הכל עניין של הגדרה

אנחנו חיים ׳בעמק׳

ולישראל קוראים ׳הארץ׳,

משל, עד היום היא הארץ הנכספת.

כשעוברים לגור בארץ לצמיתות, ׳עולים׳,

כשנשארים כאן לפרק זמן ממושך, 

מסתכנים בהגדרה מביכה, ׳יורדים׳.

אבל בדרך יש עוד כמה שלבים ונסיבות מקלות.

אם עברת מטעם ארגון ממשלתי, זוהי ׳שליחות׳, 

אם לזמן לא ברור, ׳רילוקשיין',

כשמשתקעים, אנחנו ׳ישראלים לשעבר׳,

וכשמחליטים להישאר, עם הקלון וההחלטה, באה ההגדרה.

את אלו שהגיעו הנה, אי שם בשנות השבעים / שמונים,

אנחנו מכנים ׳דור המייסדים׳,

על אלו שזה מקרוב באו,

אנחנו רומזים, ׳רק ירדו מן האנייה...׳

(משל למייפלאור, מן בדיחה פרטית, לא ממש מצחיקה;-)

אלו שמביכים אותנו הם ׳שרוליקים',

ובעצם, אם להודות על האמת, 

כולנו ׳שרוליקים' במידת מה, לפחות בנשמה.
(הילד עזב את הארץ...אבל הארץ לעולם לא עוזבת אותנו...)

׳פרסי׳ הוא כינוי לכל מי שמוכר מוצרים מהארץ,

שכבר עברו זה מכבר, את תאריך תפוגתם ונמכרים עכשיו במחיר מופקע למדי.

הילדים שלי עוד מגדילים לעשות, והכינוי השגור בפיהם הוא, ׳פרסי, ערבי, מקסיקני׳,

ולא, אני לא הולכת לספר בדיחה עדתית לא מצחיקה... רק לבאר את הכינוי המורכב.

פרסי, יען כי מביא מוצרים מן הארץ (ראה הגדרה הנ״ל),  

ערבי, כי מוכר לבנה מהלבנט עם דגל לבנון נישא בגאון על האריזה.

מקסיקני, כי מוצאו במדינה השכנה,

אבל מבחינתו המעבר לאמריקה, הוא מושא שאיפותיו,

ולא, הוא לא עסוק בהגדרות ובקונפליקט, הוא מבסוט עד הגג.  

׳מלפפון פרסי׳, הוא פשוט מלפפון ישראלי, קטן,

שקצת קשה להשיגו כאן.

׳׳חזרו׳, ׳חוזרים׳, ׳נחזור׳, ׳יחזרו׳, 

הטיות של הפועל ח.ז.ר, בלשון מקומית מדוברת,

הכוונה לכל מי שעל אף מלכודת הדבש ומזג האוויר המושלם,

גמלה ההחלטה בליבו לשוב לארץ אבות.

תמיד תהיה הגרסה המדוברת: ׳ציונות, שייכות, ילדים, הורים מזדקנים ומשפחה׳,

וזאת הסמויה: ׳פיטורין, גירושין, בעיות או לחילופין הצלחה גדולה׳.

זאת ה'מדוברת׳ ארוגה היטב בסמויה, וגם אלה שעשו מעשה,

לא תמיד ידעו לבאר ולערוך את ההבחנה.

משעשע לשמוע, ינקותא, שנולדו בקליפורניה השמשית,

ומצהירים שהם ׳חוזרים׳.... אבל זה קורה חדשות לבקרים.
 

׳העיר׳, היא סן פרנסיסקו׳,

׳הפרבר׳, הוא העמק,

׳הביצה׳, היא הקהילה,

׳הבית׳, מושג מורכב.

הכל עניין של הגדרות,
 

בערך כך.

