I believe I can fly....

וידוי, אני מאותם אנשים חובבי שיגרה ושליטה.

אני חולקת את יצועי עם א׳ זה כרבע מאה, מזמינה תמיד את אותה המנה, כמובן באותן המסעדות,
ואותם היינות (Pinot Gris או Noir ותו לא...;-)

לובשת רק שחור, לבן ואפור,

מעזה בכחול נייבי,

מתעמלת באותו הgym, עם אותה המאמנת, ואותם התרגילים.

בסופר, יש לי תמיד אותה רשימה, עם תעוזה קטנה, אולי לשוקולד חדש או פרחי העונה.

נו, הבנתם כבר את העניין, אני די צפויה.

ולפני כחודש, בסופשבוע של חברות טובות, נדון הנושא, שאני פוחדת ממנו יותר מכל, ׳לקיחת סיכונים׳.  הכל נאמר שם על סיכונים קטנים וגדולים, על איך אנחנו לומדים מהם וצומחים,  

ואני, אני רק דמיינתי איך אני עוקפת את הסיכון הבא, ודובקת בComfort Zone, הנעים כל כך.....

אבל אז Cheryl, שלפה מאמר, מדעי, שמתאר את האתגרים שמעמידים בפנינו סיכונים, הריגוש, הלמידה, האנרגיה הממריצה, האדרנלין. נתבקשנו לחשוב על סיכונים שלקחנו בחיינו, על ההתנסות והחוויה.

נזכרתי מיד במסע לאמריקה, בניו יורק העיר הגדולה, שהסעירה אותי כל כך, בפרידה מהחוף המזרחי והנדידה מערבה, שהחזירה אותי קצת לעצמי, ולקהילה הישראלית. בשינויי הקריירה, ובחירת עיסוק חדש אחרי כל כך הרבה שנים, ובילד שלישי, בדיוק בנקודה בה החיים, נהיו כל כך נוחים.

חכמה הCheryl הזאת, קלטה אותי, כל שינוי כזה, נראה בהתחלה מאיים, גדול ומפחיד, וגם קצת מעציב.
סביב כל שינוי, ערכתי מחקר מקיף, שלימים התברר כלא רלוונטי בעליל, כי בסוף, אחרי שיודעים הכל, ההחלטה היא רגשית, נכון?
אבל Once  התקבלה ההחלטה, המסע התחיל, למדתי, גדלתי, התבגרתי. ואז גם הבנתי, הפחד משינוי, אצלי, הוא הפחד להיכשל, ומי שפוחד, מהפחד, משתתק ולא עושה....אז מעדיפה להיכשל ולעשות, מאשר לחדול להיות. 

ואז הגענו לשוס הגדול, התחייבנו אחת לשניה, לקחת שני סיכונים בשבוע, קטנים כגדולים. סיכונים קטנים, כמו בחירת מוצר חדש בקניה השבועית, וסיכונים גדולים, הקשורים בקריירה, מגורים, משפחה, כאלה שנוגעים באמת לעניינים רציניים, ברומו של עולם.

ואני עומדת בזה, בגבורה! השבוע, ריחפתי ב IFly, ולקחתי על עצמי פרויקט ענק, כזה, שישתלט לי על כל דקה פנויה, אבל יגרום לי הרבה סיפוק והנאה.

ומילא הפרויקט,

אבל הIFly, יעידו, כל חברי,  לשפנה כמוני, זה סיכון של ממש!

ובאמת, התהפכו לי המעיים והקרביים...

אבל, עשיתי זאת כמו גדולה, והענקתי לכל בני משפחתי הצגה מצחיקה.

מרימה כוס Pinot, לכולכם אהובי,

לחיי הסיכונים והשיעורים, שהם מלמדים!

שיח חרשים

להקשיב לממה (סבתא רחל) האלג׳ריאית.

משוחחת בהתרגשות עם סבתא חנה

(הפולניה, ניצולת השואה),

היה משעשע למדי.

השתיים היו מנהלות שיחה ערה

עם הידיים

ההתלהבות

והמימיקה הנכונה

מבלי להבין מילה,

היו אלה שנות השבעים,

של מדינה בהתהוות,

כלכלה דחוקה

ואנחת רווחה של אחרי

הניצחון של מלחמת הבזק,

מהולה בדאגה חדשה,

מהמלחמה הבאה שתשנה סדרי מדינה.

