פרנקופילית ולא אנונימית

ניחשתם נכון, מדובר בפוסט המשך,
לפוסט ההוא, 'נשיקה צרפתית', זוכרים?
ויתרונו של הנוכחי,
שאפשר מהמסך הקטן לחקור עולם,
וזה לא עולה כרטיס טיסה, אף לא קלוריה אחת,

הפוסט שלפניכם יעלה את רף ההשראה,

יעורר את בלוטות הטעם, 
יעניק לכם שעה ארוכה של טאץ' וסטייל, 

והכל בעברית קריאה,
בתוספת ארומה קלה של השפה הכי יפה בעולם.

לפני שיוצאים לדרך, אזהרת מסע לקוראים, 

הפוסט הזה הוא ממכר, 
בדיוק כמו הבלוגריה, זוכרים?

ממתק אחד מוביל לאחר,
אבל להבדיל מנשיקה צרפתית, 
הפוסט שלפניכם, חברים,
כלל אינו משמין, הוא מזמין, מחכים, מרנין....! 

בפעם שעברה, עסקנו במזון לגוף,
השבוע, תור הנפש והלוק. 

ובכן חברים, טיול שנתי מתחיל כאן ועכשיו,
תעמעמו את האורות, תשימו איזה ז'ק ברל,
בראסנס, או מייק בראנט, תמזגו כוס pinot noir 

ו....  s'il vous plaît 🍷 
מוכנים?

Voilà! 

מ ת ח י ל י ם....!

בלוגריה

Marie France או כמו שהבכור מכנה אותה בחיוך קטן, 
׳מרים צרפתי', 
היא הסמן הכי צרפתי שלי כאן.

כזאת סנובית במידה, פנים מלאות ארשת חשיבות,  במיוחד כשהיא מנפחת לחיים ומפטירה 'bah'.

כשאני מספרת לה, שלדעתי הפכתי פרנקופילית, 

היא מתמלאית גאווה, אז אני מוסיפה 'חטא על פשע', 

ועושה לה הכרות עם כל הפוסטים הכי שווים בבלוגריה הפרטית,

היא מיד מעלה אותי בדרגה

לפרנקופילית par excellence,

מעניקה לי אחר כבוד את כל הסודות שלה לעיר האורות,  

ואני בתמורה מבטיחה לה הצצה למה,

שאוהבים כל les israéliens et les américaines 

הנה הרשימה שלי ממש כאן, 

פרנקופילים אנונימיים
פרנקופילים אנונימיים
'כל מה שמכורים לצרפת צריכים',
מכריז האתר הנפלא הזה,

שהוא בעצם אוסף של פוסטים וכתבות נפלאות.
אני נכנסתי ויוצאת תכופות,
תמיד נשארת כשחצי תאוותי בידי,

מגלה עולמות, מכינה לי רשימות, ליום מן הימים,

כשיהיה לי יותר פנאי, לבלות, להגשים ולכתוב.

מומלץ בחום!

פריזאית

פריזאית

את כנרת רוזנבלום אני מכירה עוד מימי ׳מפריזה׳ לידיעות אחרונות.

אני מחבבת מאוד את סגנון כתיבתה הקולח והעשיר

וכן, אתם זוכרים נכון, הזכרתי אותה כאן לא אחת.

אפילו הייתי הראשונה לקרוא בדיגטליה את רומן הביכורים הראשון,  'סיפורי אהבות',
שבכלל מסקר את טוסקנה, ונכבש לבבי מאוד.

ה'מדריך הסודי לעיר האורות, כולל ה כ ל !
מפה אינטראקטיבית, המלצות, טיפים, קניות, אירועים ותרבות, לוח מודעות, דירות להשכרה,
טורי אורחים חינניים,

ועוד, ועוד שלל הפתעות ופינוקים.
לאחרונה, כנרת חוטאת בכתיבה במגוון נושאים אחרים, 
בקיצור, מומלץ בחום, ולא רק לפרנקופילים.

Paris chez Sharon
Paris chez Sharon
על שרון היינריך, כבר סיפרתי לכם לפני אי אילו שנים ב'בלוגריה'. בשנה שעברה כתבתי מדושנת עונג על הסיור המתוק, שערכה לכבודנו לאיחוד משפחתי לכבוד יום הולדתו השבעים של אבי.

ואם זכרוני אינו מטעה אותי, סיפרתי לכם גם על הספר הנפלא שלה, שהענקתי במתנה למי שידעתי, שיטיב להעריכה. 

ובכן, שרון היא כולה כישרון, תלתלים סוררים, שמחת חיים, ושילוב/שילוש מנצח של חינניות, גרגרנות וסקרנות פרנסואית אמיתית.

הבלוג שלה הוא מתוק להפליא בדיוק כמוה,
והוא טומן בחובו עוגות מפונפנות, בריושים פריכים, קרואסונים, מקרונ׳ס, תופינים, שוקולדים מפוסלים,

ראיונות, רעיונות, מתכונים, וצילומים משובחים.....!  
אני ממשיכה לעקוב אחרי שרון בהערכה, ממליצה בחדווה, ויודעת, ש׳נסתרות דרכי הרשת׳,

והנה שוב זומנה לי תחילתה של ידידות נפלאה.