עכו, מי לא היה פה

 

 

המלך תלמי, פאולוס, אספסינוס ויוליוס, סלג׳וקים, הצלבנים, הממלוכים, התורכים, הבריטים, אפילו נפוליאון חפש להכנס, ולא הסבירו לו פנים... כך שאחרי מצור בן חודשיים סב על עקבותיו הכובש המהולל והעיר הריעה לאל ג׳זאר, השליט האכזר.

וגם הגהות יהודית פרחה בין החומות, הרמב״ם התגורר בעיר חצי שנה, ר׳ יחיאל מפריז, ואפילו הרמב״ן כהן כאן כראש ישיבה, ר׳ חיים בן עטר ור׳ משה חיים לוצאטו.

העיר הזאת ידעה קרבות עקובים מדם, כובשים צמאי ניצחונות, וגם סיפורי אהבים, טלנובלות באות בימים. בין חומותיה פעלו בתי מרחצאות, חמאם תורכי, מסגדים, בתי כנסת, בתי הארחה, מוסדות חינוך, ישיבות, מנהרות סודיות, נמל פעיל, שווקים תוססים ומבצרים.

סיור בעכו של היום הוא קצת כמו מסע בזמן, וזה בדיוק הזמן, לחוויה אותנטית של עיר לבנט.

עכו חווה עדנה, מחד, עדיין מתקיים בה ׳וייב׳ של עיר לחופי המזרח התיכון, המואזין קורא בקול, המולת רחוב וריחות. ומאידך, כבר גילו אותה, חשפו את הסוד, וברחבי העיר, מתקיימות עבודות שיפוץ ושיחזור נמרצות. עזבו הכל, סעו לעכו עוד היום, בעוד שנה, שנתיים, לבטח ישתנו המראות, היא תהיה מצוחצחת, נקייה, בוטיקית ופלצנית... מרכז העיר יכונה בוודאי ׳מתחם׳, וסביר להניח, שגורלה כגורל יפו, נגזר ממש עכשיו, סיפור עם סוף ידוע מראש, אל תתמהמהו, סעו עוד היום.

  

שנה וחצי אני ׳מריירת' על "מלון האפנדי". קוראת בשקיקה על עבודות השחזור,  מתקנאה במי שהגיע לפתיחה. שתי אהבות גדולות שלי, שלובות יחדיו, אהבת ההיסטוריה וחדוות העיצוב. אני מתרגשת כשאני צועדת בסמטה ודלת ערבית מובילה אותי כמו בסיפורי ׳אלף לילה ולילה׳ לחוויה קסומה. מלון בוטיק, בסגנון המזרח, הכי יפה בארץ, אם לא בעולם.

אירוח בסגנון בני ערב, חם ועשיר לצד עיצוב מודרני ונקי. תקרות מאוירות, שנדלירים מרשימים, קשתות ענק, צופות לים, כוס יין לעת שקיעה על הגג, והתרווחות במערכת ישיבה נמוכה עם נוף לעיר העתיקה. מלון האפנדי, הוא שיחזור של שני בתי מידות מהתקופה העותומאנית, שנבנו על חורבות מהתקופה הביזנטית והצלבנית. אורי ירחמיאס, אותו האורי והפעם נטול בורי, דמות צבעונית, זקן לבן ולוק של נביא, זהה את הפוטנציאל התיירותי הטמון בעיר. הוא רכש את המבנים המוזנחים, ובעבודת שיחזור עם תשומת לב לפרטים, יצר מלון בוטיק מרהיב. ההיסטוריה מדברת מכתליו, והוא מעניק חוויה מענגת לאורחיו. רהיטים, שנבחרו בקפידה, ספרים מעוררי השראה, מטבח, חדר אוכל, ספא, כל שהנפש חשקה ועוד.