בסלון בית הורי בחולון 

ישבו שתי הזקנות. 

חרושות קמטים, הן כבר ראו כמעט הכל.

מלחמות עולם, מוות ושכול

יושבות ומפטפטות על הא ועל דא

בשפת סימנים, ידיים 

אפילו את שם נכדתן האהובה לא הצליחו להגות,

׳שרונה׳, עם צירה חורק הייתה הפולניה קוראת לי בגאווה.

עיוות של ׳שרוני׳, שחסר את הקלילות של שמי בחיבה, 

אבל נאמר עם עיניים מצועפות ובהתרגשות יתירה.

ו׳שעון׳ הייתה קוראת לי סבתי האלג׳יראית,

עם הטעמה על העין, כמו של עידות המזרח וכל המרוקאים.

הייתי בבת עיניהם, נכדה צברית, רהוטת שפה.

חשופה לצרפתית, אידיש וערבית מרוקאית.

מנסה לפענח, להבין מילות מבוגרים מעל ראשי,

מתאמצת, מתעכבת על אינטונציה, 

מצוטטת ללחשושים, בעולמם הסודי של המבוגרים.

היום, אני מבינה, שבין הסבתות שלי,

מעולם לא התקיימה באמת שיחה עירה

אבל היה שם דיאלוג של הערכה ואהבה,

וזוהי גם סוג של שפה.

הן באו מעולמות כל כך שונים,

האחת ממזרח אירופה, השניה מצפון אפריקה.

האחת, יתומה שחוותה שואה, זוועות הנאצים ואם שכולה,

השניה, אם למשפחה מרובת ילדים,

שחיה חיים מלאי שמחות ואירועים

עד לימים הקשים, של מלחמת העצמאות באלג׳יר.

לשתיהן, הייתה העברית שפה קשה,

והמולדת החדשה מכבידה.

שתיהן נאחזו בחוזקה בארץ,

נטעו שורשים

והישירו פנים לעתיד.

שתיהן, נשים חזקות, מטריאכליות,

נבונות ומנהלות,

אחת בחום ובחיבוק מזרחי,

השניה בנחרצות וענייניות אשכנזית.

כאלו, היו הסבתות שלי,

בפרספקטיבה של זמן,

הייתי רוצה להידמות להם,

ולו במעט,

אה, ועם כל הכבוד,

לתקשורת פתוחה ודיאלוג ישיר,

לפעמים מה שחשוב זה שמדברים

ולא באמת מה שאומרים.

קהילה

יש בחיים בניכר, ׳מתנות׳ לעולמי עד.

לצד, החסרונות והגעגוע,

הריחוק מהמשפחה והעדר ה׳שורשים׳.

אתה לומד איזה דבר וחצי דבר על אנשים.

על הצורך להיות ביחד,

להשתייך, להרגיש חלק

ולא, אני לא מדברת על ׳fit in',

אלא על תחושת ׳belonging' אמיתית.

אמריקה, לימדה אותי שיעור חשוב,

דווקא במקום הזר כל כך, בתרבות האחרת

ובשפה שאינה זורמת,

למדתי כישורי חיים, 

שייכות ונתינה,

התנדבות ועשיה. 

והם הולכים ביחד, יד ביד.

הקהילה היא המעגל, החברים, ההורים של חברי הילדים,

בית הספר, השכונה, החוגים,  הJCC וה ICC.

הקהילה היא בעצם home away of homeland.

לא הכל ורוד בעמק הירקרק,

מאחר ויש חפיפה בין המעגלים ואותם האנשים

משמשים בתפקידים שונים,

נוצרים לעיתים קונפליקטים ואי נעימויות

אבל זה בטל בשישים לעומת האיכויות של החברויות.

