Thursday, March 6, 2014

האדם מתכנן תוכניות





׳האדם מתכנן תוכניות ואלוהים צוחק ...׳
הייתה אומרת סבתי הפולנייה,
ואלוהים, כמה שהיא צדקה.
ממה, סבתי האלג׳יראית, 
הזהירה אותי להישמר מהעין הרעה,
אמא שלי טענה שאני עובדת ללא הפסקה,
ושכדאי לעצור מדי פעם להפוגה,
אלה סבורה, שאני לוקחת הכל ברצינות תהומית,
והגיע הזמן להרפות קצת בחיים.
ודלית, פסקה שאי אפשר לתפקד רק עם ארבע שעות שינה בלילה.....
חוכמת נשים, אני חושבת לתומי עכשיו, 
הייתי צריכה להקשיב קשב רב לכל הנשים החכמות בעולמי,
ולאלו שכבר בעולם הבא.


את הפוסט הזה אני כותבת,
אחרי שהסתערתי על הארגזים כאילו אין מחר,
אחרי שניסיתי לפרוק בית שלם בסופשבוע אחד,
(וגם כמעט הצלחתי...!)
אחרי שחשבתי שאני Wonder Woman ואין עלי,
מה יש?
אחרי שהזזתי רהיטים, סידרתי ארונות, איבקתי, 
זרקתי, העברתי, קניתי, ארגנתי.....
(ותוך כדי למדתי,
שמגירות מסודרות גורמות לי עונג בל יתואר,
כמעט כמו חופשה עם א׳ במדבר:-)
את הפוסט הזה אני כותבת,
אחרי שעות ארוכות של עבודה מסביב לשעון, 
כי אני הלא, יכולה הכל,
מה לא?


את הפוסט הזה אני כותבת אחרי פציעה, 
עם רגל חבושה מורמת אל על,
האבחנה, שבר ומהלומה רצינית בבהונות,
שבועות ארוכים של החלמה עוד לפני.
הרופא פקד:  "עצור" ומנוחה.
ואחרי שתי יממות שלמות של בטלה,
כבר שוב מדגדג לי באצבעות,
לבעוט מעלי את סנדל הקיבוע המכוער,
לנעול נעלי דורותי נוצצות,
לקום ולעשות.





Thursday, February 27, 2014

עוברים דירה





את הפוסט הזה אני כותבת במקום לארוז,
כשערמת קופסאות כתר פלסטיק מסביבי,
מדבקות, טושים וציוד אריזה, מאיימים להטביע אותי.
אני כותבת אותו בהתרגשות, בשמחה גדולה,
מהולה בעצב קל וגעגוע לתקופה שהייתה.
אני בורחת אל הכתיבה והמילים, 
אולי כדי להפנים שזה סופי,
אולי כדי להיפרד כראוי מהבית שלי.
הכל קרה כל כך מהר,
שלא הספקתי לעכל.


אני מכירה אותו היטב, יודעת איך להסתיר את פגמיו,
כיצד להאיר אותו באור יפה, איך לרענן אותו בחן ובסטייל, 
אני מכירה את רחשיו בלילה וביום,
מזהה את ריחותיו מרחוק, 
יודעת איפה להרים את הפקק כשהאור כבה,
איך לכוון את המזגן, איך לנטרל את האזעקה, 
אני חשה אותו, יודעת את דרכיו להתריע כשמשהו משתבש,
איך הוא משתעל קצת ואז משתנק....
אני מכירה אותו לפני ולפנים, 
הוא חלק ממני הבית שלי.
קצת מביך ולא נעים, לומר לו עכשיו,
שהתאהבתי בבית אחר, יפה יותר,
ושהוא, איך אומרים את זה בעדינות,
קצת הזדקן.


אהבתי את הבית הזה אהבת נפש, 
הבית הזה, שחיבק אותי בחום, כשעברתי מניו יורק,
דומעת וחוששת לבאות (עמית, זוכר את השבוע הראשון?)
הבית, בו ילדתי את הקטנה, 
הבית הזה שהגן עלי כמו חומה כשהתאבלתי על אהובים,
ולא רציתי סביבי אנשים. 
הבית הזה שראה אותנו רוקדים, משתטים, צוחקים,
רבים, סוערים ואוהבים,
הבית הזה ששמע אותנו בוכים, שרים ובעיקר מזייפים.
הבית הזה שאירח חגים וימי הולדת,
מימונות, מסיבות חנוכה, ימי קיץ ואבטיח בבריכה,
קריוקי, ערבי נשים, וגם סתם יין או קפה ועוגה,
הבית הזה כבר לא שלי.