Garance Doré 
Garance Dore
כן, נכון גם אותה כבר הזכרתי בעבר,

אבל זה היה עוד לפני שהתחילה לכתוב למגזין 'ווג',
במילים אחרות, רברבנות, שמטרתה להוכיח, 

איך אני צדה כישרונות בעודן צעירות)
הגברת הזאת מרשימה במיוחד,
במפגש התרבותי שבין ניו יורק לפריז, 

בעדכנות, ביצירתיות, בויזואליות,
לייפסטייל, אופנה, שופינג, חוויה,
הכל בכל כרוך באתר קוסמי אסתטי מגוון להפליא.
כשאני מנסה לבאר לעצמי את הקסם ה'גרנסי' בתרגום סימולטני לעברית ׳שרונית׳,

אני תוך שניה מבינה,

Garance היא דוגמא חיה סטייליסטית ואמיתית,  
שדברים טובים קורים, 
שחלומות אכן מתגשמים,
אם לא רק חולמים, אלא גם יוזמים ועושים,
בתנאי ששומרים על מקוריות, חדשנות וחשיבה יצירתית.

אופנה

דודה שלי, העונה לשם Gilberte,

מדגמנת פריזאיות לתפארת, 

היא הצרפתיה הכי קוקטית שיש,

קטנת מימדים, נמרצת וחיננית,

אלגנטית ושיקית, 
חובבת כובעים ושמלות בוטיק.
אבל מה שהכי מדליק בה בדודה שלי,
שהיא לא פרייארית. 

(לא חברים, היא לא קונה בChanel או Louis Vuitton 
למרות, שמומלץ לשטוף ת'עיניים שם
וכן, גם לחטוף חום.)

היא פשוט מלקטת נכון!

המלבישה
רק אצל שלי גרוס

ובכן, איך עושים את זה?

עזבו אתכם משאנל, לואי ויטון, דיור וסאן לורן,

תעצרו לבקר אצל שלי גרוס ה'מלבישה', 
תתרעננו ותהנו מטרנדים וסטייל, מסיפורים קטנים,

מצילומים מרהיבים, מאנינות ושמחה,
שפושה בכל האיברים.  
(על 'החיים ומה שלבשתי', כבר כתבתי ופירגנתי:) 

ובכן, אפילו המלבישה בכבודה ובעצמה,
מתבשמת ונהנית מכל הגדולות, האנינות והמפורסמות, 
ונראה שגם אצלה מתגלות תופעות פרנקופיליות לעיתים קרובות.
יאמר לזכותה, שעל אף הסטייל והאנינות,

גם בזארה היא מבקרת תכופות,

ועל זה, ועוד היא מקבלת אצלי נקודות.

Repetto

repetto

מותג יוקרה אנין של אופנת שיק לרקדניות ובעיקר של נעליים הורסות ונוחות,

נשמע אוקסימורון, מסתבר שלא....
כל מה שלמדו מבלרינות מקצועיות על תמיכה בכף הרגל ורפידות, מיושם פה.

אגדה אורבנית מספרת שנעלי הבלרינות עשו להן שם בזכות בריג׳ט בארדו, שביקשה שיתאימו עבורה נעל פלאטי נוחה.

(אגב, למרבה הפלא, ביקורת הקהל האמריקאי אונליין מעידה על נעליים 'לא נוחות מי יודע מה', גם את זה אני זוקפת להבדלי תרבות הצריכה/ אופנה בין היבשות)

היום כבר יש שם שמלות וחצאיות טול,
בגדי ריקוד תיקים ונעליים איכותיות.  

ואני, שהתקמצנתי לקנות, עמדתי דקות ארוכות פעורת פה, מול חלון הראווה השובה והשווה. 

ובאורח פלא, האתר מצליח להעלות על נס, את החוויה, של ביקור בחנות אריסטוקרטית לשמה. 

אגב, מאוד בקרוב, בניו יורק.

Bensimon
נעלי בן סימון

ובכן, אין סטייטמנט יותר פריזאי מנעלי בן סימון הצבעוניות, הנוחות וכן, מה לעשות,
בסוף יום קייצי, הן גם מדיפות ניחוחות. 
(אין מושלם, אמרתי כבר?)

הולכות נהדר עם ג׳ינס, עם קפרי, עם מכנס קצר, ולטעמי, הכי, הכי עם ג׳ינס לבן.

היום אפשר הכל באונליין, 
כולל חיקוי לא רע בכלל בNordstrom 

הבנות שלי יודעות, אין עצירה בפריז, בלי בן סימון.

Cos
COS

הסוד הכי גדול שלי, ל׳WoW מאיפה זה...?׳

האמת, סוד כזה גדול, שהתלבטתי אם בכלל לספר. אבל באמנת הבולגריות, שטרם נכתבה, ישנו הדיבר הראשון, שדברים טובים חולקים בשמחה ובששון.

ובכן את COS גיליתי לפני אי אילו שנים

בrue de Charonne המיתולוגי,

ותרתי משמע, החנות קראה לי בשמי.

