סדין אדום

כשבעל מקצוע, קובע איתי שעה ומאחר ביממה.

כשעוקפים אותי בתור, בנונשלנטיות לא ראויה,

כי ׳הייתי כאן קודם...׳, או ׳יש לי רק שאלה..׳.

כשאני מבלה שלוש שעות ב  DMV  

רק כדי לגלות שחסר לי מסמך. 

כשמשקרים לי במצח נחושה,

כשיש לי תקר בגלגל, 

כשמשהו טכני משתבש, ואני מרגישה נכה,

אישה, שחסרה את אוצר המילים והשפה.

כשמפגינים מולי, רוח וצלצולים, סנוביזם, יוהרה,

כשעונים לי בציניות לשאלה תמימה.

כשמרמים אותי בכסף, 

(גם אם מדובר בפרוטה...)

כשעובדים עלי במוסך,

כשהילדים שלי מתחצפים,

כשא׳ מחפף.

כשנכשלתי, כשאכזבתי או לא עמדתי במשימה.

כשמתנערים מאחריות,

כשאומרים לי 'we're sorry', 

ולא באמת מתכוונים.
כשמעליבים או מלבינים פנים ברבים,

כשמתייחסים בבוטות לזקנים וחלשים,

כשפוגעים בילדים, כשמתעללים בבעלי חיים.

כשעל חיוך חם, אני זוכה למראה חמוץ.
כששוב חוזרת האלרגיה, כשכל הגוף שלי עקוץ.

ולפעמים, בלי שום סיבה נראית לעין,

אולי כי קצת חם ולח, 

או כי לא בדיוק הסתדר מה שתיכננתי,
או שהשיבו לי בשלילה,
(יש לי בעיה עם לא ולאו),

מיד יוצא לי השד מן הבקבוק, 

הוריד האלג׳יראי מפמפם, 

וכל עניין פעוט הופך לפתע אדום בוהק,

או אז אני שועטת ומתלהמת,

ומיד אחר כך (לרוב עם קצת עזרה),

מתקררת ומתנצלת,
ואומרת את מילת הקסם,
סליחה.

דלתות מסתובבות

מה היה קורה לו הורי היו מגשימים את חלומם,

ועושים ׳רילוקשיין׳ לצרפת? 

הצרפתית שלי הייתה בודאי שוטפת והעברית נחלשת,

הייתי גדלה עם גינונים ושמלות, מהלכת על עקבים,

בטבעיות חסרת עכבות.

מה אם הייתי יוצאת עם הקצין ההוא שעשה לי עיניים? 

הייתי מפסידה את א׳, את אהבת נעורי,

או אז היה לי אקס מיתולוגי, 

כזה שכל פעם שהייתי מעלה את שמו,

היה צובט לי בלב מאוד.

מה אם לא הייתי "משתפנת", 

והייתי ממשיכה בטיול הגדול למזרח,

להודו? לנפאל? מה היה קורה אז?

סביר להניח שהיו מצטרפים לי לפנתאון עוד שלל זכרונות,

צבועים בצבעים חזקים ובריחות עזים, 

ולעת זקנה, היו לנו עוד קצת סיפורים וחוויות, 

לחלוק עם הנכדים, איך טיילנו פעם כשהיינו צעירים.

מה אם לא היינו עוברים לניו יורק ואחר כך לקליפורניה?

אז הייתי בוודאי בעלת בית באחד המושבים,

יחפה על רגבי האדמה, הייתי מגדלת משפחה ציונית לתפארת,

נטולת רגשות אשם ונקיפות מצפון,

הייתי בודאי מטפסת בסולם התפקידים בבית הספר,

שואפת להחליף ביום מן הימים את המנהלת המוערכת.  

מה אם הייתי מתלבטת עוד קצת עם ילד שלישי?