 

בערב אנחנו סועדים ב"אורי בורי", כן, אותו האורי, הפעם עם הבורי. ארוחת טעימות שכמוה לא ידעתי. מאכלי ים עשויים בקפידה, ריחות וטעמים, בסגנון ים תיכוני, שרימפסים, דגים וקינוחים שלא מהעולם הזה. אוכל משובח באווירה מאוד casual , לא פלצנית, לא מאיימת, טעימה ומעניינת. מדושני עונג, אנחנו פורשים ללילה מענג, רק כדי לשמוע לפנות בוקר חתול מילל ומואזין קורא. בוקר עולה על העיר העתיקה, ואנחנו יוצאים לטיול רגלי, אני לא רוצה להחמיץ אף אתר מאתריה של העיר המופלאה הזאת, שחומותיה ממתיקות סוד וקוראות לי לחוות היסטוריה. אני בונה יום סיור עשיר ומגוון, הכל קרוב בעיר הזאת, במרחק הליכה קצר. א׳ מתלונן, מקטר, ובאורח פלא, משתף פעולה.

כך שכשאנחנו מתייצבים ב'מנהרת הטמפלרים׳, פוגשים בשומר מנומנם, שמתקין עבורנו את מערכת האודיו.  המנהרה נחפרה במאה ה12, מנהרה תת קרקעית שחיברה בין ארמון הטמפלרים לנמל עכו. הטמפלרים, בני מסדרת צלבני, ׳אבירי ההיכל״ בעברית, היו אמונים על אוצרות היכל שלמה, וסיפורם הוא סיפור מעניין על תככים, הון ושלטון.

 

ביציאה, אני מתמקחת עם שומר אחר, ומבקשת הצצה לחאן אל עומדאן, הוא נענה לי בחיוך, וגם משיב באדיבות על שאלות וסקרנות. חצר מרובעת עם קשתות, מרהיבה ביופייה, שבנה אל ג׳זאר ב1784 לאורחי העיר. החאן, הוקם על חורבות מנזר מהתקופה הצלבנית, והוא כולל חצר גדולה מוקפת בשתי קומות של אכסדראות.  40 עמודי אבן גרניט, הקנו לחאן את שמו. כיום מתנהלת שם עבודת שיחזור קפדנית, בקרוב יהיה שם עוד מלון בוטיק.
אנחנו ממשיכים ומלווים את עכו, שמקיצה ליום חדש, בשעות בוקר מאוחרות, מהלכים על החומות, נעצרים לתמונה בנוף הים והמגדלור, מבקרים בנמל, מסניפים ריח מלוח של סירות דייגים וסוחרים. עצירה במסגד אל ג׳זאר והסבר מהשומר המעודכן.

סיור בשוק ובבזאר הטורקי, מזכרות, המולת רוכלים וריחות תבלין. אני מצטיידת במגשי עץ רקועים, שאפשר להגיש בהם בקלוואה ומיני מתיקה, ובפינג׳אן נחושת מעוטר לקפה שחור עשוי חזק. מתענגת על תחנות בדרך, "קפה באדר חאלד", "גבינות גלילי", "קוקושקה פרימיום", לצהריים קל, גלידת "בוזה" לקינוח קריר וצונן ביום שמש חם.

באולמות האבירים, עיני לא יודעות שובע, האולמות מרשימים, קירות האבן והקשתות. אנחנו מוצאים מפלט מהחום בצינת האולמות, מקשיבים להסברים, ועל אף, שפעמים רבות ביקרתי והדרכתי באתר, אני עדיין משתאה ומתלהבת לנוכח הבניה המפוארת.
 

עצירה בחמאם הטורקי והחיזיון האורקולי, היא חוויה מרנינה, שמחייה את העבר. חפירות ארכאולוגיות חשפו חמאם טורקי, מחיצות בד עם איורים, מלמדים על תרבות בית המרחץ, וחזיון אורקולי של שחקנים, שמספרים את סיפור המקום והעיר. כך מבלי משים, אנחנו עורכים הכנה לתחנה הבאה.

