שיח חרשים

להקשיב לממה (סבתא רחל) האלג׳ריאית.

משוחחת בהתרגשות עם סבתא חנה

(הפולניה, ניצולת השואה),

היה משעשע למדי.

השתיים היו מנהלות שיחה ערה

עם הידיים

ההתלהבות

והמימיקה הנכונה

מבלי להבין מילה,

היו אלה שנות השבעים,

של מדינה בהתהוות,

כלכלה דחוקה

ואנחת רווחה של אחרי

הניצחון של מלחמת הבזק,

מהולה בדאגה חדשה,

מהמלחמה הבאה שתשנה סדרי מדינה.

בסלון בית הורי בחולון 

ישבו שתי הזקנות. 

חרושות קמטים, הן כבר ראו כמעט הכל.

מלחמות עולם, מוות ושכול

יושבות ומפטפטות על הא ועל דא

בשפת סימנים, ידיים 

אפילו את שם נכדתן האהובה לא הצליחו להגות,

׳שרונה׳, עם צירה חורק הייתה הפולניה קוראת לי בגאווה.

עיוות של ׳שרוני׳, שחסר את הקלילות של שמי בחיבה, 

אבל נאמר עם עיניים מצועפות ובהתרגשות יתירה.

ו׳שעון׳ הייתה קוראת לי סבתי האלג׳יראית,

עם הטעמה על העין, כמו של עידות המזרח וכל המרוקאים.

הייתי בבת עיניהם, נכדה צברית, רהוטת שפה.

חשופה לצרפתית, אידיש וערבית מרוקאית.

מנסה לפענח, להבין מילות מבוגרים מעל ראשי,

מתאמצת, מתעכבת על אינטונציה, 

מצוטטת ללחשושים, בעולמם הסודי של המבוגרים.

היום, אני מבינה, שבין הסבתות שלי,

מעולם לא התקיימה באמת שיחה עירה

אבל היה שם דיאלוג של הערכה ואהבה,

וזוהי גם סוג של שפה.

הן באו מעולמות כל כך שונים,

האחת ממזרח אירופה, השניה מצפון אפריקה.

האחת, יתומה שחוותה שואה, זוועות הנאצים ואם שכולה,

השניה, אם למשפחה מרובת ילדים,

שחיה חיים מלאי שמחות ואירועים

עד לימים הקשים, של מלחמת העצמאות באלג׳יר.

לשתיהן, הייתה העברית שפה קשה,

והמולדת החדשה מכבידה.

שתיהן נאחזו בחוזקה בארץ,

נטעו שורשים

והישירו פנים לעתיד.

שתיהן, נשים חזקות, מטריאכליות,

נבונות ומנהלות,

אחת בחום ובחיבוק מזרחי,

השניה בנחרצות וענייניות אשכנזית.

כאלו, היו הסבתות שלי,

בפרספקטיבה של זמן,

הייתי רוצה להידמות להם,

ולו במעט,

אה, ועם כל הכבוד,

לתקשורת פתוחה ודיאלוג ישיר,

לפעמים מה שחשוב זה שמדברים

ולא באמת מה שאומרים.