אופנה שכולה צחות ונקיון, 
גזרות בסיסיות נוחות ורחבות.

סטייל של ממש, בעיקר לחובבות מנוכרמטיות לשמה.

ומוכרחה להודות, ששנים ארוכות סברתי, שהחנות מפאת שמה, לא תגיע לעולם למולדת האהובה. 
ובכן, קבלו סקופ, מאוד בקרוב בתל אביב...!

עכשיו כבר בניו יורק ובעוד כל מיני,

הי ואל תשכחו מי גילה לכם את הסוד הכי שווה:-)

ואגב, לא צרפתי ולא נעלים, אבל מזוהה עבורי עם עיר האורות, כי פריז משופעת בחנויות.

קולנוע

אבא שלי, בדיוק כמו הגיבור בסרט, ׳חתונה יוונית׳

יכול להוכיח לכם, שלכל מילה בעולם,
יש שורש צרפתי, ונראה מי מכם יעז לטעון אחרת,

הוא מיד יחטוף הרצאה ארוכה ודי משעממת. 

כשהוא דוחק בי בעיניים נוצצות,
לצפות ב'משפחת בילייה', 
אני מיד נשמעת להוראות,
מתרגשת ומתאהבת עד דמעות,
אחר כך א׳ רוכש לי  בהפתעה את פס הקול.

וסבא וסבתא לוקחים את הנכדים לצפייה משותפת. 

אגב, זה לא הסרט הצרפתי הראשון שאבא שלי מכריח אותי לראות, בזכותו ראיתי גם את ׳מחוברים לחיים׳ 
ועכשיו נוספה לי עוד המלצה טריה,
שטרם הספיקותי, לצפות ב'מיסייה שוקולד',
Monsieur Chocolat
את שאר הסרטים ראיתי בחסות פסטיבל הקולנוע היהודי של העמק SVJFF, שאל לכם להחמיץ,
קבלו פרסומת סמויה.

La famille Bélier

The Bélier family 

סרט חכם, רגיש, מצחיק, על הורים וילדים,

על אהבה והתבגרות, על תקשורת וחירשות.
ממתק אמיתי, וכן, בטח לצפות עם המתבגרים!

?Qu'est-ce qu'on fait au bon Dieu
או בשמו האנגלי,
Serial (bad) Weddings
או למה זה מגיע לי? (בעברית)
עוד המלצה של אבא שלי,
ניחשתם נכון, האיש פשוט אוהב לצחוק.
להתפוצץ כל הסרט מצחוק,
על גזענות, גאווה ודעה קדומה, 

ועל כור ההיתוך שחווה צרפת. 


To Life
A La Vie
שלוש נשים צעירות, חברות טובות,
ניצולות מחנה השמדה ורדופות טראומות השואה,
נפגשות מדי שנה לחופשה על חוף ימה של צרפת.

הזכרונות, הפחדים, האהבות, ההחמצות, השריטות והצלקות, החברות והקשר האמיץ,
בסרט שמבוסס על סיפור אמיתי מרגש ומכמיר.

24Days

24Jours

סרט שמבוסס על סיפורו של אילן חלימי,

שנחטף, עונה ונרצח בפריז על רקע אנטישמי.
לעיריית צרפת ולשלטונות של המדינה,
שחרטה על דיגלה חופש, שיוויון ואחווה,
קשה להודות במפלצת האנטישמית המכוערת, שצמחה להם מתחת לאף,

את מה שקרה/ קורה אחר כך, כולנו יודעים.
הסרט, קשה לצפיה ומעורר שאלות רבות,
על מצב יהודי צרפת, ועל הקושי של הרשויות לראות את המציאות העגומה.

כשאני נפגשת עם Alex בחודש האחרון,

ומגמגמת בצרפתית עילגת, שואלת אותה אם צפתה בסרט, היא מספרת לי שהאירוע הזה,

גרם לה לעזוב את פריז לעולמי עולמים.

La Baignoire 
האמבטיה

לאמבטיה, אני לוטשת עיניים או יותר נכון אוזניים,
כבר תקופה די ארוכה.

מכון ללימוד השפה הצרפתית, דרך הומור ושאנסון, תיאטרון וקרואסון,

ממוקם בנוה צדק, זה עבורי החיסרון,
אבל עבור חלק מקוראי זה יתרון, נכון?

אגב, לאחרונה, מלמדים שם גם ערבית,

וכמו שהם מכריזים, ׳לא שוברים שיניים׳
ו׳לא, אין צורך במצופים...׳,

ובעודי כותבת את אילו המילים,
אני לא יכולה שלא להזכיר את אווה גבאי,

המורה המיתולוגית שלי לצרפתית,
להקדיש לה את הפוסט, 

בתוספת זכרון מחויך של תחרות השירה,
בה זכו ניצה וחגית, 

יפות, שרות, רוקדות ונראות הכי צרפתיות.

ולשעת סיום, הצצה מן הארכיון הפרטי,

של כל הפוסטים שלי בניחוח צרפתי.

Paris Je t'aime!

תמונות פריזאיות

J'aime, J'aime la vie!