 גולת הכותרת של היום היא ללא ספק "חמאם גטאס".
אמיל בן העיר עכו, איש חם ומקסים, מספר על חיידק ׳בתי המרחץ׳ שתקף אותו כשהיה עלם צעיר, עת גדל בעיר. בילדותו, כך הוא מספר, לא היו בבתים מקלחות פרטיות, ובית המרחץ בעכו, היה מקום מפגש לרחצה, סיפורים ורכילות מקומית. מאז לקחו אותו החיים רחוק. הוא חי תקופה בירושלים ובקרית גת, אבל את עכו לא הצליח לעקור מליבו, גם לא את המשיכה הבלתי מוסברת, לחמאם ולבתי מרחץ. בכל מקום, בו ביקר בעולם, נשאו אותו רגליו, לבית המרחץ. כך, שכשנקרתה בידיו ההזדמנות, לרכוש ולשפץ את בית המרחץ העתיק שבעיר, הוא לא הסס. אבל בירוקרטיה, כמו בירוקרטיה, מתישה, סוף דבר, שהעניין לא התבצע.

בינתיים, כבר גמלה בליבו של אמיל ההחלטה, להקים בית מרחץ ויהי מה. הוא רכש בית עתיק, חפר בעדינות רק כדי לגלות, שמדובר במבנה מהתקופה הצלבנית, שיושב על שרידים ביזנטיים, כמו כל הארץ הזאת.... הוא שיפץ וחפר, בעדינות, שמחויבת בעבודת רסטורציה של מבנים מתקופה קדומה. כך, באהבה גדולה, תשוקה וחדוות עשיה, הוא בנה בית מרחץ, חמאם תורכי, כמו אותו אחד, שנהג לבלות בו עם אביו כנער צעיר. את בנו בכורו שלח ללמוד בלנות בטורקיה, והשאר היסטוריה. את "חמאם גטאס", העניק לאשתו היפה, כמתנת יומולדת... ואם זאת לא מחוות אהבה יפה? אז מה? 

את החמאם, סגרו לכבודנו. במשך שעתיים, קרצפו את גופינו על פלטת שיש חמה, חבטו בנו עלים, להמרצת הדם, משחו את גופינו בשמן, יצאנו משם, מחודשים, נמרצים, חלקים, יפים ומאוהבים. אמיל ואשתו חיכו לנו עם אבטיח צונן וקנקן תמרינד, כמנהג המקומיים.
שיחה עם הזוג המקסים הזה, על אהבה, משפחה וחדוות עשיה, הבהירה לנו יותר מכל, שכשמערבבים בפרויקט, תשוקה ומסירות, המציאות והתוצאות עולות על כל חלום ודמיון.
 

אי אפשר לעזוב את העיר בלי טעימה ב"אינדומלה", הגלידרייה של אורי בורי, ובלי לציין, שלא הספקנו את מוזיאון עולי הגרדום, כי א׳ קבל הרעלת היסטוריה ליום.

מאז אותם יומיים מופלאים, אני משדלת את כל סביבתי, להצפין לעכו לבילוי יומי, בניחוח של פעם אותנטי, צבעוני, מענג וחוויתי.



גברת עם סלים

 

 

 

קוראים לה דלית, והיא חברתי הטובה, ונוסף על מעלותיה הרבות, היא מכירה לליבי, קוראת אותי כספר פתוח. וכך, כשאני מתארגנת לביקור מולדת, מתלבטת, מה עושים השנה, איך מחדשים חוויה, איך אוספים זיכרונות עם אהובים, היא מייעצת לי ליצור קשר עם דלית מקומית, דלית לביא. ׳אני לא מכירה אותה...׳, היא אומרת, ׳אבל נראה לי, שזה בדיוק מה שאת מחפשת....׳

 

אני פונה לדלית לביא, מספרת לה את שאהבה נפשי, והיא מצידה, ׳תופרת׳ לי סיור בוטיק. די מהר מתברר, שקורצנו מאותו חומר, שהמעגלים שלנו מתחברים, שכנראה הכרנו בגלגול קודם. וכך כמו הביטוי הידוע על משה, ׳ממשה עד משה, לא קם כמשה...׳ (בן עמרם והרמב״ם)  גם, ׳מדלית עד דלית, לא קמה כדלית'. 