העזרה למי שנפל למשכב,

הארוחות החמות לאם צעירה, שזה עתה ילדה,

הcarpool לחוג ריקוד,

החגים המשותפים ומגוון האירועים,

ה...׳עזבי, אני אקח את הילדים',

התמיכה הרגשית בשעות מצוקה,

ההתנדבות בבית הספר,

בJCC, בתיאטרון המקומי,

טקס יום הזיכרון בניכר,

המשפט הקבוע של טלי כשאני בנסיעה, 

׳א׳ מוזמן עם הילדים לארוחת שבת׳,

(טלי, שהיא בעיני התגלמות ההתנדבות והנתינה,

הפוסט הזה מוקדש לך, אהובה)

הרצון לעזור, להקל על הקושי,

׳תשאירי להוריך את הטלפון, לשעת צרה׳, אנחנו כאן!׳,

׳הגיעה משפחה חדשה, תזמינו אותם לפיקניק הבא׳,

הגאווה, על פטנט ישראלי מקומי,

או חברה מדליקה ויחודית,

תחושת שותפות הגורל,

כל אלו הופכים אותנו לקהילה,

חמה ומוגבשת,

מכילה ונותנת.

לקהילה שלי כאן ושם,

לזאת הישראלית, לזאת האמריקאית,

או היהודית,

רציתי להגיד שאני ׳בבית׳, כשאתם בסביבה,

ועל כך אני אסירת תודה.

הבהרה, התמונות המלוות את הפוסט, נלקחו מארוחת נשים

מיוחדת וחגיגית, כל אחת נתבקשה להכין מנה פשוטה ומרשימה,

בתוך כרבע שעה, ריח מאפה נישא באויר, 

השולחן נערך, המימוזה נמזגה לכוסות,

עורבב הסלט והלחם נבצע,

מאמץ משותף שהוליד ארוחה חלומית ותחושת ביחד אמיתית,

כי אין,  אבל אין על קהילת נשים!

ולדעתי, טלי לא תכעס, אם אקדיש את הפוסט גם לכל הנשים בחיי;-)

הילד הרע

ישבנו לארוחת ערב משפחתית,

ערב ראש השנה האזרחית.

ואז ילדתי האהובה פנתה אלי בשאלה.

׳האם התכונות שטבועות בנו בילדותינו,

ניכרות בנו בבגרותינו׳?

או שאנחנו גדלים ומשתנים?

התבוננתי בה, בעיניה החכמות והסקרניות.

׳שאלה טובה מאוד׳, השבתי, והתחלתי להרהר בכל התכונות שמעולם לא עזבו אותי, 

בכל מה שהתאמצתי לשנות בעבודה קשה.

ובאלה, שבדם, יזע ודמעות,  חשבתי שהצלחתי לעקור.

וגם, לא ממש.... כי לפעמים, יוצאת ממני, הילדה הקטנה,

הפגיעה, הנעלבת, האמפולסיבית והמתלהמת.....

קצת כמו ב׳ילד הרע׳, של גולדברג...

קיוויתי לא אחת, ׳אולי כשאגדל, יעזוב אותי וחסל...׳

אבל לא, היא כאן, זאת עובדה.

תזכורת קבועה למי שאני,  ויאללה... לעבודה.

א׳ (כרגע בתפקיד האבא) נחפז לענות לקטנה ולספר לה

שאמא שלה תמיד הייתה יצור חברתי, אוהבת ספר ואדם, 

אבל את הבטחון העצמי, היא הרוויחה עם השנים.

ובדרך גם למדה איך לחגוג היטב את החיים.

אני, חשבתי לעצמי, על עוד אי אילו תכונות שזרקתי לאשפתות,

כמו כעס וטינה, וגם ארגונטיות וציניות מגעילה, שהיו חלק מנוף התבגרותי.

סיפרתי לילדתי על אביה, שבטחון עצמי היה לו תמיד בשפע וגם כריזמה וחיוך ממיס,

שידע עוד כנער למצוא תחומי עניין וללמוד לבד,

וכמו אוטודידקט אמיתי בשילוב רוח מרדנית, הקפיד כבר אז,

לעשות רק מה שהוא אוהב,

אבל ברצינות תהומית ומכל הלב.

שתמיד ידע לטעון ולשכנע

ושהבטיח להוריד עבורי את הירח.

ועם השנים, הוא הפך גם לאיש משפחה ואב חם לילדיו,

וגם בתפקידו זה, הוא מאוד אחראי וחכם.

השאלה על היכולת לעשות שינוי היא מעניינת.

