ילדה שלי, רציתי להגיד

היא נשמעת לי מתוחה בשיחה האחרונה, מוטרדת, לא נינוחה,

מאוד לא היא....חברתי הטובה.

אשת חיל מי ימצא, אם לשלושה, הגדולה בתפר שבין החטיבה לתיכון.

היא מספרת לי על קשיי הבכורה, נערה מקסימה בגיל ההתבגרות,

וקשה לה עם חברותיה בבית הספר.

ענייני דימוי עצמי, אינטריגות בין ילדות, עקיצות, מבחני שייכות ונאמנות,

ושאלת השאלות, מהי חברות.

אני שומעת אותה, מקשיבה לה בעירנות, מבינה לליבה,

גם אני הייתי שם, הייתי שם, ממש, בילדותי שלי ובזאת השניה.

שתינו, נשים בשלות ובוגרות מנהלות שיחה כנה ואמיתית על אתגרים בגידול בנות.

רגע, אנחנו כמו שהיינו פעם, בנות עשרה,

מבליח לנו:  ׳נבלות...׳, ׳רשעיות', ׳הכל קנאה.....!׳

ורגע, אנחנו מדסקסות את המצב, בהגיון, ברוגע, בכובד ראש,

מבינות שהאמת היא באמצע, שהשינוי צריך לבוא מפנים,

שאין מה להסתמך על אחרים.

שיחה בת שעות ארוכות, אנחנו בוחנות את כל האפשרויות 

ובסוף גם מגיעות למסקנות.

השיחה מסתיימת, אני מנתקת את הטלפון, 

וממשיכה לקיים אותה ביני לביני, עם עצמי.

היה שם משהו שלחץ על הילדה שבי, הנערה, האמא.
ואז באופן מפתיע צף ועולה זיכרון,
ועוד ספר, שפגשתי פעם לגמרי במקרה בשיטוט בחנות מתוקה,
" WHAT I KNOW NOW, Letters To My Younger Self"
ומאז הוא המתנה שלי לכל אישה אהובה.
(מיכל, הנה עוד רעיון שמוגש במחשבה:-)
היום כבר יש עוד שלושה ספרים בסדרה,
אחד שעוסק בהצלחה והאחר, במה היה קורה,
לו הייתי יודעת אז מה שאני יודעת היום...מעניין לא?

אני מתיישבת ומחליטה לכתוב ׳צוואה כתובה׳,

לבנות שלי, לבנות שלכן, לכל הילדות,

שתלמדנה לשחות בביצה נשית ובאוקיינוס גברי, 

(וכן, אני יודעת יש כאן ציניות מגדרית ולא בכדי...:-)

ולא רק שתלמדנה לשחות למרחקים ארוכים,

שתשחנה משוחררות, נינוחות מלאות בטחון,

והכי חשוב, שתהיינה מאושרות.

ילדה שלי, רציתי להגיד לך ש...

* הגיל הזה עובר! הרבה יותר מהר ממה שתחשבי. 

בהיסטוריית החיים שלך, הוא יראה בדיעבד, כמו נקודה קטנה על ציר הזמן. לא גורלית, לא חשובה, פשוט נקודה...! 

ועוד רציתי להגיד לך, שהעולם בחוץ בימים שאחרי כל כך הרבה יותר קל.... יש בו מקום לכל אחת.

* אל תהיי קשה עם עצמך! את נהדרת ומיוחדת!

ולא רק אני חושבת כך, הסתכלי סביבך, אין אף אחת כמותך.

* דאגי לעצמך! אף אחד לא יעשה זאת עבורך. רק אם תשכילי לדאוג ל well being שלך,
תמצאי את האנרגיות לדאוג לאחרים. וזאת העיצה, לא תסולא בפז.

*  ׳מי שמסריח פעם אחת, כבר לא יכול להגמל מזה...׳
זכרי את זה המשפט, ודאגי להקיף עצמך בחברויות אמת, טובות ומעמיקות.
אין על אחוות נשים, כמקור תמיכה, למידה והעצמה. 

* הקשיבי לקול הפנימי שלך, לאינטואיציה. לכל השאלות, יש שם פתרונות. 

בכל פעם, שתתכחשי לקול הפנימי, שתדחיקי ותתעלמי, בצער רב, תשלמי...

* פזרי אור וטוב סביבך, דאגי לעשות טוב על בסיס יומי, כן, יש לך אחריות גם לאושרם של אחרים.

* רק מודעות מובילה לשינוי ומכשלונות לומדים. אל תחששי להכשל,
הכשלון יעצים אותך, ילמד אותך על עצמך ויקח אותך למקום אחר.
(כבר אמר מי שאמר, אין חכם כבעל נסיון;-)  והוא היה חכם מאוד)

* החיים הם לא ׳שחור לבן׳, הם מגוונים. רק את תבחרי אם לראות אותם באפורים או בקשת צבעונית.

* את חכמה, מוכשרת וחזקה! את יכולה להיות מה שרק תרצי, רק דעי להחליט!
 
* היי עצמאית! במחשבה! בעשייה! בכל!

* המנוע לכל עשיה וכל הצלחה, קטנה כגדולה הוא בתשוקה. אז אם את כבר עושה, מכל הלב.

* אם מצאת אהבת אמת, דבקי בה, היא נדירה טהורה ויקרה.

* רק את תחליטי כיצד תתפוס אותך החברה, וכמה מקום יש ל׳מה שיגידו...׳

כי מה שאולי תלמדי הכי מהר, אנשים אוהבים לדבר....

* את בהחלט ראויה לטוב!

* האושר הוא בפנים, בתוכנו, באחריותינו.
היי מאושרת!

אני מסיימת את הפוסט, ומסניפה את בנותי,

שעת לילה מאוחרת, הן ספונות במיטותהן, ישנות שנת ישרים.

אני יודעת, שביומיום שלהן, הן מתמודדות לבד,

ושבעוד שנים, תעזובנה את הקן החם.
יש בי אמא דובה, שרוצה לגונן, לצייד, ללמד, לחזק ולתמוך,
ויש בי את ההבנה, שאני מוגבלת, הזמן קצר והן צריכות לדעת להסתדר לבד.

שניה לפני שאני לוחצת 'פוסט', אני מתעכבת שוב לקרוא,
פשוט כדי לוודא, ש'נאה דורשת גם מקיימת....'
ואם להיות כנה,
התשובה היא: 'לא תמיד, אבל בדרך כלל...'

יש לכן מה להוסיף? כאן ועכשיו בבקשה,

המין הנשי מצדיע וזוקף זכות ותודה.

ואגב, זה הפוסט על אף שנכתב בלשון נקבה,

לא רק בנשים עסקינן....