יש בחיים בניכר, ׳מתנות׳ לעולמי עד.
לצד, החסרונות והגעגוע,
הריחוק מהמשפחה והעדר ה׳שורשים׳.
אתה לומד איזה דבר וחצי דבר על אנשים.
על הצורך להיות ביחד,
להשתייך, להרגיש חלק
ולא, אני לא מדברת על ׳fit in',
אלא על תחושת ׳belonging' אמיתית.
אמריקה, לימדה אותי שיעור חשוב,
דווקא במקום הזר כל כך, בתרבות האחרת
ובשפה שאינה זורמת,
למדתי כישורי חיים,
שייכות ונתינה,
התנדבות ועשיה.
והם הולכים ביחד, יד ביד.
הקהילה היא המעגל, החברים, ההורים של חברי הילדים,בית הספר, השכונה, החוגים, הJCC וה ICC.
הקהילה היא בעצם home away of homeland.
לא הכל ורוד בעמק הירקרק,
מאחר ויש חפיפה בין המעגלים ואותם האנשים
משמשים בתפקידים שונים,
נוצרים לעיתים קונפליקטים ואי נעימויות
אבל זה בטל בשישים לעומת האיכויות של החברויות.
העזרה למי שנפל למשכב,
הארוחות החמות לאם צעירה, שזה עתה ילדה,
הcarpool לחוג ריקוד,
החגים המשותפים ומגוון האירועים,
ה...׳עזבי, אני אקח את הילדים',
התמיכה הרגשית בשעות מצוקה,
ההתנדבות בבית הספר,
בJCC, בתיאטרון המקומי,
טקס יום הזיכרון בניכר,
המשפט הקבוע של טלי כשאני בנסיעה, ׳א׳ מוזמן עם הילדים לארוחת שבת׳,
(טלי, שהיא בעיני התגלמות ההתנדבות והנתינה,
הפוסט הזה מוקדש לך, אהובה)
הרצון לעזור, להקל על הקושי,
׳תשאירי להוריך את הטלפון, לשעת צרה׳, אנחנו כאן!׳,
׳הגיעה משפחה חדשה, תזמינו אותם לפיקניק הבא׳,
הגאווה, על פטנט ישראלי מקומי,
או חברה מדליקה ויחודית,
תחושת שותפות הגורל,
כל אלו הופכים אותנו לקהילה,
חמה ומוגבשת,
מכילה ונותנת.
לקהילה שלי כאן ושם,
לזאת הישראלית, לזאת האמריקאית,
או היהודית,
רציתי להגיד שאני ׳בבית׳, כשאתם בסביבה,
ועל כך אני אסירת תודה.
מיוחדת וחגיגית, כל אחת נתבקשה להכין מנה פשוטה ומרשימה,
בתוך כרבע שעה, ריח מאפה נישא באויר,
השולחן נערך, המימוזה נמזגה לכוסות,
עורבב הסלט והלחם נבצע,
מאמץ משותף שהוליד ארוחה חלומית ותחושת ביחד אמיתית,
כי אין, אבל אין על קהילת נשים!
ולדעתי, טלי לא תכעס, אם אקדיש את הפוסט גם לכל הנשים בחיי;-)