אני חוזרת לארגזים, עורמת ומסמנת,
ובעיקר מוסרת הלאה ומרוקנת.
עונג רב מסיבה לי עבודת המיון והאריזה,
מעין קתרזיס של חדרי הבית, ואלו של ליבי ושל הנשמה.
ואני אורזת, נוברת באלבומי תמונות, בפתקים וברכות, 
מתענגת על הסדר, הארגון, על החידוש והרענון,
פה אני פוגשת נעל של צעד ראשון, 
שם, ציור שצייר לי לפני עשור, הבכור,
האלבום שרותי הכינה לי עת נפרדנו מניו יורק,
תמונה אבודה של חבורת הMNO, 
בקוקטייל פרטי מפונפן,
כולנו נראות כמו בתחפושת ותוך כדי הצגה,
ועוד ספר על בתי קפה מקומיים עם הקדשה מחממת לב,
שהעניקה לי איילתי כשארזה את ביתה וחזרה לה לדרך חדשה ישנה.
אין לי מושג למה, אבל דמעה קטנה וסוררת מתגלגלת על לחיי,
מה שקוראים, רגשות מעורבים.


נ.ב
מצטערת שלא הספקתי באישי לעדכן,
הבית החדש, מרחק עשר דקות מהישן, קרוב לדאונטאון,
מסירת חיסול על קפה ועוגה,
תתקיים בשמחה בתחילת שבוע הבא,
תחזיקו לי אצבעות שיעבור בשלום.






Thursday, February 20, 2014

אוהל, אופניים ויין




בין נאפה לסונומה ניטשת תחרות סמויה, למי הכתר? למי הבכורה?
אני הענקתי זה מכבר לנאפה, את התואר והכס, 
לסופי שבוע רומנטים בהחלט, למסעדות אנינות, לחוויות בלתי נשכחות.
אבל בטיול אחרון של סוף הקיץ, עם טפנו על כתפינו,
נכחתי לגלות שבRV , באוהל או בקמפינג,
נאפה יפה לא פחות, אולי אפילו יותר.
ועוד מצאתי, ואני מודה על חטא,
שנחפזתי להשמיץ את סונומה,
כי גם היא מרשימה ביותר. 
א׳ מעמיס את האופניים, אני את כל הבית, 
צידה לדרך ולנשמה, ויין לבן תוסס,
שמתאים במיוחד לעונה....
יומיים, לילה אחד,
שעתיים נסיעה, ובלי לשים לב,
ואגב כך, גם בלי טיסה מתישה, 
הגענו לפרובנס.

אנחנו פותחים את היום, בצוהריו, 
לפי מיטב המסורת האשכנזית,
שאין משכימים קום בשבת.
מגיעים לעיירה חמודה דווקא באיזור סונומה, Healdsburg
חנויות נהדרות, מסעדות אנינות,
חדרי טעימת יין, גן ירקרק ומלבלב, ובית קפה קטנטן,
עם cupcakes בהשקעה של אחד אחד.
אוכלים צהריים, מטיילים להנאתנו, רוח מנשבת,
ומצב הרוח שלי מתרומם לנוכח ה׳קוקטיות׳ של המקום.
(ואת ההמלצה השווה הזאת נזקוף לזכותו של יואב גילת,
יינן בן העמק שנשוי ליפה מכולן)

עם שקיעה נגיע לאתר הקמפינג,
Cloverdale / Healdsburg KOA
אתר שיועד למשפחות, עם אגם ודגים,
נוף קסום לעמקים והרים, גן שעשועים לקטנה, בריכה,
סרט בחוץ תחת כיפת השמיים, ואנשים חובבי טבע,
צבעוניים ומעניינים כאחד.
נחלץ עצמות, נפרוק אופניים ונרכב לתור את האתר.
בערב לקול הצרצרים ארוחת לילה תחת חופת כוכבים,
קומזיץ כמו בתנועה, רומנטי במיוחד, 
ולילה טוב, ליל מנוחה.
נים לא נים, שינה מאוד לא נוחה,
׳כבר עברנו את הגיל׳, אני משלימה באנחה.