דלית רוקמת עבורי בתשומת לב ומחשבה, מפגש מהנה עם פנינות השרון וחברותי הטובות.

 

אנחנו פוצחות בארוחת בוקר, אני מתבוננת סביבי ומתמלאת שמחה, מוקפת בנשים מקסימות ומעוררות השראה. כולן נשים ׳משכמן ומעלה׳, כמו שדלית קולטת בשנייה הראשונה. הן מעניינות, חכמות, ערכיות, חרוצות, יצירתיות, מצחיקות, אמהות נפלאות, רעיות מסורות, מפרגנות ויפות. והן שלי ליום מלא של חוויות.   

 

 

ארוחת בוקר מתנהלת בלוקשיין כמו מסרט, ׳זרים לפתן׳, בחנות פרחים, בלב כפר הס, שוכנת שכיית חמדה, מסעדה/ קפה/ מעדנייה.

אנחנו מקבלות מגש עם צלוחיות ומעמיסות מכל טוב, זיתים דפוקים, פלפלים מוחמצים, סלט סלק, חצילים, ריבות, סלט קישואים מוחמצים, שלל גבינות ונקניקים. בגט ריחני יוצא מתנור ומונח אחר כבוד על פלטת עץ למידותיו, חביתת עשבי תיבול וקפה הפוך חזק. השיחה קולחת, החיוכים רבים ואני, אני בעננים. אחר כך, לימי עם רעמת הג׳ינג׳ לוחשת לי באוזן ב׳לימית׳ מדוברת, ׳שרוני, תסכלי על הקופסאות הנהדרות, שאפשר למלא בגודיס, ולהביא כמתנה לאהובים....׳ ודלית מוסיפה, שהם עושים משלוחים. עכשיו, דלית מפנקת אותנו בסלים יפים במיוחד, מיוטה, והדפס עם הלוגו שלה. ׳שיהיה׳, היא אומרת ׳לקניות...׳, ואני כבר יודעת שאשוב מהיום הזה, כשידי מלאות.

 

 

התחנה השניה, היא הפתעה גדולה. זוג אמנים, היא תכשיטנית, הוא צלם. אנחנו מתחילות עם ׳עדילי׳, אמנית יוצרת עדיים (כשמה כן היא), שבעבודה קשה, כשרון ויצירתיות אין קץ, הצליחה להפוך את הממגורה העזובה במושב למקום קסום של השראה. אנחנו הולכות קצת לאיבוד כמו באליס בארץ הפלאות, מתלהבות וקונות. ויש שם הכל, סיכות לבנות, תכשיטים, בגוד, הנעלה, דברים לבית, הכל בכל בערבוביה הרמונית מעוררת התפעלות ושמחה. ועדילי, בסבלנות וחיוך, מספרת את סיפור המקום. תשומת הלב לפרטים מרשימה במיוחד, אני מתבוננת בעדילי, כשהיא אורזת עבורנו את התכשיטים, בצנצנות, בניר ממוחזר, אריזות נפלאות, שהן לכשעצמן בהחלט, מתנה ויצירה. 

 

 

חוצות דרך עפר קצרצרה ומתנחלות בסטודיו, אצל לובקה הצלם והאיש שלה. לובקה מרגש, בעצם ההתבוננות שלו על העולם. לא, הוא לא צלם חתונות, אלא צלם קונספט מהשורה הראשונה. ׳אני מנציח מציאות׳ הוא אומר, כי למציאות, יש נטיה להשתנות ומהר. אנחנו מתבוננות באלבומי הצילום של האמן, לומדות על עבודתו וכישרונו. לצד פיסול ויצירה בוינטאג׳, תיבות סדר, טלפונים ישנים, מחוררים, אנציקלופדיות באות בימים, ומכונות כתיבה, הופכים לרהיטים ויצירות אמנות, בכישרון רב. וכשעדילי, נכנסית לרגע לבשר, שסגרה את החנות לרגל ארוחת צהריים, ודג בתנור אוטוטו משחים, ומוכן....אני עוצרת לשאול, ׳מה? אתם גם בעניינים ארציים?׳, כן הם עונים עם חיוך כובש. וזהו, עכשיו, כולנו מתאהבות.