הייתי ככל הנראה נשארת עם שני ילדים, 

מתבכיינת ששקט לי יתר על המידה,

׳הגוזלים שלי אוטוטו עוזבים את הקן...׳,

הייתי מתלוננת למי שרק יאות להקשיב ולהנהן.

מה עם פז לא הייתה שואלת אותי שאלת תם בשיחה מלב אל לב, 

"למה את לא כותבת ספר?"

סביר להניח, שהייתי ממשיכה לחלום,

שאי פעם אכתוב, ויהיה לי טור משלי,
עמוד או אולי אפילו בלוג.

מה אם טל, (בצ'ט קצרצר שלשום),
לא הייתה מזכירה לי את הפוסט הזה,
ששכב במגירה?
הייתם מקבלים עוד פוסט על ניו יורק היפה:-)

מה אם?

אני שואלת עצמי כמעט בכל יום,
ואגב כך, פותחת דלת חדשה או צוהר לחלון.

סיפור אהבה בהמשכים

פגשתי אותם בקיץ 1994, הייתי מורה צעירה, חסרת נסיון ומלאת אידאולוגיה.

הם היו בראשית גיל ההתבגרות, מיוזעים, מחוצ׳קנים, חצופים, 

טובעים בים הורמונים, גועשים ברגשות, 

עם ניצוץ בעיניים וסקרנות תמידית בלתי מסופקת, 

מחפשים את דרכם, את זהותם, בוחנים גבולות, שואלים שאלות.

תיכון איזורי באר טוביה, נמצא אי שם בצפון הדרום, בין שדרת דקלים,

רפתות עם ריח נישא באוויר, שדות תירס וחמניות, ואוירת כפר פסטורלית מאוד.

בשבועות הראשונים, חיפשתי דרך מילוט.... 

איך בורחים מהמקצוע כפוי הטובה הזה,

כל החיים רציתי לעסוק בהוראה, ובהתחלה, זה הרגיש כמו אכזבה גדולה.

ההתמודדות עם למעלה משלושים ילדים בכיתה, הצפיפות, 

הרעש וההמולה, תוכנית הלימודים השמרנית. 

גם בחדר המורים, לא הרגשתי בבית, 

בחודש הראשון, היה מי שהעיר לי...׳תלמידה, החוצה!׳ 

הייתי בודה בליבי סיפורי מעשיות, שמאלצים אותי לעזוב,

מחפשת תירוצים לפרוש בשיא, אולי אחרי החגים? 

ובבוקרו של כל יום מבטיחה להתפטר למחרתו.

די מהר זה התהפך והתאהבתי...! התאהבתי בצוות, במנהלת,
והתאהבתי בילדים, כאילו היו שלי, 

(זה היה בתקופה שעוד היינו זוג צעיר נטול דאגות).

התאהבתי בהוראה, בחינוך, ועם תשוקה גדולה להיסטוריה, לימדתי בהנאה גדולה.

משתמשת בהומור, באמנות, בקולנוע, ספרות, שירה ויצירה, 

דיונים סוערים על מקורות ראשוניים, השערות והפרכות, פרשנות ומהימנות, 

כמו קוסמת, שולפת עזרים מהכובעים הרבים שלראשי, לחבב על הילדים את המקצוע שלי. 

הייתי קשוחה, ׳החזקתי אותם קצר׳ ועל הדרך,

גם עשיתי הרבה טעויות של מורה מתחילה.

הכנסתי אותם ללב, לקחתי את העבודה הביתה, התייחסתי לעיתים ברצינות מדי תהומית,

שיחות טלפון אל תוך הערב עם הורים מודאגים,

ו׳מרתון הסטוריה׳ אצלי על הגג, לפני בגרויות ומגנים.

ניסיתי לעורר חשיבה ביקורתית, לצד חינוך לערכים, רציתי לתת הזדמנות שוה,

לעטוף את כולם בחום ואהבה, וזה לא היה פשוט.