אבל הבוקר הפציע, וא׳ משנס מותניים לקפה,
כשלצידו, וופל בלגי טעים ביותר, 
ואנחנו נפרדים מהמחנה לכיוון
Yountville היפה ביותר.
טיול אופניים של שעתיים בנופי נאפה היפים,
כרמים ויקבים וענבים מבשילים, בבורגנדי חזק,
שדות מלוא העין, רפתות, חוות סוסים, יקבים ואחוזות. 
אני רוכבת עם חיוך רכב, כשמוזיקה מתנגנת לי באוזניות,
הילדות בעננים, וא׳ פשוט גורם לי להתאהב בו מחדש,
כשמתחלפות היוצרות והוא המש״קית חו״יה. 

ארוחת צהריים דשנה נאכל כמו תמיד בBouchon,
מסעדה אהובה, אנחנו חוזרים אליה בתאווה.
כמו בחלום, אני על צדפות וצ׳יפס,
א׳ על סטייק עסיסי, והבנות מתענגות Mac & Cheese, 
רק שלהבדיל אלפי הבדלות משאר המקומות,
עושים אותו ממש פה...!
בליווי יין מקומי, הופכת החוויה לאנינה במיוחד.
ביציאה, אנחנו נעצרות בתור למאפיית הBouchon , 
להביא קצת מהקסם הביתה למתבגר,
עומדות מבולבלת מול השפע והריח, 
ובוחרת קצת מכל דבר, להמתיק את תחילת השבוע,
עוד חניה במגרש המשחקים שליד,
והביתה שמחים וטובי לב ממש.



אבל אם בYountville עסקינן, 
אז עוד המלצות למקומות של נס ליחם,
Bistro Jeanty מסעדה נפלאה, אנינה וטעימה.
ממול, מיני mall עם חנויות קוקטיות קטנות, קפה נהדר,
ואם עוצרים במאפיית הBouchon לעוגה מלווה,
הרי לכם, אחלה אתנחתא.
גם St Helena השכנה, עיירה חביבה במיוחד,
עם בוטיקים קטנטנים,
עתיקות וחנויות תופינים. גם שם נעים לנפוש,
ארוחה בMartini House יופי של מסעדה.
עוד מוסד קולינרי ידוע, ששוכן בבית אבן מיוחד הוא ה CIA,
The Culinary institute of America
מקום נפלא לארוחה דשנה מרובת מנות ויינות, מקום לחגיגות.
Auberge Du Soleil
מלון מפנק, רומנטי ומקסים אבל מפאת מחירו, 
מוקדש לאירועים באמת מיוחדים.
ספא עוצר נשימה, נוף קסום וגן פסלים, ואם התמזל מזלכם,
הספא פנוי והמלון ריק, יאפשרו לכם יום של פינוקים, 
מבלי למשכן את האישה והתחתונים.
ועוד אם יורשה לי סיפור קטנטן,
כשסירבתי לשקול מעבר לקליפורניה מניו יורק,
בועטת לכל עבר, בסגנון מה לי ולפרבר אפרפר,
הציע חבר לא׳ לשחד אותי בסוף שבוע ב Auberge Du Soleil,
הנופים, האוויר, והקולינריה, יעשו עבורך את העבודה,
כן, כזאת אני אשת עקרונות, רק כשהם מתנגשים עם נהנתנות,
אני מיד מתגמשת ומתפשרת... ובכן, לא בנזיד עדשים,
אבל בגבינה צרפתית:-)

חווית ספארי נהדרת לכל המשפחה ברכבים פתוחים,
הרכבים אגב, במצב טוב מימי מלחמת העולם,
יעניקו לכם טיול הרפתקה.
זברות, ג'ירפות,תיאו ופלמינגו ורדרדים, בSafari West,
הילדים יהנו מהאקשיין,
המבוגרים מההדרכה המעניינת,
כולם יצאו מבסוטים מיום מאובק ואינטראקטיבי,
ולאלבום התמונות יתווספו עוד חוויות יפות.

