסיאתית, עם מוכרת חיננית וחייכנית.....

וכמובן שחזרתי כמו בכל שנה, לאלונה בר יונה, מעצבת נפלאה, צבעתי את השיער בשאפה אצל מני,  עשיתי סבוב ב׳מעשיה׳, וקוקטייל של צהריים בשאפה המסעדה. קפה במרגוזה,   ארוחת בוקר ב ׳nelly's kitchen׳, יין בפועה ועוגת גבינה חלומית,  ארוחות אינספור בקסיס', כן, אין תחליף למקומות אהובים ומוכרים.

גם השנה, לא הצלחתי לשים את ידי על ׳האוהל האדום׳, בתיאטרון עברי ערבי, לא נורא, כך תמיד אני נשארת עם שאיפה לא ממומשת, מעוררת תיאבון וציפיה לפעם הבאה.

בעוד שנה, שנתיים, יפו תראה אחרת. את עג׳מי כבר גילו. רחוב הצדף, קדם, השחף והדולפין עברו מתיחת פנים, רחוב שערי ניקנור מתחדש, פרויקט  הW קורם עור וגידים, במבנה בית החולים הצרפתי וגם בבנין המשטרה, מלון בוטיק בהקמה. מתחם נוגה, בהרצה, ומתחת לפני השטח, גועשות הרוחות על גזילת האדמות. 

אני מתרפקת על העבר, נוהגת ומנווטת ברחובות הצרים, שלא נס ליחם, מתענגת על עיר מיוחדת , ורק מקווה, שהרוח המתחדשת לא תנשוב חזק מדי ביפו היפה והמרגשת.