(ממרום שנות ׳אמהותי׳ כעת, אני מבינה, שהפרק הזה היה חסר לי אז...במיוחד אז)

עד היום, שמור בליבי חסד נעורים, לכיתה הראשונה,

ואחריה, למחזור שחינכתי ונהלתי שלש שנים ברציפות,

ועוד זכות גדולה, לכיתה הראשונה שהכנתי לבגרות.

תמונות, תמונות, נצרבות באלבום הפרטי שלי, 

רגעים של high, של סיפוק ועשיה, לצד כאלה של נחיתה למציאות קשה.

לעולם לא אשכח את היום, את היום בו גיליתי שיש לי תלמיד רעב,

שראיתי עוני בעיניים. 

את ההבנה הראשונה של לקות למידה והמשמעויות שלה.

ואת הרגע בו ידעתי, שהילד הזה, חיב לשבת בכיתה

(אחרת הוא ישב במקום אחר...)

את האחריות הכבדה ׳לחנך׳ ולא רק ללמד.

ואז, המורה להיסטוריה, ציונות ואזרחות, עברה מעבר לים,

לרילוקשיין , שטרם נגמר... 

(פאדיחה גדולה, למי שהנחילה את ערכי התנועה,

שמעתי שכך אמר עלי בן זרחי. בן, תשמיע קול...!)

היא הבטיחה לחזור, אחרי שנתיים, שלוש, 

וראה זה פלא, היא עדיין פה.

ארבע עשרה שנים עברו מאז, 

לימדתי קצת באונברסיטה, וזה היה נהדר אבל לא אותו הדבר, 

לא כתבתי ספר, לא חזרתי לארץ, לא עשיתי הרבה דברים שהבטחתי לעצמי,

ויחד עם זה, עשיתי דברים, שמעולם לא חשבתי שאעשה.

הרבה השתנה וכמעט שום דבר.

החיים לקחו אותי למחוזות חדשים, להתנסויות, לחויות למידה אחרות.

היום, הילדים שלי בני עשרה, בגיל שבו היו התלמידים שלי, כשנפגשנו לראשונה.

תמיד הייתי נוסטלגית יתר על המידה, והזיכרון שלי חזק "כמעט" כשהיה.

כך, שכשהפציע ה׳פייס׳ לחיי, נדהמתי לגלות, 

כמה מקום תופסים אצלי הילדים של אז, שהיום הם בני שלושים פלוס, או פחות קצת.

בשבועות האחרונים אני מנהלת רומן בהמשכים עם יערה, שחר, חגי, נועם, נעם,

רותם, שרון, שיר ועומר ועוד אהובים, לומדת מאחד על השני, 

איזה אנשים נפלאים וכמה יצירתיים. 

אני קוראת בגאווה וחיבה על ההצלחות שלהם, על האהבות בחייהם, 

הלב שלי מתרחב ומתרגש, למראה צילומי חתונה ותמונות משפחתיות. 

נועם המקסימה היא אמא צעירה, לומדת ללא הפסקה, וגם שיר מלאת הכישרון חובקת תינוקת מתוקה. לשרון המדהימה שלוש בנות, עוצרות נשימה, וידיה מלאות עיסוקים ועבודה. שחר, רופאה, נשואה ועדיין יפה, יערה עושה טוב לאנשים ומפיצה אור. חגי, איש עסקים עמוס תארים וחוויות, נעם, זמרת, תסריטאית וכותבת,  לא שהיה לי ספק, היא תמיד הייתה מוכשרת.

עומר מתגורר בירושלים ועושה במשרד החוץ, חיל. ועדי, לא מזמן התחתנה...!

וכך, אני מלקטת מידע על הילדים שלי, שהתפזרו בכל רחבי הארץ והעולם, קצת כמו גברת שבאה בימים, אני מתלהבת מזיכרונות וסיפורים.
תוהה לאן לקחו השנים את השאר, מתי נפגש? אם בכלל.