Paris Chez Nous

נשיקה צרפתית


היא ביקשה שנביא לה חול

בוקר של השראה

כשעתליה מציעה לי להצטרף אליה לבוקר של השראה, 
אני הופכת עולמות. 

כבר תקופה ארוכה, שאני עוקבת אחרי השפית הצעירה, ברשת החברתית, נסתרות דרכי האל, או עולם קטן בישראל.

כך או כך, מיד עם נחיתתי,
נוחתת אצלי במייל הזמנה מפתה.

׳בוקר של השראה׳, ארוחת בוקר מעשה ידיה להתפעל, 
של האחת והיחידה, עתליה.

בבית אבן עתיק בעין כרם הציורית,

ואם זה לא די, הרי שהאירוע הוא בחסות 'EatWith', 
כך, שחבורה מעניינת היא חלק מהחגיגה. 
שלום קיטל, העיתונאי, הוא אורח הכבוד, ונספרסו משיקים קפסולה חדשה לקפה של בוקר מעורר וחזק.

כל אחת מהסיבות שמניתי, טובה דיה, 

להשתמט מכל מטלה או התחייבות, 
ולשים פעמי אל הבירה,

וכך בדיוק אני עושה, בבוקרו של יום שישי האחרון. 
א׳ צדק, קשה לי להחמיץ ארוחה טובה,

עוד יותר קשה לי להחמיץ מפגש מעורר השראה,

מה לעשות, אני מערכת די קלה להפעלה, פשוט בריה סקרנית, גרגרנית, אוהבת אדם. 

יום שישי מגיע, אני שמה פעמי אל הבירה, 

נוסעת בכביש המתפתל העולה אל עין כרם היפה, ומתבוננת בעיון בשער המפורזל, בבית האבן העתיק, השוכן בתוך בוסתן עצי פרי,
עץ רימונים עסיסיים, גפנים משתרגות, רוויות מיץ קייצי, הם התפאורה לבוקר הנפלא.
עולה במדרגות, מצלצלת בפעמון,

דלת ברזל כחולה נפתחת לרווחה,

ובפנים, מי אם לא? עתליה. 

מחבקת, מחייכת, מתרוצצת לכל עבר,
כמו דבורה במעופה, כמו נמלה חרוצה,

מחליקה יד לסדר את המפה,
מסבירה פנים לכל האורחים,

מציגה בפני את מר קיטל, מפטפטת פה ושם, 

׳תשתי קפה?׳ היא שואלת, ׳מכירה את נספרסו?׳ ומיד גם עונה, ׳את נראית מיומנת, לצד המכונה?׳, בזוית העין היא בודקת שכולם נינוחים. 
׳מי רוצה לבוא ולראות את גן הירק שלי?׳ 

היא שואלת בהתלהבות ועיניים בורקות,

וכולם אחריה, ממהרים לעלות במדרגות כחולות ולוליניות. 
נופי עין כרם נפרשים מכל עבר ממרפסת הגן, אנחנו שוטפים עיניים בגבעות, בהרים, בירוק חומי אינסופי, 
המוסקוביה על צריחיה המוזהבים מזדקרת בגאון נישא.

ועתליה, מספרת בגאווה לא מוסתרת על גן הירק.

חצילים, קישואים ועגבניות שרי אדמדמות ועסיסיות,
מציצים מכל פינה.
צמחי תבלין ריחניים באפי, 

את ה כ ל, היא זרעה ושתלה,
ועדרה וניכשה, והשקתה וטיפחה,
באהבה גדולה. 

עתליה מגדלת ומבשלת בסגנון Farm to Table.

אני יורדת חזרה אל הבית העתיק והחם,

עיני לא יודעות שובע,

מהסלון נקרע חלון גדול לנוף הררי של עין כרם,

עץ הרימון, הזית, התאנה והגפן, כמו מכריזים,

שהבית הזה מבורך במינים טובים ואנשים יצירתיים.

השולחן ערוך ומזמין, 
ועל הקיר אסופה אקלקטית של אמנות ירושלמית וישראלית.

קדישמן ואגם, וחוזה המדינה נושא עיניו בתקווה, 
לחופי יפו תל אביב. 
ציורי שמן, הדפסים, תרבושים,
פסנתר עתיק וצילומים משפחתיים. 
ספריה כבדת משקל,
קורסת תחת עומק תרבות והגות, 

ומטבח יוצא מן הכלל,
עם חלון ירושלמי לעוד פטיו קטנטן.

׳הבית הוא בן מאה שנים׳, מספרת לי עתליה, 
׳הורי רכשו אותו בראשית שנות השבעים׳, 

תוך כדי שהיא משקה אותי ואת אורחיה בסנגריה צוננת אפרסקית ורדרדה. היא מספרת על עבודות שיפוץ קטנות, על טבעת חותם ירדנית, שהתגלתה באחד הקירות, והושבה אחר כבוד, לבעליה בעמאן השכנה, אחרי הסכם השלום. 

עכשיו, היא מזמנת את כולנו לשולחן הערוך למשעי, סידורי פרחים מתוקים בתוך נורות חשמל, כובשים את עיני.