מוזיאון הפסלים Di Rosa,
הוא חוויה צבעונית ומרתקת,
וגם טעימת יינות בנסיעה ברכבת,
 Napa Valley Wine Train
אבל בסוף היום,
מה שעושה לי את זה הכי,
בלי פינפונים ופלצנות מקומית,
פשוט לארוז סל פיקניק,
להשקיע בלחם טרי,
גבינות, פירות ויין איכותי ,
למצוא כר דשא רחב,
ו voilà ...!
סוד החיים, אמרתי כבר?

Thursday, February 13, 2014

חוש ריח מפותח



׳יש כאן ריח של קלמנטינות' אומרת לי הקטנה,
כשאני זוחלת למיטתה בשעת בוקר מוקדמת להשכימה.
היא כולה חמה, כמו לחמנייה טרייה,
מתוקה ומזמינה,  
במצב של בין עירות לשינה,
לחייה סמוקות, והבל פיה חמצמץ.
אני נושקת לה ואומרת,
׳בוקר טוב אהובה׳, הגיע זמן לקום,
כולם כבר בגן׳.
׳יש כאן ריח של קלמנטינות׳, היא חוזרת על האבחנה, 
'נו...אני נכונה?' בתרגום סימולטני Am I right?
'תפסת אותי׳, אני משיבה לה,
׳נחשי מה לארוחת הבוקר?׳
והיא בת הארבע, מכווצת את האף,
מעמידה פנים מרוכזות,
ומשיבה מחדרה בקצה המסדרון,
׳קרואסונים, קלמנטינות, תותים, אוכמניות, חלב ומיץ תפוזים׳,
׳וואו... אלופה אחת׳, אני מדגדגת אותה,
ולצחוק ילדים מתגלגל חושבת לעצמי, 
כמה היא חכמה ואיזה חוש ריח מפותח.

אחר הצהריים, כשהיא שבה מן הגן,
היא מרחרחת שוב, ובארשת חשיבות ובטחון,
מגלה לי את מה שלא הספקתי לשאול,
׳שניצל ואורז, נכון?׳
ואחר כך היא מספרת לי סוד על חברתה לארגז החול,
ש׳אין מה לעשות אמא, היא אוהבת לבכות....׳,
׳אני יודעת מתי ולמה היא עצובה׳,
אומרת לי הקטנה,
׳לפעמים, סתם ממש סתם, לפעמים עם סיבה׳.
ככה אומרת ילדה בת ארבע,
ועכשיו אני יודעת, שיש לה באמת חוש ריח מפותח, 
ואני כל כך מקווה שהיא תשתמש בו בתבונה.
וכשהיא מתלוננת, ׳יש ריח של שרוף, אמא׳,
אני נחפזת למטבח לגלות ששוב שרפתי סלט.
בישולים הם כנראה לא המגרש הביתי שלי,
גם את זה הריחה הקטנה....

Thursday, February 6, 2014

אתמול בלילה רבנו




אתמול בלילה רבנו
במקום הכי יפה בעולם,
התקוטטנו.
יורים חיצי רעל אחד בשני,
ציניות עטופה, 
התנצחות ללא מטרה.
כעבור חצי שעה,
כבר קצתי בוויכוח הסרק,
ורציתי להושיט אליו יד, 
מנחמת, 
מחבקת, 
מתנצלת.
אבל ידי לא נשמעה לי,
סירבה לפקודה.
חלפו ארבעים דקות, וכבר לשנינו ברור,
שזה סתם, 
מילה שגררה מילה,
שחבל על הזמן,
שעכשיו בינינו חוצצת,
רוח עומדת, רוח רעה.
אנחנו ממתינים בסבלנות,
מי יישבר ראשון.
שעה לוויכוח, המיית הגלים,
לוחשת לי להתרכך, להניח ראש,
למחווה קטנה של אהבה.

