כי האדם עץ השדה

כשהיינו ילדים התרחשה מלחמת עולם אצלנו בבניין המגורים המשותף.

הכל בכל בגלל אילן לא קטן... כי אם גדול ויפה במיוחד.

אחד הדיירים, ׳עלה על עץ גבוה׳ וטען, שהעץ מזיק ומלכלך,

אחר טען שצריך לקצץ, והיה מי שהתעקש שיש לעקור,

אחרי מספר ישיבות ועד בית סוערות,

ויכוחים ומלחמות, נעלם העץ מנוף החלון.

אבל את שורשי הקונפליקט, 

הרגישו ברחוב שלנו עוד שנים רבות.

לפני שנתיים בערך, רכשו אחי וגיסתי במיטב כספם,

דירה אורבנית בניו אינגלנד היפה, 

כעבור מספר חודשים, נדהמה ׳אחותי בחוק׳ לגלות, שהעץ רחב הענפים,

שייפה את השכונה, נעלם, כאילו בלעה אותו האדמה.

בדמעות וכעס, היא סיפרה לי את המעשייה, 

ואני, כל כך הבנתי לליבה, כי גם אצלי, עצים נוגעים בנשמה.

(זה כנראה עובר אצלנו בתורשה, באילן היוחסין של המשפחה)

והשבוע, בסמיכות לחג,  

קבלתי מייל משכנתי, שמבקש אותי לשקול עקירת עץ.

(אגב, העץ עומד בגאון נישא בחצר שלי, על כך אין שאלה)

וכך נכתב במייל המהוקצע, 

׳העץ, מלכלך את החלונות, עלול לגרום לאלרגיות,

ופירותיו קוצניים ולא חינניים....׳

הכל בעולמנו חייב בתועלת, חשבתי לעצמי,

צריך להיות ייצוגי ומיטיב, מיד אני נזכרת ב"עץ הנדיב".

עכשיו, אני אומרת בליבי, 

׳נו נסי להסביר... דברי אל העצים והאבנים...׳

לא יודעת למה, אבל אותי חינכו, 

שעצים רק נוטעים ומשקים באהבה ותשומת לב,

והנוף, הצל והירוק, מרחיבים דעתו של אדם, 

והלא די בכך?
חג שבועות שמח מהתפוצה.