מהרגע הזה, מתחילה חגיגה קולינרית אמיתית, 

מנות משובחות יוצאות בזאת אחר זאת מקיטון המטבח אל אורחיו, אנינות, שטרם טעמתי כמותה.

בואיקוס בלקני, לחם שאור תוצרת בית, לחמניות טריות, ולצד הלחמים המופלאים, גבינות ירקות וממרחים, פסטו בזיליקום מהגינה, אלא מה?

כרובית בעירית ולימון, שמוסיף המון, זוקיני אורגני צנובר ונענע, חציל קלוי, טחינה מבורכת, פטה יוונית, גבינות שמנת וזיתים מצויינים, סלט בורגול מנוקד בבטטה, אגוזים וכוסברה, סלט גינה טרי, סלט חסה ואפרסקים בבלסמי, רענן וקייצי, מאפי הבית, קיש בצלים ותימין, קיש מנגולד ועגבניות תמר. שקשוקות אחת אדומה, בבישול מאורך ועוד אחת עם תרד וסלרי, ירוקה ויצירתית. וחכו, עוד לא אמרתי מילה על הקינוחים המפתים ועל שייק אבטיח מרווה צימאוני. 

עכשיו אנחנו כבר בליין החדש של נספרסו, היא צדקה עתליה, קראה אותי כמו ספר פתוח, אני מכורה לקפסולה הסגולה, אבל היי, זה היה לפני שנדב ערך לי הכרה אישית עם Envivo Lungo, קפסולה חדשה לבוקר מעורר.
הקפה מלווה בסקונס תמרים וריבות ביתיות, בעוגת שמרים ריקוטה וחמוציות, בבבקה קינמון, בפאי לימון, בעוגיות דלעת ופיסטוקים נפלאות ובעוגת פירות יבשים,
וחכו, חכו, טרם דיברתי על התוכנית התרבותית.

עכשיו, כמנהג EatWith, אני כבר מכירה את יושבי השולחן, ושלום קיטל מכחכח בגרונו ומספר את סיפור חייו. מסע עיתונאי שנים ארוכות, מימי ניקסון ועד ימי אובמה, הוא מספר זכרונות מסיפורה של מדינה, נוגע בביקור סאדאת, רצח רבין, אסון המסוקים, המעבר מערוץ אחד, לשני, לריבוי ערוצים, הוא דן בתפקיד התקשורת, ביחס שבין הסברה למדיניות,

׳גם ההסברה הכי טובה בעולם, לא תצילנו ממדיניות לוקה....׳

הוא מתבל את סיפורו באנקדוטות משעשעות,

ולא שוכח לדון באתגרי השעה, השיחה קולחת,

האורחים שואלים שאלות ומר קיטל עונה בסבלנות אין קץ.

הזמן עובר בנעימים כשנהנים ומתעניינים,
וכבר צהרי היום, ואנחנו נפרדים לשלום,
כמו היינו מכירים ותיקים.

אני מיד מבטיחה לעצמי, 
לשוב אל עתליה, 
לעוד איזה סיור או סדנה,

לחגוג אצלה איזה חגיגה,
כי אין מה לומר, כשיש ניצוץ בעיניים,

להט בלב, זיק יצירה, ותשוקה עזה,

הארוחה היא לעילא ולעילא.

ואתם קוראים יקרים, 

קבלתם זה עתה, המלצה שווה,

לבוקר שהוא כולו, ה ש ר א ה,
לשפית מופלאה,  עתליה, אוכל, אמנות, אירוח  
לקפה מעורר,  Nespresso 
ולמיזם מופלא, שמזמן חוויה,
שהיא הרבה יותר מעוד ארוחה EatWith

!....תל אביב, יא חביבי תל אביב

בימי נעורי, שהיו ואינם, היה קו שמונה עשרה,

נושא אותי על ספסליו, אל העיר העברית הראשונה.

אלנבי היה אז רחוב תוסס, ולא מוקצה מחמת מיאוס,

לדברים, שהשתיקה יפה להם.

ספרים, בגדים, יודאיקה, בולים וחותמות, 

צלמניות, שענים, סנדלרים תכשיטים וקיוסקים, 

פרושים היו עליו.

הולכים ושבים בדרכם לעמל יומם גדשו אותו.

במיראג' הייתי מתענגת על בורקס פריך ונימוח,

ברחוב מזא״ה (מקום משרדה של אמי) היה החנווני בגופיה לבנה, פורס לי על המקום לחמניה טריה, עם גבינה צהובה ומלפפון חמוץ חתוך מעל. את הכריך העטוף בניר שעווה הייתי נושאת איתי ליום עבודתי, תיכוניסטית בחופשת קיץ, ברחוב ברנר הקטן, מקום משרדו של אבי.

מיד בתום יום העבודה, הייתי יוצאת שוב לתל אביב המהבילה,

להרוות את סקרנותי בשוטטות, לבזבז את מעותי.

הייתי נעצרת בקיוסק הפינתי, לכוס מיץ גזר סחוט טבעי,

ומקנחת בקפולסקי עם סברינה מוקצפת. 

הייתי חורשת את השווקים, את הכרמל ואת בצלאל, 

קונה בגד ים חדש, וזוללת מנת פלאפל.