 

 

עכשיו, מילא אני, מתלהבת סדרתית שכמותי, אבל את החותמת הרשמית, קיבלו בני הזוג כשהמגזין Marie Claire, הקדיש להם כתבה צבעונית פרוסה על עמודים רבים, מלווה בצילומים מרהיבים מהחנות, הסטודיו והבית, כבוד.

משם ל׳הילה בר׳, שמסתבר שהיא מוסד. להילה יש חנות במרתף ביתה, היא מוכרת בגדי מעצבים, מוכרים יותר ומוכרים פחות, מכאן ומשם, נעלים, תכשיטים וכרטיסי ברכה משובבים של גרפיקאית מוכשרת במיוחד. להילה יש טעם משובח, היא ממליצה ומתאימה, ועוד מעניקה לנו הנחה קטנה. 

בקומה מעל, מיכל בן ישי. דלית שכנעה אותה לבוא עד לכאן להציג את מרכולתה. מיכל היא תכשיטנית, שעובדת עם זהב ואבנים יקרות, בעיצובים מרשימים וקוים נקיים. היא נעימה, מסבירת פנים, והתכשיטים שלה מרהיבים.

תיק הקניות, שקיבלנו מדלית, מתמלא, והתקציב ליום, מתאדה. אנחנו מצטיידות בסל עם טעם של פעם מקושט, מעשה ידיהם להתפעל של תושבי כפר עידוד. כל קניה של סל, היא תרומה לקהילה, שלא לדבר על הסלים הצבעוניים והשימושיים לקניות, לים או לעיתונים. מקסים! 

׳ביסייק׳, במושב אודים היא חוויה של בית נקי, מוטיבים של חוף, לבן, כחול וחאקי. טקסטיל לבית כמו גם מוצרי עץ, הדפסות מעניינות, והכל בכל, מעשה ידן של שתי מעצבות צעירות, שמאסו בעבודה עבור אחרים, והחליטו לעשות לביתן. החנות ממוקמת במושב אודים, בתוך קרון רכבת בא בימים. 

 

 

מסיבת פרידה מהיום הנפלא, אני עורכת עם רותי על כוס קפה במוסקט, חנות, קפה מסעדה, שאני אוהבת במיוחד. הבנות כבר פרשו, אישה אישה לילדיה, לביתה. ואני מצטערת על כל מי שהחמיצה את החוויה, לטובת עבודה ומיד מתגעגעת לחברותי האהובות, מעבר לים. מדלית אני נפרדת בחיבוק חם. ׳לא הספקנו את ׳חנן הגבן׳, היא אומרת, ראינו רק קצה הקצה של.... היא עורכת סיורים כאלה גם בתל אביב, בצפון השרון ובעמק חפר.

ואני, אני כבר התאהבתי באישה היפה, תכולת העיניים, ביום המקסים שתפרה עבורנו, במחשבה, בהקפדה, בעדינות, בחיוך בסבלנות.

׳אני רוצה להיות חברה שלך..׳, אני אומרת בסופו של יום ארוך, והיא ללא השהיה משיבה מיד, ׳התקבלת!׳

חופשת מולדת בצל ה׳יעפת׳

תמי למדה אותי איך אומרים בעברית ׳jetlag', 

ובכן, אם לא ידעתם, "יעפת".

ואני, בכלל לא עיפה, רק השתבש לי הזמן, היום והשעה,

וההפך מ"יעפת", אם אפשר להמציא עבורי מושג חדש,

אני בכלל ׳אקטיבית׳ יתר על המידה (ואולי, זאת בכלל תופעת לואי של אותו העניין).

