? מה עולל לי הפייס

בתחילה, הוא השתלט על כל דקה פנויה,

התמכרתי כמו בת עשרה מצויה.

אחר כך, מתה לי הסקרנות,

וכבתה תאוות המציצנות.

הפכתי עסוקה יתר על המידה,

בשטויות, בבזבוז זמן,

ובפועל, חודש ולא חודש לי דבר.

אל מול הפוסטים והתמונות,
הרגשתי,

פחות יפה, לא אתלטית,

לא מספיק משכילה,

לא קרייריסטית,

ולא ממש מבלה.

לא יצירתית,

לא מוכשרת,

וכנראה, גם לא כל כך אהובה ומקובלת.

לא אמא כזאת מרשימה,

לא מבשלת גורמה, אופה בקטנה,

בעצם, אופה ממש קטנה.

לא יודעת להכין קפה....

ואיך, איך זה שכולם, 

כולם אלופים בצורות מוקצפות על הקפה לצד מאפה?!

בעולם, שבו הכל נמדד ברייטינג,

הפייס הוא טבלת פופולריות יומית,

של הצלחות, דיעות, תארים והספקים,
וגם של תמונות חיות מחמד וילדים יפים.

המתנתי בצפייה ללַייק,

נהנית לספור, להתענג על מחמאות,

כאילו כולן כנות.... 

כנות, בטח כנות!

כתוב, אז זה נכון. נכון?

להתחשבן עם מי שלא  לִיֵיק,

להיזכר, שעד לא מזמן, היה לי עולם אחר.

עולם אמיתי ומלא.

לחשוב, שכולנו שוטים,

שהמלך הוא ערום.
ויחד עם כל התובנות, במסך המשכתי לבהות.

אשר יגורתי בא לי, פרק ב׳,

ולא נותר לי אלא לומר, אמרתי לכם.....

ולא, אין לי כל כוונה להתנתק;-)
עכשיו,
נראה אתכם "מביאים" בלַייק על הפוסט הזה.