בנחלת בנימין הייתי נלווית לאמי לקנות בדים,

בבית רומנו, טקסטיל.

ב׳טופר׳ בדזנגוף, טי שירט, עם הקשת הידועה.

בקינג ג׳ורג, סלסלת קש, בחנות הבמבוק הקטנה,

בבית התקליט, באיזור בוגרשוב, תקליט מתנה, 

אני עדיין זוכרת את הלוגו שלהם ואת העטיפה.

בקרן הרחובות אלנבי, הס הייתה חנות ספרים יד שניה.

בקולנוע פריז, היינו רואים סרט, בהבימה, הצגה,

בבן יהודה, היינו נעצרים לשטוף את העיניים בחלון הראווה, 

של משרדי אל על, מתכננים איך נפליג אל המרחקים ונצא אל העולם.

והכי, הכי כיף היה לרדת ברגל,

בסנדלים ובהונות חשופים, לאלנבי, 

לחצות את רחוב הירקון מערבה,

ולהתבשם מחוף הים, הכי יפה בעולם.

יכולתי להלך מתוך שינה ברחובותיה, 

שיכורה ממראותיה, מתבשמת מריחה, 

הכרתי אותה היטב על יופיה וכיעוריה,

אהבתי אותה, חקרתי אותה, למדתי את דרכיה,

הערצתי את העיר, שחידשה תרבות עברית, חילונית ובועטת.

אהבתי את העיר שקיבצה לה יחדיו אמנים, אנשי רוח ועסקים,

תיירים, סוחרים, פאנקיסטים, ומה שאבי מכנה, ׳מעמד הפועלים׳.

כבר אז, ברור היה לכל, 

שתל אביב לא הולכת לישון,

כבר אז ידעו כולם,

שמתל אביב תצא תרבות,

וקול אופנה יקרא מרחובותיה.

׳בוא נסע לאלנבי׳, אני אומרת לו השבוע,

והוא, נענה לי בשמחה,

וכך, בחום של ארבעים מעלות בצל,

אנחנו הולכים לגלות מה התחדש בה, בעיר הלבנה. 

חונים במקום שבו עמד מוגרבי המיתולוגי,

ריחה של העיר מכה בפני, ריח מוכר, 

ריחני ומבאיש כאחד, ריח הפיח והעשן,

המאפייה הסמוכה, מר שיפון, כרם התימנים,

מאיפה צצו כל ההומלסים?

לא זכרתי דרי רחוב, אי אז בימי השקמים. 

העיר באה בימים, היא מזדקנת, 

שיבה זרקה בשערותיה, 

קמטים וכתמים החתימו את בנייניה,

אבל כמו אז, גם היום, 

היא פורטת על נימי נפשי, תל אביב,

היא מזכירה לי נשכחות ומזמנת לי הפתעות.

שש שעות בתל אביב, מה עושים?

מתחילים ברחוב ביאליק הקטן,

ונכנסים לבית הצייר ראובן רובין.

רובין מזמן הצצה נפלאה לימי המנדט וקום המדינה.

יצירתו היא כמו מסמך הסטורי של ראשית הציונות.

יש בעבודותיו השראה אימפרסיוניסטית, הוא, הוא ׳גוגן׳ התל אביבי. בדיוקנותיו, ניתן לראות את הצבר החדש, את חנה רובינא בדיבוקה, את האיכר בעבודתו, את חוף הים, את נופי הארץ, את פירותיה, את אנשיה, את מכמניה. יש ביצירותיו של רובין זיקה לסיפור התנ׳כי וגם לזה של הברית החדשה, אבל גם זה בבחינת ׳לחדש ימינו כקדם׳ בתחייתו של העם היהודי בארצו, ברוח חדשה. ויש הצצה נפלאה לחדרו של אמן בעבודותיו, לפלטת הצבעים, למכחולים, לקנבסים, למברשות, לצילומים מהבוהמה של אז, אם יש מקום להתחיל בו את סיפורה של מדינה,

הרי הוא כאן. 

בהמשך, בית השכן, ביאליק, המשורר הלאומי.

בית/ מוזיאון קטן ונהדר, עוד עצירה מרעננת, עליה כבר כתבתי בעבר. אגב, ערבי שירה וספרות לעיתים תכופות מתרחשים ממש כאן. משם ל׳בית העיר׳, מקום משכנה הראשון של עיריית תל אביב, ומשרדו המקסים של דיזנגוף, ראש העיר.

גם על בית העיר, כבר כתבתי בעבר,

אלא שהפעם, נכונה לנו, הפתעה מקסימה....! 

תערוכה צבעונית, קומית ומחויכת של האמן זאב אנגלמאיר, 

ה׳ארץ׳ המובתחת....!', ולא, אין כאן שגיאת כתיב.

פנטזיה פרועה נפלאה על פני שלוש קומות ועוד, 

של יצירות מפתיעות ומיצגים, 

המשלבים הומור ציני מתריס ומתוחכם,

על כל האספקטים המרכיבים חייו של אדם.