היא העסיקה ומעסיקה חוקרים למדעי ההתנהגות ברחבי העולם,

פילוסופים, סופרים ואנשי רוח.

וגם אני נותנת עליה את הדעת מפעם לפעם.

היום, אני חושבת שאני מבינה, שהמהות, הcore, ישאר לעולם.

ההתבגרות והצמיחה, מביאים עמם איזו בשלות והשלמה עם חסרונות.

וגם יחס יותר מרוכך כלפי עצמינו וכלפי הבריות.

׳ליטוש׳, ׳קוסמטיקה׳  ושינויים בשוליים,

לרוב, מתעתעים בנו כמו ׳נס משמיים׳.

ואני מתבוננת בילדי, בעיניים אוהבות ומפוכחות,

ויודעת בדיוק, אילו תכונות יביאו אותם רחוק,

ואילו תכונות, יאתגרו ויולידו עבודה,

שממנה תבוא צמיחה גדולה ועשיה,

והרי זאת תמצית המסע, בעולמינו הקטן,

הלא כך?

הפלגה חד פעמית

לכבוד יומולדת ארבעים בקש א׳, מתנת חוויה,

הפלגה חד פעמית

אל השקיעה עם גיטרה ביד וגביע יין קר,

נו טוב, מה לא עושים בשביל לשמח את אישי הצעיר? 

חוברים לזוג חברים טובים,

(לרעננים המרעננים, הפוסט הזה מוקדש לכם!)

בוחרים יעד חלומי,

אורזים בגדי ים קטנטנים, כובעים, קרם הגנה

ושלל ספרות עברית יפה.

ומבלים כשבוע באיי הבתולה חופשה קסומה

ולא בתולית בעליל, מלאה בחוויות נדירות, צחוקים, 

מוסיקה טובה והמון אהבה.

כזאת חופשה שתחרט לתמיד

כהחופשה האולטימטיבית.

אם הפוסט הזה מעורר קנאה,

איתכם הסליחה.  

אפילו את קנאתי שלי הוא מדגדג,

לחוויה נשכחת ומופלאה,

שעבר זמנה

והיא נכנסה אחר כבוד 

לפנתיאון הנסיעות השוות.

וספק אם ניתן יהיה אותה לשחזר,

ורצוי על הנסיון לוותר

ולפנטז על משהו אחר,

שלא יתחרה ולא ידמה....

הדרך לאיי הבתולה הבריטיים,

המקום הכי קרוב לגן עדן עלי אדמות,

רצופה בדרך חתחתים

ארוכה ומייגעת עד מאוד.

כשלבסוף מגיעים אחרי שתי טיסות ארוכות

ומעבורת,

עם שמש קופחת 

וגשם זלעפות מפתיע,

מבינים שהיה שווה לעשות את המסע

עבור טיול מרגיע.

בשביל הפוגה אמיתית מהחיים בעולם הזה

לטעימה מגן עדן 

(תגידו, זה מה שמחכה לנו בעולם הבא?!

כי אם כן, אני מיד חוזרת בתשובה!)

איי הבתולה הבריטיים הם קבוצת איים בים הקריבי, במערב האוקינוס האנטלנטי בשליטת בריטניה הגדולה.  

את המקום הקסום הזה גילה קולומבוס במסעו השני לאיזור.
מאז ניסו  מעצמות רבות (וחלקם גם הצליחו ) להשיג שליטה באיזור, הספרדים, הצרפתים, ההולנדים, האמריקאים, כולם רצו פיסת אדמה בעדן.
גם היום, מדובר בקבוצת איים יפהיפיה, עם אבטלה גואה ואוכלוסיה שחורה,
שרק מבקשת את נפשה ל relocation או הגירה,
 אבסורד, אה?

מה עושים שבוע על סירה?

הרבה אהבה

אלכוהול למצב רוח

ולקלילות השיחה,

מוסיקה בקולי קולות

(במקרה שלנו גילי הגדיל לעשות ולקח אותנו במנהרת הזמן, לשנות השמונים,
לBig in Japan , Air Supply
 ועוד להיטים, לא פלא שהרגשנו נעורים...)

