סיפור אהבה בהמשכים

פגשתי אותם בקיץ 1994, הייתי מורה צעירה, חסרת נסיון ומלאת אידאולוגיה.

הם היו בראשית גיל ההתבגרות, מיוזעים, מחוצ׳קנים, חצופים, 

טובעים בים הורמונים, גועשים ברגשות, 

עם ניצוץ בעיניים וסקרנות תמידית בלתי מסופקת, 

מחפשים את דרכם, את זהותם, בוחנים גבולות, שואלים שאלות.

תיכון איזורי באר טוביה, נמצא אי שם בצפון הדרום, בין שדרת דקלים,

רפתות עם ריח נישא באוויר, שדות תירס וחמניות, ואוירת כפר פסטורלית מאוד.

בשבועות הראשונים, חיפשתי דרך מילוט.... 

איך בורחים מהמקצוע כפוי הטובה הזה,

כל החיים רציתי לעסוק בהוראה, ובהתחלה, זה הרגיש כמו אכזבה גדולה.

ההתמודדות עם למעלה משלושים ילדים בכיתה, הצפיפות, 

הרעש וההמולה, תוכנית הלימודים השמרנית. 

גם בחדר המורים, לא הרגשתי בבית, 

בחודש הראשון, היה מי שהעיר לי...׳תלמידה, החוצה!׳ 

הייתי בודה בליבי סיפורי מעשיות, שמאלצים אותי לעזוב,

מחפשת תירוצים לפרוש בשיא, אולי אחרי החגים? 

ובבוקרו של כל יום מבטיחה להתפטר למחרתו.

די מהר זה התהפך והתאהבתי...! התאהבתי בצוות, במנהלת,
והתאהבתי בילדים, כאילו היו שלי, 

(זה היה בתקופה שעוד היינו זוג צעיר נטול דאגות).

התאהבתי בהוראה, בחינוך, ועם תשוקה גדולה להיסטוריה, לימדתי בהנאה גדולה.

משתמשת בהומור, באמנות, בקולנוע, ספרות, שירה ויצירה, 

דיונים סוערים על מקורות ראשוניים, השערות והפרכות, פרשנות ומהימנות, 

כמו קוסמת, שולפת עזרים מהכובעים הרבים שלראשי, לחבב על הילדים את המקצוע שלי. 

הייתי קשוחה, ׳החזקתי אותם קצר׳ ועל הדרך,

גם עשיתי הרבה טעויות של מורה מתחילה.

הכנסתי אותם ללב, לקחתי את העבודה הביתה, התייחסתי לעיתים ברצינות מדי תהומית,

שיחות טלפון אל תוך הערב עם הורים מודאגים,

ו׳מרתון הסטוריה׳ אצלי על הגג, לפני בגרויות ומגנים.

ניסיתי לעורר חשיבה ביקורתית, לצד חינוך לערכים, רציתי לתת הזדמנות שוה,

לעטוף את כולם בחום ואהבה, וזה לא היה פשוט.

(ממרום שנות ׳אמהותי׳ כעת, אני מבינה, שהפרק הזה היה חסר לי אז...במיוחד אז)

עד היום, שמור בליבי חסד נעורים, לכיתה הראשונה,

ואחריה, למחזור שחינכתי ונהלתי שלש שנים ברציפות,

ועוד זכות גדולה, לכיתה הראשונה שהכנתי לבגרות.

תמונות, תמונות, נצרבות באלבום הפרטי שלי, 

רגעים של high, של סיפוק ועשיה, לצד כאלה של נחיתה למציאות קשה.

לעולם לא אשכח את היום, את היום בו גיליתי שיש לי תלמיד רעב,

שראיתי עוני בעיניים. 

את ההבנה הראשונה של לקות למידה והמשמעויות שלה.

ואת הרגע בו ידעתי, שהילד הזה, חיב לשבת בכיתה

(אחרת הוא ישב במקום אחר...)

את האחריות הכבדה ׳לחנך׳ ולא רק ללמד.

ואז, המורה להיסטוריה, ציונות ואזרחות, עברה מעבר לים,

לרילוקשיין , שטרם נגמר... 

(פאדיחה גדולה, למי שהנחילה את ערכי התנועה,

שמעתי שכך אמר עלי בן זרחי. בן, תשמיע קול...!)

היא הבטיחה לחזור, אחרי שנתיים, שלוש, 

וראה זה פלא, היא עדיין פה.

ארבע עשרה שנים עברו מאז, 

לימדתי קצת באונברסיטה, וזה היה נהדר אבל לא אותו הדבר, 

לא כתבתי ספר, לא חזרתי לארץ, לא עשיתי הרבה דברים שהבטחתי לעצמי,

ויחד עם זה, עשיתי דברים, שמעולם לא חשבתי שאעשה.

הרבה השתנה וכמעט שום דבר.

החיים לקחו אותי למחוזות חדשים, להתנסויות, לחויות למידה אחרות.

היום, הילדים שלי בני עשרה, בגיל שבו היו התלמידים שלי, כשנפגשנו לראשונה.

תמיד הייתי נוסטלגית יתר על המידה, והזיכרון שלי חזק "כמעט" כשהיה.

כך, שכשהפציע ה׳פייס׳ לחיי, נדהמתי לגלות, 

כמה מקום תופסים אצלי הילדים של אז, שהיום הם בני שלושים פלוס, או פחות קצת.

בשבועות האחרונים אני מנהלת רומן בהמשכים עם יערה, שחר, חגי, נועם, נעם,

רותם, שרון, שיר ועומר ועוד אהובים, לומדת מאחד על השני, 

איזה אנשים נפלאים וכמה יצירתיים. 

אני קוראת בגאווה וחיבה על ההצלחות שלהם, על האהבות בחייהם, 

הלב שלי מתרחב ומתרגש, למראה צילומי חתונה ותמונות משפחתיות. 

נועם המקסימה היא אמא צעירה, לומדת ללא הפסקה, וגם שיר מלאת הכישרון חובקת תינוקת מתוקה. לשרון המדהימה שלוש בנות, עוצרות נשימה, וידיה מלאות עיסוקים ועבודה. שחר, רופאה, נשואה ועדיין יפה, יערה עושה טוב לאנשים ומפיצה אור. חגי, איש עסקים עמוס תארים וחוויות, נעם, זמרת, תסריטאית וכותבת,  לא שהיה לי ספק, היא תמיד הייתה מוכשרת.

עומר מתגורר בירושלים ועושה במשרד החוץ, חיל. ועדי, לא מזמן התחתנה...!

וכך, אני מלקטת מידע על הילדים שלי, שהתפזרו בכל רחבי הארץ והעולם, קצת כמו גברת שבאה בימים, אני מתלהבת מזיכרונות וסיפורים.
תוהה לאן לקחו השנים את השאר, מתי נפגש? אם בכלל.

שולחת לכם באשר תהיו אהבה גדולה וברכת הצלחה, 

וגאה בכם, כמו אמא אווזה, 

מקוה לפגוש אתכם בעולם הזה או בזה המקביל,
ישר כח ילדים שלי!
אצלי, לנצח תהיה לכם, זכות ראשונים!