חברה, פוליטיקה ותרבות, הסטוריה וזכרון,

וקומה שלמה של מיניות פרועה, 
בהחלט לא PG -13,

יותר R וממש לא לבעלי לב חלש!

אנגלמאיר נולד שנים ספורות לפני שרובין הלך לעולמו. אני לא יכולה שלא לחשוב על המשותף בין שני האמנים, 
שכל כך מדברים את תל אביב.

שניהם למדו בבצלאל, שניהם יצרו את נוף חייהם, 

שניהם יצרו בהשראת העיר העברית הראשונה,

שניהם ביקשו להתחקות אחר החברה הישראלית, 

מי בנאיביות ותקווה, מי בציניות ואכזבה, 

שניהם חיבבו ציצים עסיסיים, 

מי בהצנעה, מי בהתרסה.

רק ביציאה מן התערוכה, אנחנו מבינים,

שהבחור שביקש אותנו לצלמו בתוספת זוג שדיים כדורים, הוא ולא אחר, אנגלמאיר בכבודו ובעצמו. אני נפרדת לשלום מהתערוכה המקסימה, עם איבחת החמצה על שיחה, שכמעט והייתה.

על רחוב אלנבי לכיוון מזרח,

מתמוגגים מחנות ספרים קטנה ומטריפה, 

חנות ספרי יד שניה, Helper's Book ,

כל מחזות חנוך לוין במהדורתן הראשונה עומדים כאן למכירה, ואני לא יכולה לשלא לחשוב, כמה מתאים הוא לציר הזה של היום. רוכשת את זכרונותיו של דרייפוס בצרפתית, שי קטן לאבי.

נעצרים בבית הכנסת ׳מושב זקנים׳, בחזיתו הבלה, על אריחיו הנאים, וצר לי, שאין משמרים.

עוד ביקור בבית הכנסת הגדול באלנבי, על כיפתו המרשימה ופסיפסיו המרהיבים.

אנחנו זוכים לסיור פרטי בפנים. תשעים שנים חלפו מאז נבנה בית הכנסת, לבקשתם של מתיישבי העיר הלבנה. המבנה הוא פרי יצירה של מספר אדריכלים, ועם השנים, נוספו לו חזיתות קשתות ונוצרה סביבו כיכר בסגנון איטלקי. לחובבת בתי כנסת סידרתית, יש משהו מרתק בזה התל אביבי, הגודל, הפאר, המודרנה, הם בהחלט תולדת השפעה אירופאית, בצירוף גאווה יהודית בעיר עברית.

ארוחת צהריים מאוחרת, ב׳פורט סעיד׳, אצל איל שני, כמו איל שני, ערמת עגבניות קרועות בשמן זית ומלח גס, חצילים ולחם מחמצת מוגש בשקית ניר חומה, פרוייקה על יוגורט ויין לבן צונן, ופריד אל אטרש, מהקיר שבע ומחייך.

עוד עצירה נפלאה בחזרה,

חנות ׳אתא׳ המחודשת, שנפתחה לקהל הרחב לפני כחודשיים. אני מודדת שמלות פועלות, מכנסים רחבות כחולות, נהנית מאופנת ׳אנו באנו׳, מנוכרמטית ונקיה. 

ובכן קוראי היקרים, 
לא בכדי, הוקדשו פוסטים רבים,
לעיר העברית הראשונה, 

לה ולאחותה הזרוקה, יפו השכנה.

את כל הפוסטים מהארכיון, תמצאו כאן,

אה, ואם גיליתם איזו פנינה חדשה, 
עשו טובה, שתפו בשמחה. 

תל אביב, פנים רבות לה


לא נרדמת תל אביב

בכל זאת יש בה משהו

ארץ הילדים

יפואית

אין כמו יפו

אקס מיתולוגית

להפסיד בכבוד

מצב הרוח ביום ראשון האחרון בעמק,

היה עגמומי.
זה היה יום חם, האויר עמד דרוך,
יושבי העמק, המתינו בציפייה כמהה לפני הגמר הגדול.

כולם, כולם, ישבו ספונים מול מסכים,
למעט אמתכם, שניצלה את השעות השוממות,
לסידורים, הקפצות וקניות של ראשית הקיץ.

הכבישים היו ריקים,
ב Target , יכולתי לנוע בחופשיות,
איש לא המתין ליד הקופות, 
אף אחד לא הצטופף ליד תאי המדידה.
הייתה זאת שעתם של כל המהגרים,
רק הם המשיכו בשגרת יומם,
כשהעולם עצר מלכת, 
ממתין להכרעה בין קרי ללברון,
אישה מלוכסנת, קטנת מימדים, מחייכת אלי,
במן שותפות גורל, 

׳היא זרה׳, חשבתי לעצמי, ׳היא עדיין זרה׳,
ו'אני'? 
אצלי בבית, ישבו באותה שעה, כל בני ביתי,
במתח, מול המרקע, מריעים ומודאגים חליפות.
זאת כבר עונה שלישית, שמשפחת אשכנזי,
הפכה אוהדת רשמית.
האמת, קל לאהוד אותם, את ה Warriors, 
הם משחקים בצוות, בהגינות, 
בתחכום, בסגנון מאוד קליפורני.
חכו, חכו, עוד יעשו עליהם סרט,
בינתיים, החלטתי, אני מקדישה להם פוסט.