שולחת לכם באשר תהיו אהבה גדולה וברכת הצלחה, 

וגאה בכם, כמו אמא אווזה, 

מקוה לפגוש אתכם בעולם הזה או בזה המקביל,
ישר כח ילדים שלי!
אצלי, לנצח תהיה לכם, זכות ראשונים!

? מה עולל לי הפייס

בתחילה, הוא השתלט על כל דקה פנויה,

התמכרתי כמו בת עשרה מצויה.

אחר כך, מתה לי הסקרנות,

וכבתה תאוות המציצנות.

הפכתי עסוקה יתר על המידה,

בשטויות, בבזבוז זמן,

ובפועל, חודש ולא חודש לי דבר.

אל מול הפוסטים והתמונות,
הרגשתי,

פחות יפה, לא אתלטית,

לא מספיק משכילה,

לא קרייריסטית,

ולא ממש מבלה.

לא יצירתית,

לא מוכשרת,

וכנראה, גם לא כל כך אהובה ומקובלת.

לא אמא כזאת מרשימה,

לא מבשלת גורמה, אופה בקטנה,

בעצם, אופה ממש קטנה.

לא יודעת להכין קפה....

ואיך, איך זה שכולם, 

כולם אלופים בצורות מוקצפות על הקפה לצד מאפה?!

בעולם, שבו הכל נמדד ברייטינג,

הפייס הוא טבלת פופולריות יומית,

של הצלחות, דיעות, תארים והספקים,
וגם של תמונות חיות מחמד וילדים יפים.

המתנתי בצפייה ללַייק,

נהנית לספור, להתענג על מחמאות,

כאילו כולן כנות.... 

כנות, בטח כנות!

כתוב, אז זה נכון. נכון?

להתחשבן עם מי שלא  לִיֵיק,

להיזכר, שעד לא מזמן, היה לי עולם אחר.

עולם אמיתי ומלא.

לחשוב, שכולנו שוטים,

שהמלך הוא ערום.
ויחד עם כל התובנות, במסך המשכתי לבהות.

אשר יגורתי בא לי, פרק ב׳,

ולא נותר לי אלא לומר, אמרתי לכם.....

ולא, אין לי כל כוונה להתנתק;-)
עכשיו,
נראה אתכם "מביאים" בלַייק על הפוסט הזה.

גושפנקה לטיול נטול

ילדים;-)

אני נפרדת מכולם בנוהל מסודר

חיבוקים חמים ונשיקות מרפרפות.

יורדת על הברכיים ומשננת עם הקטנה
את החוקים וההרגלים.

מזכירה לגדול את הלו׳ז שלו,

את הסנדויצ׳ית, אני מחבקת חיבוק חזק ואמיץ,
אחר כך אני נצמדת אליו, וכבר מתגעגעת.

על הלוח במטבח תלויה טבלה מסודרת,
אירועים, כתובות ומספרי טלפון חשובים.
כאילו השארתי חמ"ל בפעולה,
ומדובר במבצע.

אני נכנסת לאוטו,

מנופפת לשלום.

הרכב מחליק על הכביש, 

פרידה תמיד גורמת לי עצבנות קלה,

וכיאה לבת העדה,
מלווה ברגשות אשמה, דאגה ועננה שחורה.

אבל ברגע, שדרכו רגלי על אדמה אחרת,

אני נהנית ומתמסרת.

לשפה זרה, לריחות נוכריים,

לסגנון וסטייל של מחוזות רחוקים.

סקרנותי גוברת ומשתלטת,

איני יודעת רוגע, ועיני לא יודעות שובע.

רוצה רק לטייל, לחוות, ללמוד,

ללגום קפה מקומי,

לדגום חנות פינתית, הצגה, תערוכה, גלריה,
הכל בכל, כל מה שבא...

לנגוס עוד ביס גדול במנעמי החיים,
לחגוג, למלא מצברים.