׳שחררי׳, הוא אומר לי ׳תפתחי חלון',
מדבר איתי במילות קוד, של שנינו,
מילים שזר לא יבין.
מזכיר לי, שכשחברה מתלוננת על מחלת ילדים ממושכת,
על ימים ארוכים בבית, 
אני מיד ממליצה להחליט על הפסקת מחלה.
׳שחררי׳, אני נוהגת לומר, ׳אווררי את הבית, 
פתחי חלון, תני להחלמה לפסוע פנימה,
גרשי אותה, את המחלה, די נגמר, אתם בריאים עכשיו...׳

אני מגרשת את הרוח הרעה,
את האוויר שעמד, פותחת חלון רחב,
ונושמת מלוא אפי שוב אהבה,
שעה אבודה ומיותרת כל כך,
אני שולחת יד והוא נענה לי מיד,
ואת מה שקורה אחר כך,
לא אתאר מפאת צנעת הפרט
ודברים שיפה להם השתיקה.

Thursday, January 30, 2014

ילדה שלי, רציתי להגיד







היא נשמעת לי מתוחה בשיחה האחרונה, מוטרדת, לא נינוחה,
מאוד לא היא....חברתי הטובה.
אשת חיל מי ימצא, אם לשלושה, הגדולה בתפר שבין החטיבה לתיכון.
היא מספרת לי על קשיי הבכורה, נערה מקסימה בגיל ההתבגרות,
וקשה לה עם חברותיה בבית הספר.
ענייני דימוי עצמי, אינטריגות בין ילדות, עקיצות, מבחני שייכות ונאמנות,
ושאלת השאלות, מהי חברות.
אני שומעת אותה, מקשיבה לה בעירנות, מבינה לליבה,
גם אני הייתי שם, הייתי שם, ממש, בילדותי שלי ובזאת השניה.
שתינו, נשים בשלות ובוגרות מנהלות שיחה כנה ואמיתית על אתגרים בגידול בנות.
רגע, אנחנו כמו שהיינו פעם, בנות עשרה,
מבליח לנו:  ׳נבלות...׳, ׳רשעיות', ׳הכל קנאה.....!׳
ורגע, אנחנו מדסקסות את המצב, בהגיון, ברוגע, בכובד ראש,
מבינות שהאמת היא באמצע, שהשינוי צריך לבוא מפנים,
שאין מה להסתמך על אחרים.
שיחה בת שעות ארוכות, אנחנו בוחנות את כל האפשרויות 
ובסוף גם מגיעות למסקנות.

השיחה מסתיימת, אני מנתקת את הטלפון, 
וממשיכה לקיים אותה ביני לביני, עם עצמי.
היה שם משהו שלחץ על הילדה שבי, הנערה, האמא.
ואז באופן מפתיע צף ועולה זיכרון,
ועוד ספר, שפגשתי פעם לגמרי במקרה בשיטוט בחנות מתוקה,
" WHAT I KNOW NOW, Letters To My Younger Self"
ומאז הוא המתנה שלי לכל אישה אהובה.
(מיכל, הנה עוד רעיון שמוגש במחשבה:-)
היום כבר יש עוד שלושה ספרים בסדרה,
אחד שעוסק בהצלחה והאחר, במה היה קורה,
לו הייתי יודעת אז מה שאני יודעת היום...מעניין לא?
אני מתיישבת ומחליטה לכתוב ׳צוואה כתובה׳,
לבנות שלי, לבנות שלכן, לכל הילדות,
שתלמדנה לשחות בביצה נשית ובאוקיינוס גברי, 
(וכן, אני יודעת יש כאן ציניות מגדרית ולא בכדי...:-)
ולא רק שתלמדנה לשחות למרחקים ארוכים,
שתשחנה משוחררות, נינוחות מלאות בטחון,
והכי חשוב, שתהיינה מאושרות.


ילדה שלי, רציתי להגיד לך ש...

* הגיל הזה עובר! הרבה יותר מהר ממה שתחשבי. 
בהיסטוריית החיים שלך, הוא יראה בדיעבד, כמו נקודה קטנה על ציר הזמן. לא גורלית, לא חשובה, פשוט נקודה...! 
ועוד רציתי להגיד לך, שהעולם בחוץ בימים שאחרי כל כך הרבה יותר קל.... יש בו מקום לכל אחת.

* אל תהיי קשה עם עצמך! את נהדרת ומיוחדת!
ולא רק אני חושבת כך, הסתכלי סביבך, אין אף אחת כמותך.

* דאגי לעצמך! אף אחד לא יעשה זאת עבורך. רק אם תשכילי לדאוג ל well being שלך,
תמצאי את האנרגיות לדאוג לאחרים. וזאת העיצה, לא תסולא בפז.