לפני כשלושה שבועות, 
אירחנו את כל החבורה האמריקאית,
לארוחת שישי 'ישראלית', 
הארוחה נפלה על 'שבועות', 
ועל עוד משחק של ה Warriors.
למעט חלות, נרות ופרחים,
ומלבד העובדה שכולנו חברנו לנו בערב שבת, 

לא היה שם דבר מרוח החג. 
החברים שלי מורגלים בבשר,

כך שחסכתי מהם את החג בלבן,
את הגבינות והפשטידות, שמרתי לבראנץ׳ הבא. 
מספר ימים לפני המפגש, ביררה אדריאן,

בישירות 'ניו יורקרית׳ מצויה,
ש'הטלויזיה תהיה פתוחה, נכון?'
'יש משחק!', היא הכריזה ואז תיקנה,
'אני סומכת על האיש שלך ועל הקטנה'.
ימים ספורים אחר כך, 
נקלעתי למסיבה אמריקאית למהדרין.
למרבה הפלא, היא התרחשה בביתי שלי.

התבוננתי סביבי, מסרבת להאמין שאלו הם חיי.

תנועה ערה של חברי וחברי הילדים נרשמה סביב הסלון,
המשחק שודר בשידור ישיר בקולי קולות.
עידוד, מחיאות כפיים, בירות פתוחות, 

וארוחה מצויינת ואנינה (תודה למיה ומורן!), 

שהוגשה, כדי לא להפריע, רק בהפסקה.
אני משפשפת עיניים ולא מאמינה, שכך קרה לי....מכולם?
אני, שאני לא ספורטיבית בעליל,
אני, שלא יודעת להבדיל בין בייסבול לפוטבול,
אני, שלא מבינה מה עניין לקרוס לכדור נוצה,
ומה בין כדורגל לסוקר? 
ואגב כך, משהוא כבר יואיל להסביר לי, מה זה 'נבדל'?
אני? מכל האנשים, מארחת ארוחת כדורסל?

בת' מתלוצצת ומודיעה לכולם,
שעכשיו, Sharon , עם דגש על הש', כמו שרון סטון,
ממש ראויה לאזרחות.
'קודם זה לא נחשב...', היא מעדכנת,
ואני מיד מתקנת, 
ל'אזרחות כבוד, את מתכוונת?׳


עיני כולם ננעצות במסך הגדול,

ואני לא מבינה איך הגעתי עד הלום,
ולפתע, מקיץ איזה זכרון רדום,
של שלהי שנות השבעים, ערבי חמישי,
אי שם בבת ים, טלויזיה שחור לבן,

פיג'מה א - לה סטייל סרט ערבי,
רחוצים מול המסך המנופח,
אנחנו צופים במכבי שלנו, מכבי תל אביב. 
למחרת, תהיה זאת שיחת היום בבית הספר,
ברחוב, במכולת, בתנועה,
וכולנו נזכור במבטא אמריקאי, 

איך שמו את 'ישראל על המפה'.


ועוד זכרון מבליח לפתע, 
אני שולה אותו מתהומות המוח שלי המתאייד.

נזכרת באם צעירה ובבנה הקטן, בארץ חדשה, בחוג כדורסל.
איך ברור לכל, שלא לשם הוא נועד, שהמגרש והכדור ממש לא עבורו, ממש כפי שחוותה בילדותה, אמו.

איך חבורת ילדים קטנים תומכת, מעודדת, זורקת לו את הכדור,
שיקלע, שיפגע, שיחווה אחוות קבוצה, עבודת צוות, שיתוף פעולה.

איך כולם שותפים כאן למשחק, לכשלון, להצלחה. 

ואיך כבר אז, התרשמתי עמוקות מלחיצת היד המכובדת של קבוצות יריבות. ילדים, סמוקי לחיים, מיוזעים ודומעים, לוחצים את ידי הקבוצה המתחרה ומודים להם על משחק נפלא.
איך כבר אז חשבתי לעצמי, שככה זה כשמקפידים בגיל צעיר על חינוך לספורט, על כבוד, על מגרש נטול קללות ומהלומות. 
ואיך אפילו אני, נהנית ממפגש ספורטיבי, אז והיום.

הקבוצה שלנו הפסידה, ביום ראשון האחרון.

מבט אחד לעבר הקטנה שלי, 
והדמעה המבצבצת בזוית העין, 
לימדו אותי שה Warriors , נחלו מפלה.

זה כבר כמה משחקים, שכוכבו של קרי לא דרך.
משחק צמוד, תוצאה נהירה, 93 מול 89, וה Cavaliers, 
אלופי הNBA לשנת 2016.

אבל אם יש משהו שלכד את תשומת ליבה של הקטנה,
בהמולת שכרון המנצחים של הקבוצה היריבה,
זה החיבוק האמפטי שתומפ'סון העניק לקרי.
עכשיו אנחנו כבר עמוק בדיון אקדמי, ענייני,
מי צריך לחבק את מי, 
המנצח או המפסיד?