לחזור הביתה, מסופקת ומאושרת,

ולהיות שוב ולו לזמן קצר, אמא נהדרת.
ואת הקרדיט גם לטיול נטול,
וגם לצילומים המרהיבים בבלוג,
ניתן לא', חבר ומאהב.

כי האדם עץ השדה

כשהיינו ילדים התרחשה מלחמת עולם אצלנו בבניין המגורים המשותף.

הכל בכל בגלל אילן לא קטן... כי אם גדול ויפה במיוחד.

אחד הדיירים, ׳עלה על עץ גבוה׳ וטען, שהעץ מזיק ומלכלך,

אחר טען שצריך לקצץ, והיה מי שהתעקש שיש לעקור,

אחרי מספר ישיבות ועד בית סוערות,

ויכוחים ומלחמות, נעלם העץ מנוף החלון.

אבל את שורשי הקונפליקט, 

הרגישו ברחוב שלנו עוד שנים רבות.

לפני שנתיים בערך, רכשו אחי וגיסתי במיטב כספם,

דירה אורבנית בניו אינגלנד היפה, 

כעבור מספר חודשים, נדהמה ׳אחותי בחוק׳ לגלות, שהעץ רחב הענפים,

שייפה את השכונה, נעלם, כאילו בלעה אותו האדמה.

בדמעות וכעס, היא סיפרה לי את המעשייה, 

ואני, כל כך הבנתי לליבה, כי גם אצלי, עצים נוגעים בנשמה.

(זה כנראה עובר אצלנו בתורשה, באילן היוחסין של המשפחה)

והשבוע, בסמיכות לחג,  

קבלתי מייל משכנתי, שמבקש אותי לשקול עקירת עץ.

(אגב, העץ עומד בגאון נישא בחצר שלי, על כך אין שאלה)

וכך נכתב במייל המהוקצע, 

׳העץ, מלכלך את החלונות, עלול לגרום לאלרגיות,

ופירותיו קוצניים ולא חינניים....׳

הכל בעולמנו חייב בתועלת, חשבתי לעצמי,

צריך להיות ייצוגי ומיטיב, מיד אני נזכרת ב"עץ הנדיב".

עכשיו, אני אומרת בליבי, 

׳נו נסי להסביר... דברי אל העצים והאבנים...׳

לא יודעת למה, אבל אותי חינכו, 

שעצים רק נוטעים ומשקים באהבה ותשומת לב,

והנוף, הצל והירוק, מרחיבים דעתו של אדם, 

והלא די בכך?
חג שבועות שמח מהתפוצה.

Gourmet Ghetto Tour

לא צריך להרחיק, אין צורך להתאמץ,

לפעמים יש הפתעות ממש כאן, מתחת לאף.

יום סיור קולינרי בברקלי הזרוקה, המתריסה. 

שוב, גוררת אותי חבורת הMNO המפורסמת ליום שכולו הרפתקה.
אנחנו נפגשות עם אמונה, 

(כן, שם יהודי ואף מילה לא בעברית...;-)

ליום סיור קולינרי.

היא צעירה, תלתלים חצופים מעטרים פנים נקיות מאיפור. היא מדריכת טיולים, חוקרת, כותבת, מסקרת, לומדת טרנדים ואופנות והכל בכל בתחום המזון. 

וכמובן, שהתפקיד מחייב טעימות!

כן, בחברת השפע של היום, יש כאלה מקצועות.

שלוש שעות ומחצה של סיור בצפון ברקלי,

שמונה נשים, שתיים עשרה עצירות,

מרחק שעה נסיעה, $58 לאדם,

לא כולל קניות, שלוש שקיות, אינספור קלוריות, 

טעמים וריחות, פרטים ועוד, בזה הפוסט.

