גושפנקה לטיול נטול

ילדים;-)

אני נפרדת מכולם בנוהל מסודר

חיבוקים חמים ונשיקות מרפרפות.

יורדת על הברכיים ומשננת עם הקטנה
את החוקים וההרגלים.

מזכירה לגדול את הלו׳ז שלו,

את הסנדויצ׳ית, אני מחבקת חיבוק חזק ואמיץ,
אחר כך אני נצמדת אליו, וכבר מתגעגעת.

על הלוח במטבח תלויה טבלה מסודרת,
אירועים, כתובות ומספרי טלפון חשובים.
כאילו השארתי חמ"ל בפעולה,
ומדובר במבצע.

אני נכנסת לאוטו,

מנופפת לשלום.

הרכב מחליק על הכביש, 

פרידה תמיד גורמת לי עצבנות קלה,

וכיאה לבת העדה,
מלווה ברגשות אשמה, דאגה ועננה שחורה.

אבל ברגע, שדרכו רגלי על אדמה אחרת,

אני נהנית ומתמסרת.

לשפה זרה, לריחות נוכריים,

לסגנון וסטייל של מחוזות רחוקים.

סקרנותי גוברת ומשתלטת,

איני יודעת רוגע, ועיני לא יודעות שובע.

רוצה רק לטייל, לחוות, ללמוד,

ללגום קפה מקומי,

לדגום חנות פינתית, הצגה, תערוכה, גלריה,
הכל בכל, כל מה שבא...

לנגוס עוד ביס גדול במנעמי החיים,
לחגוג, למלא מצברים.

לחזור הביתה, מסופקת ומאושרת,

ולהיות שוב ולו לזמן קצר, אמא נהדרת.
ואת הקרדיט גם לטיול נטול,
וגם לצילומים המרהיבים בבלוג,
ניתן לא', חבר ומאהב.