*  ׳מי שמסריח פעם אחת, כבר לא יכול להגמל מזה...׳
זכרי את זה המשפט, ודאגי להקיף עצמך בחברויות אמת, טובות ומעמיקות.
אין על אחוות נשים, כמקור תמיכה, למידה והעצמה. 


* הקשיבי לקול הפנימי שלך, לאינטואיציה. לכל השאלות, יש שם פתרונות. 
בכל פעם, שתתכחשי לקול הפנימי, שתדחיקי ותתעלמי, בצער רב, תשלמי...

* פזרי אור וטוב סביבך, דאגי לעשות טוב על בסיס יומי, כן, יש לך אחריות גם לאושרם של אחרים.

* רק מודעות מובילה לשינוי ומכשלונות לומדים. אל תחששי להכשל,
הכשלון יעצים אותך, ילמד אותך על עצמך ויקח אותך למקום אחר.
(כבר אמר מי שאמר, אין חכם כבעל נסיון;-)  והוא היה חכם מאוד)

* החיים הם לא ׳שחור לבן׳, הם מגוונים. רק את תבחרי אם לראות אותם באפורים או בקשת צבעונית.

* את חכמה, מוכשרת וחזקה! את יכולה להיות מה שרק תרצי, רק דעי להחליט!
 
* היי עצמאית! במחשבה! בעשייה! בכל!

* המנוע לכל עשיה וכל הצלחה, קטנה כגדולה הוא בתשוקה. אז אם את כבר עושה, מכל הלב.

* אם מצאת אהבת אמת, דבקי בה, היא נדירה טהורה ויקרה.

* רק את תחליטי כיצד תתפוס אותך החברה, וכמה מקום יש ל׳מה שיגידו...׳
כי מה שאולי תלמדי הכי מהר, אנשים אוהבים לדבר....

* את בהחלט ראויה לטוב!

* האושר הוא בפנים, בתוכנו, באחריותינו.
היי מאושרת!


אני מסיימת את הפוסט, ומסניפה את בנותי,
שעת לילה מאוחרת, הן ספונות במיטותהן, ישנות שנת ישרים.
אני יודעת, שביומיום שלהן, הן מתמודדות לבד,
ושבעוד שנים, תעזובנה את הקן החם.
יש בי אמא דובה, שרוצה לגונן, לצייד, ללמד, לחזק ולתמוך,
ויש בי את ההבנה, שאני מוגבלת, הזמן קצר והן צריכות לדעת להסתדר לבד.
שניה לפני שאני לוחצת 'פוסט', אני מתעכבת שוב לקרוא,
פשוט כדי לוודא, ש'נאה דורשת גם מקיימת....'
ואם להיות כנה,
התשובה היא: 'לא תמיד, אבל בדרך כלל...'

יש לכן מה להוסיף? כאן ועכשיו בבקשה,
המין הנשי מצדיע וזוקף זכות ותודה.
ואגב, זה הפוסט על אף שנכתב בלשון נקבה,
לא רק בנשים עסקינן....






Thursday, January 23, 2014

שומרת שבת





כשהייתי קטנה התקנאתי בהם וריחמתי עליהם,
כן, כן, בו זמנית.
הם, הדתיים המסורתיים, היו חוזרים מבית הכנסת,
בערך בעשר, לבושים בבגדי חג.
ריח החמין על הפלטה של שבת,
הפיץ ניחוחות מפתים לכל עבר, 
קול הקידוש של ג׳קובה השכן,
היה חודר את הקירות, 
ולאותן דקות קצרות, נראה היה כאילו הבנין עבר לדום.
הם לא נסעו לשום מקום, לא טיילו, 
לרוב אירחו, לבושים היטב, ברגוע של סופשבוע.
משפחתיות, ביחד, הפוגה, שלווה.
׳ברוך המפריד בין קודש לחול׳, 
שבת המלכה נחגגה אצלם בסוג של מחול.