את הבוקר אנחנו פותחות ב Saul's Deli

דלי יהודי בהגדרה, אבל שלא כמו הסטראוטיפ של דלי ניו יורקרי, כאן דווקא לא מגישים  בייגל, סלמון וגבינת שמנת,
כי אם ניחוחות מהמטבח היהודי המזרחי.

כריכי רוסטביף עסיסיים עם חרדל מברוקלין, סודה בטעם סלרי, שמדגדגת את קצה הלשון, ומשאירה טעם מתוק של עוד...
פלאפל וחומוס ביום טוב וסנדויץ׳ במבטא תוניסאי, לא פלא שאני מרגישה כאן בבית. אמונה מספרת על יבוא מניו יורק, על מחירים גבוהים יחסית, שמחייבים את הרמה, האיכות והטריות של מעדנייה גורמיה.

היא מעדכנת אותנו שהמילה העדכנית לתיאור מזון מובחר, היא כבר מזמן לא gourmet כי אם artisan, מילה שהשורש שלה הוא Art, כי מלאכת מחשבת ויצירה מושקעת כעת בכל ארוחה.

משם, לנקודה הסטורית ל Peets הראשון באמריקה. כן, כן, ממש כאן ייסד   Alfred H Peet את בית הקפה, שהפך לרשת ולמוסד. זה היה ב1966, מר פיט, שהגיע מהולנד, ביקש לייסד בית קפה בסגנון אירופאי. בדמיונו הוא ראה את בית הקפה הפריסאי כמוסד, מקום מפגש אינטלקטואלי של רעיונות ודיעות, מפגש בין תרבויות. הוא בחר מיקום מתאים במיוחד, על יד האונברסיטה. כינו אותו  ׳Grandfather of a specialty coffee׳, ואני, אף על פי שמעדיפה במופגן את המתחרים, מעריצה יזמים. לפני שהלך לעולמו מר פיט, עוד הספיק לראות את חלומו, קורם עור וגידים, ואת בית הקפה שלו הופך לרשת, למוסד, למותג. בבית הקפה המקורי, חדר קטן בהשראת חזונו של האיש הגדול, עם מטחנות קפה וינטאג׳יות, מפות כתבות, וצילומים שחור לבן.

משם, לפסאג׳ קטנטן, דלת זכוכית קטנה מובילה לחוויה קולינרית מהשורה הראשונה, עולם ומלואו של מיני מזונות והפתעות. מתחילים ב Kirala בסושי איכותי, טרי וטעים, לצהריים חפוז ובריא. ומשם ל Chocolate Alegio שוקולדריה כמו מסרט. הריח נישא באויר, ואנחנו לומדות על פולי הקקאו, וייצור של שוקולד אנין במיוחד.  Claudio Corallo , האיש והאגדה, שעשה את דרכו מאיטליה לאפריקה, חוואי, שלמד את נפלאות החום הממכר והתחיל לייצר שוקולד מזן אחר. אנחנו פוצחות בסדרת טעימות שוקולד, מתחילות במריר ועוברות למתוק, מנחשות טעמים, קליפות תפוז מסוכרים, פיסטוקים, אגוזים, מקל וניל ועוד, טיפת דבש, מלח, ריבה, הכל בכל בשוקולד יוקרתי וחינני במיוחד. עיצוב נפלא, כדורי שוקולד לקישוט כוסות יין (במחיר מופקע!), שוקולד בהשראת גאודי, שנראה כמו אריח מעוטר ומאחור, אגוזים והפתעות. אי אפשר להתאפק, וכולנו פורצות במחול קניות, ונהנות להתבשר, שאוטוטו, במחוזותינו, בPalo Alto, תפתח חנות, יש!!!
ממול,  Picoso, מטבח מקסיקני, לא טעמתי, אבל נראה מבטיח. 
ועל יד,  Lush , גלידה וקפה, שמפיצה לכל עבר ריח משכר.
עצירה אחרונה, בטרם נצא ממעבר החלומות, בSoop, דוכן מרקים נפלאים,
ירקות אורגניים, קרוטונים, בשלובים מיוחדים, עצירה משביעה ומנחמת ליום קריר.
אנחנו שואלות לפשר השם, רומזות לטעות כתיב,  Jeany נזכרת בסיינפלד;-) אבל בעל המקום, חביב מאוד ומיד מעשיר את עולם ידיעותינו ומספר שSoop , זה בעצם מרק בOld English spelling  

