הילד הרע

ישבנו לארוחת ערב משפחתית,

ערב ראש השנה האזרחית.

ואז ילדתי האהובה פנתה אלי בשאלה.

׳האם התכונות שטבועות בנו בילדותינו,

ניכרות בנו בבגרותינו׳?

או שאנחנו גדלים ומשתנים?

התבוננתי בה, בעיניה החכמות והסקרניות.

׳שאלה טובה מאוד׳, השבתי, והתחלתי להרהר בכל התכונות שמעולם לא עזבו אותי, 

בכל מה שהתאמצתי לשנות בעבודה קשה.

ובאלה, שבדם, יזע ודמעות,  חשבתי שהצלחתי לעקור.

וגם, לא ממש.... כי לפעמים, יוצאת ממני, הילדה הקטנה,

הפגיעה, הנעלבת, האמפולסיבית והמתלהמת.....

קצת כמו ב׳ילד הרע׳, של גולדברג...

קיוויתי לא אחת, ׳אולי כשאגדל, יעזוב אותי וחסל...׳

אבל לא, היא כאן, זאת עובדה.

תזכורת קבועה למי שאני,  ויאללה... לעבודה.

א׳ (כרגע בתפקיד האבא) נחפז לענות לקטנה ולספר לה

שאמא שלה תמיד הייתה יצור חברתי, אוהבת ספר ואדם, 

אבל את הבטחון העצמי, היא הרוויחה עם השנים.

ובדרך גם למדה איך לחגוג היטב את החיים.

אני, חשבתי לעצמי, על עוד אי אילו תכונות שזרקתי לאשפתות,

כמו כעס וטינה, וגם ארגונטיות וציניות מגעילה, שהיו חלק מנוף התבגרותי.

סיפרתי לילדתי על אביה, שבטחון עצמי היה לו תמיד בשפע וגם כריזמה וחיוך ממיס,

שידע עוד כנער למצוא תחומי עניין וללמוד לבד,

וכמו אוטודידקט אמיתי בשילוב רוח מרדנית, הקפיד כבר אז,

לעשות רק מה שהוא אוהב,

אבל ברצינות תהומית ומכל הלב.

שתמיד ידע לטעון ולשכנע

ושהבטיח להוריד עבורי את הירח.

ועם השנים, הוא הפך גם לאיש משפחה ואב חם לילדיו,

וגם בתפקידו זה, הוא מאוד אחראי וחכם.

השאלה על היכולת לעשות שינוי היא מעניינת.

היא העסיקה ומעסיקה חוקרים למדעי ההתנהגות ברחבי העולם,

פילוסופים, סופרים ואנשי רוח.

וגם אני נותנת עליה את הדעת מפעם לפעם.

היום, אני חושבת שאני מבינה, שהמהות, הcore, ישאר לעולם.

ההתבגרות והצמיחה, מביאים עמם איזו בשלות והשלמה עם חסרונות.

וגם יחס יותר מרוכך כלפי עצמינו וכלפי הבריות.

׳ליטוש׳, ׳קוסמטיקה׳  ושינויים בשוליים,

לרוב, מתעתעים בנו כמו ׳נס משמיים׳.

ואני מתבוננת בילדי, בעיניים אוהבות ומפוכחות,

ויודעת בדיוק, אילו תכונות יביאו אותם רחוק,

ואילו תכונות, יאתגרו ויולידו עבודה,

שממנה תבוא צמיחה גדולה ועשיה,

והרי זאת תמצית המסע, בעולמינו הקטן,

הלא כך?