שחיה, קייקים ומשנורקלים,

מגלים חופים זהובים

מחפשים מסתור באיים אבודים

פוגשים בטבע במלוא עוצמתו, 

לפני שנגעה בו יד אדם והחריבה אותו

(כמו באינספור מקומות...)

פוגשים צבי ים ושקנאים בארוחת כספיונים

ב real time מתחת לפני הים,
מנסים לדוג אך ללא הצלחה...

פוגשים את עצמינו מחדש,
ללא דאגות וטרדות היום יום.

קוראים המון!

מנהלים שיחות נפש

צוחקים, צחוק אמיתי מתגלגל מהבטן.

מחליטים לנגוס מן החיים,

אוכלים את עצמנו לדעת,

ושוב, צוחקים והרבה,

מתגעגעים לילדים עוד יותר

מבינים ומפנימים

שזאת חופשה של פעם בחיים

מהללים את העולם

ומודים בפה מלא, וגרון ספוג אלכוהול

שהחיים הם לפעמים דבש.

ומצלמים, שיהיה זכרון חי

לאיך אנחנו נראים כשאנחנו מאושרים,

ואיך פעם בילינו כשהיינו צעירים,

רק בני ארבעים,

שיבושי לשון

תום היה אומר הכוף במקום הפוך

ומאיה הפליאה לבקש לימולדה במקום לימונדה

במיולדת (יום הולדת)

אבל הכי היא אהבה לטוס 

ולבלות בשדה תרופה (תעופה).

כשרצתה הקטנה להפגין אסרטיביות ראויה לשמה,

הייתה טוענת בנחרצות, ׳בשום פנים ואופק (אופן), לא!׳

ליבי אוהבת פביתה (חביתה)

והיא משויצה שכל הללדים (ילדים)

הם החברים שלה!

ו׳אמא אני כבר דדולה!' (גדולה), היא מתעקשת!

והיא אוהבת לראות ׳עלי פוטל' (הארי פוטר)

וכשהיא באמת חוששת היא אומרת, 

זה מחחיד (מפחיד) אותי,

אמא תחבק!

ואני מחבקת חזק, חזק

ומתענגת על הרגע

ונוצרת את הדקה.

שיבושי מילים אצל קטנטנים, 

אין יותר מתוק ומקסים,

כל כך חמוד, שלא בא לתקן,

ומתחשק להנציח את התום והחן.

לסגור בבקבוק,

ולהסניף מלוא הריאה בעת הצורך,

בזמן ההתבגרות והצמיחה.

כשהם גדלים, מתחספסים

ובבהירות וחדות בוטה,

מבטאים את רצונם

בלי כחל ושרק,

בהתרסה וחוצפה לא משובשת ומאוד תקינה.

מוכרת האשליות

התבוננתי בה ארוכות,

בחוף הים ב Buzios , ברזיל, 

מוכרת שמלות,

בשלל צבעים זעקניים,

במגוון דוגמאות, שמלות חוף

עם קשירה מלפנים וקשירה מאחור.

היא נראית מבוגרת כבת שישים לערך,

פנים שצרבה השמש,

קמטים שחרטו החיים.

והיא משכנעת את קהל לקוחותיה ומדגימה,

קשירה כזאת, ומעטפת וlook  כמו מסרט,

והן מאמינות, נשים בכל הגילאים והגזרות,

מודדות, רוכשות וקונות את הבלוף.

שימלה חדשה שעושה אותן יותר יפה.

קצת כמו בבגדי המלך החדשים,

הן מתמתחות, זוקפות קומה

ומשדרות, ׳תסתכלו עלי, אני דוגמנית על!'

אני משתפת את א׳ בהירהורי, 

׳היא מוכרת להן אשליה׳,

והוא כתמיד, חייב להתחכם.

האם לא כל קניה, היא סוג של אשליה?

ואני מהנהנת בראשי להסכמה.

אנחנו, הלא תמיד רוצים משהו שאין,

רוכשים משהו על מנת לשדר,

מראה צעיר, אופנתי, עשיר, מתוחכם
או, זרוק, אורגני  ו  natural ....

וכמה אנחנו מוכנים לשלם, 

עבור התדמית (או התרמית...)

ושקר היופי והבל החן,

אבל זה כבר עניין אחר....