בחיוך רחב, אנחנו מתכבדות במרק עדשים עם כל ירקות העונה, ולומדות, שלכל יום בשבוע, המרק שלו.
בדרך החוצה, אנחנו נעצרות ליד שלט, ׳Kitchen on Fire, Daily cooking classes׳, בעל המקום יהודי צרפתי ממוצא אלג׳יראי, מעניק שיעורי בישול, ואני כותבת לעצמי, שוה לנסות, מטבח מבית אבא.

ועכשיו ל, The Local Butcher Shop, איטליז לאנינים עם סנדוויץ׳ גורמה יומי.

הכל, הכל תוצרת מקומית, קליפורנית, אורגנית ומשובחת. בעלי המסעדה, זוג יוצאי קולינריה.
הוא עבד שנים ב Chez Pannise . החנות נקיה ומצוחצחת, הקצבים בחלוקים לבנים, וכובעי ברט אפורים, נקי כמו בית מרקחת. נתחי בשר עסיסיים וטריים. ובכל יום, מגישים כאן, סנדויץ׳ יומי. בהחלט לא מקום לצמחוניים:-) ואגב, המקום מציע שיעורי גריל למתעניינים.

עוד עצירה ב Poulet, מסעדה ודלי ביתית, עוף, סלט ומרק. להביא הביתה לשעות ארוחת הערב. בית עסק שבא בימים, וזה לטעמי, מעיד על הנחתום וגם על עיסתו.

ב Grégoire, בחיים לא הייתי עוצרת.... מסעדה קטנטנה, בגארג׳ וכמעט על אי תנועה. מטבח צרפתי / איטלקי.
אני טועמת כדורי תפו׳א עם חמאה נימוחה ברוטב איולי, ונשבעת לחזור ובגדול! ומבינה, שאם אני עומדת פה עוד שניה, אני חוזרת הביתה, גדולה, תרתי משמע.

ואז ל Vintage Berkeley טעימות יין איכותי מכל העולם ולא יקר! אני מיד מצטיידת ב Pinot Noire Russian River, Sonoma Oaks ובבקבוק שמפניה לחגיגה הבאה. לא מבינה גדולה ביינות, אבל בהרצאה בתחום בה נכחתי בסופשבוע האחרון, למדתי, שאם זה טעים לי, זה מספיק טוב!

העצירה האחרונה היא ב The Cheeseboard, מעדניית גבינות ומטעמים, מאפייה ובסמוך פיצריה. 
בית העסק, מנוהל בהשראת הקיבוץ, כל העובדים חולקים בהוצאות ומשתכרים באופן שוויוני. אנחנו מתענגות על פיצה נפלאה וירוקה, תערובת של גבינה, פסטו ואספרגוס... כן קראתם נכון. נכנסים פנימה לטעימת גבינות עזים על באגט צרפתי, ומתבשמות מהטעם והריח. מסתבר שמדי שישי, אופים כאן חלות, ומאחר וכבר יום חמישי,
כולנו מצטיידות בגבינות, לחמים ושלל מאפים.

אקורד סיום,

שניה לפני שאנחנו נפרדות לשלום מהיום הקסום,
במסעדה שליד מנגנים, '....and I think to myself, what a wonderful world'

ואני אומרת לכולם, 'I can't agree more'

ואת הרגע הזה, אני נוצרת בשמחה ומשתמשת בחוכמה,
כשמשהו משתבש או כשמפלס העצבים עולה:-)
אגב, אחלה מתנה ליום האם!