אתמול בלילה רבנו

אתמול בלילה רבנו

במקום הכי יפה בעולם,

התקוטטנו.

יורים חיצי רעל אחד בשני,

ציניות עטופה, 

התנצחות ללא מטרה.

כעבור חצי שעה,

כבר קצתי בוויכוח הסרק,

ורציתי להושיט אליו יד, 

מנחמת, 

מחבקת, 

מתנצלת.

אבל ידי לא נשמעה לי,

סירבה לפקודה.

חלפו ארבעים דקות, וכבר לשנינו ברור,

שזה סתם, 

מילה שגררה מילה,

שחבל על הזמן,

שעכשיו בינינו חוצצת,

רוח עומדת, רוח רעה.

אנחנו ממתינים בסבלנות,

מי יישבר ראשון.

שעה לוויכוח, המיית הגלים,

לוחשת לי להתרכך, להניח ראש,

למחווה קטנה של אהבה.

׳שחררי׳, הוא אומר לי ׳תפתחי חלון',

מדבר איתי במילות קוד, של שנינו,

מילים שזר לא יבין.

מזכיר לי, שכשחברה מתלוננת על מחלת ילדים ממושכת,

על ימים ארוכים בבית, 

אני מיד ממליצה להחליט על הפסקת מחלה.

׳שחררי׳, אני נוהגת לומר, ׳אווררי את הבית, 

פתחי חלון, תני להחלמה לפסוע פנימה,

גרשי אותה, את המחלה, די נגמר, אתם בריאים עכשיו...׳

אני מגרשת את הרוח הרעה,

את האוויר שעמד, פותחת חלון רחב,

ונושמת מלוא אפי שוב אהבה,

שעה אבודה ומיותרת כל כך,

אני שולחת יד והוא נענה לי מיד,

ואת מה שקורה אחר כך,

לא אתאר מפאת צנעת הפרט

ודברים שיפה להם השתיקה.