דלתות מסתובבות

מה היה קורה לו הורי היו מגשימים את חלומם,

ועושים ׳רילוקשיין׳ לצרפת? 

הצרפתית שלי הייתה בודאי שוטפת והעברית נחלשת,

הייתי גדלה עם גינונים ושמלות, מהלכת על עקבים,

בטבעיות חסרת עכבות.

מה אם הייתי יוצאת עם הקצין ההוא שעשה לי עיניים? 

הייתי מפסידה את א׳, את אהבת נעורי,

או אז היה לי אקס מיתולוגי, 

כזה שכל פעם שהייתי מעלה את שמו,

היה צובט לי בלב מאוד.

מה אם לא הייתי "משתפנת", 

והייתי ממשיכה בטיול הגדול למזרח,

להודו? לנפאל? מה היה קורה אז?

סביר להניח שהיו מצטרפים לי לפנתאון עוד שלל זכרונות,

צבועים בצבעים חזקים ובריחות עזים, 

ולעת זקנה, היו לנו עוד קצת סיפורים וחוויות, 

לחלוק עם הנכדים, איך טיילנו פעם כשהיינו צעירים.

מה אם לא היינו עוברים לניו יורק ואחר כך לקליפורניה?

אז הייתי בוודאי בעלת בית באחד המושבים,

יחפה על רגבי האדמה, הייתי מגדלת משפחה ציונית לתפארת,

נטולת רגשות אשם ונקיפות מצפון,

הייתי בודאי מטפסת בסולם התפקידים בבית הספר,

שואפת להחליף ביום מן הימים את המנהלת המוערכת.  

מה אם הייתי מתלבטת עוד קצת עם ילד שלישי?

הייתי ככל הנראה נשארת עם שני ילדים, 

מתבכיינת ששקט לי יתר על המידה,

׳הגוזלים שלי אוטוטו עוזבים את הקן...׳,

הייתי מתלוננת למי שרק יאות להקשיב ולהנהן.

מה עם פז לא הייתה שואלת אותי שאלת תם בשיחה מלב אל לב, 

"למה את לא כותבת ספר?"

סביר להניח, שהייתי ממשיכה לחלום,

שאי פעם אכתוב, ויהיה לי טור משלי,
עמוד או אולי אפילו בלוג.

מה אם טל, (בצ'ט קצרצר שלשום),
לא הייתה מזכירה לי את הפוסט הזה,
ששכב במגירה?
הייתם מקבלים עוד פוסט על ניו יורק היפה:-)

מה אם?

אני שואלת עצמי כמעט בכל יום,
ואגב כך, פותחת דלת חדשה או צוהר לחלון.