אצלנו, בקומה למעלה נכנסה השבת בערב שישי,
עשו קידוש, 
ערכו שולחן חגיגי  כמו מהסרטים,
חלה בתנור ומגוון סלטים.
הבישולים של אמי, המיוחדים לשבת ולחג,
הקנו לה מעמד של יועצת קולינריה אנינה.
גם למחרת, לשבת, היה איזה קסם מיוחד,
של טיול בחיק הטבע, 
שיט בירקון, גן חיות, חוף הים או בריכה, 
פיקניק ואירוחים של משפחה,
הסופ"ש נחתם במוצ״ש, בפעולה של התנועה.


בתפוצה, סוף השבוע נפתח ביום שישי אחר הצהריים,
ואורך עוד כיומיים. 
ועוד הגדילו האמריקאים לעשות, 
וציינו את כל החגים והמועדים האזרחיים, בימי שני.
כך יוצא, שאחד היתרונות הגדולים, של חיים בניכר,
הוא סופשבוע ארוך, יומיים וקצת.
אחד החסרונות, הוא אובדן התחושה של שבת, חג או כל יום מיוחד.
במילים אחרות, כדי לחוש את השכינה,
את שבת המלכה, מצווים אנו להיות אקטיביים במיוחד.
לערוך שולחן חג, לאפות חלות, להדליק נרות,
אבל גם ׳לשבות מכל מלאכה....׳
אם כך, אולי תחושת השבת תבוא דווקא מפסיביות בת יממה?


על Tiffani Shlain, כבר סיפרתי כאן בעבר,
על הקליפים הצבעוניים והאמנותיים, שמספרים סיפור,
ומטיפים לערכי משפחה, כמו פעם אבל בניחוח חדש.
Shlain מגדירה את עצמה ׳יהודיה תרבותית׳,
היא דנה בחשיבות השבת לנפש ולמשפחה.
וכשהיא הציעה לנו (כמעט באופן אישי),
בקליפ חינני להתחיל ולשמור שבת (דיגטלית),
הבטתי בעיניו של א׳ אהובי, ובניד ראש ללא מילים, 
קבלנו על עצמנו את קדושת השבת באופן מיידי.


מה זה אומר לשמור ׳שבת דיגטלית׳?
עבורינו, זאת התחייבות לעשרים וארבע שעות,
מכניסת השבת ועד לשקיעת החמה למחרת,
של התנזרות ממיילים, עבודה ורשתות חברתיות.
זאת התחייבות להיות כאן ועכשיו, כזוג וכמשפחה.
בלי הסחות של העולם שבחוץ, 
בלי זמזומים שמתריאים על מיילים ועדכונים,
בלי זפזופ בניד, בלי בהייה במסך,
פשוט להיות.
עכשיו, חלילה לי מלירוק לבאר, ממנה אני שותה.....:-)
המדיה הביאה איתה דברים נפלאים לעולם, אנחנו יודעים כמעט הכל,
נמצאים בכל מקום, שומרים על אינסוף קשרים, זמינים כל הימים.
אבל עם כל השפע המבורך, הופקע מאיתנו הזמן שלנו, 
השקט, הפנאי,
הופקעה מאיתנו השבת.


אז בדיוק כמו כל חברי שהתחילו לרוץ שלשום, ומשדלים אותי לספורט,
כמו כל אלה, שעושים דיאטה יומיים וממליצים לי מה לאכול....
כך גם אני, שומרת שבת דיגיטלית, הפכתי די מהר למיסיונרית,
(ועם יד על הלב, קשה הגמילה ביותר למכורים לאינטרנט....)
לא, אנחנו לא חוזרים בתשובה, לא מתחזקים, רק קצת יותר ׳מדייקים׳.
ב׳ניתוק׳ שגזרנו על עצמנו, הרווחנו ׳חיבור׳.
חיבור לעצמנו, לבן הזוג, למשפחה, לחברים.
ואם יורשה לי גילוי נאות,
השבת שלי חזרה להיות מקום שפוי ושקט.
זמן של טעינה מחדש, של איכות משפחה, של פנאי ואהבה,
של בהירות מחשבה.
ואם אתם לא מאמינים לי, 
רק תכנסו לסרטון של Shlain,
חווית צפיה נהדרת מובטחת,
וכמו שנאמר שם,
"העתיד מתחיל ממש עכשיו....",
שבת שלום 
ונתראה ביום ראשון:-)

 Tiffani Shlain

http://tiffanyshlain.com/bio/tech-shabbats/