הולכת לישון בשעות הקטנות של הלילה / המוקדמות של הבוקר,

וכעבור שלוש שעות, מתעוררת לציוץ הציפורים ויוצאת לריצה של שחרית.

מאזינה לרחשי יום חדש, למשאית הזבל, לקולות הדחפורים,

לריח הלחם מפתח המכולת השכונתית, לערמות העיתונים, 

לפסולת, שבליל אמש פיזרו החתולים.

ובבוקרו של היום, כל כולי בתוכניות והבטחות,

מי תפגוש אותי לקפה? מי לצהריים? איזה מוזיאון הקטנה תאהב?

מתי נלך כולנו לים? איך מפנקים את ההורים? רוצה ל"הסניף" את האחיינית....
מה קורה עם הערב? הופעה? הצגה?

שוב מסעדה? סקרנית לבקר בבית חדש מקשקל שבנו חברים,
רוצה לחבק את הקטנה של שלומית.
איך "משחילים" סיור בצפון, 

מה חסר לי ב׳סל תרבות הישראלי׳?

אני כל כך מתלבטת, ומיד מחליטה,

גם וגם וגם וגם.

פעם טענה בפני חברה, ש׳חופשת מולדת׳, כמוה כ׳חופשת לידה׳.

בשתיהן, לא מדובר ממש בחופשה, כי אם ב׳נופש פעיל׳ ועסוק במיוחד.

אני מוצפת רגשות גועשים, מתקשה לישון בלילות,

מתאמצת להתאים את עצמי לזמן המקומי,

וברקע יש מן זן חדש של עייפות לצד "נון סטופ" של עשיה. 

משתוקקת לרצות את כולם, רוצה לבלוע את כל העולם,
משתדלת להשקות את אהובי בתשומת לב וחוויה,

משתאה לנוכח עוצמת הרגשות, חווה הכל בהתלהבות חסרת גבולות,
דומעת לעיתים קרובות.
 

 

ובכל שנה, בזאת העונה, עם בוא הקיץ והשרב,
מקיץ ליבי מתרדמה עמוקה, ואני מוצאת את עצמי במימד חדש/ישן.

מתרגשת כמו בפעם הראשונה, למראה החופים עוצרי הנשימה,

מאוהבת עד כלות בתל אביב, שאין שניה לה בעולם.

חוגגת תרבות, אמנות ופלצנות מקומית.

רוכשת ספרות עברית בלי הכרה,

חובקת חברים ומשפחה.

מתענגת על אבטיח קר ומגוון מוצרי חלב, 

(הרעלת מילקי מתרחשת בדקות אלו, ממש עכשיו)

מקיימת יחסי משיכה / דחיה עם תרבות, 

שאין בה מרחב ואויר לנשימה,
אבל יש בה חיבוק כנה, אוהב וחם.

כך קורה, שעם בוא הערב, אני שיכורה ומבושמת,
מיום עמוס בחוויות והתרגשות.
בחוץ כבר לילה, האורות כבו, העיר הלכה לישון.
פה ושם חולפת מכונית, מטוס מפר את השקט, תינוק מילל,
בני נוער משוחחים חרישית בגינה פינתית, כלב נובח בסיור לילי.
ואני, אני כולי ערנית, אורבת ליתושים, מקשיבה לחוכמת הינשופים.
הזמן יקר מפז, אני מסכמת לעצמי בליבי.
יש שמץ של הגיון ב"יעפת", היא נחוצה לנו להתרגל לזמן החדש,
ועל הדרך, מוסיפה עוד כמה שעות ערות ביממה.
לא, אני לא מקטרת, לא נלחמת, נכנעת ל"יעפת" המעייפת באהבה,
וזורמת.


 

סדין אדום

כשבעל מקצוע, קובע איתי שעה ומאחר ביממה.

כשעוקפים אותי בתור, בנונשלנטיות לא ראויה,

כי ׳הייתי כאן קודם...׳, או ׳יש לי רק שאלה..׳.

כשאני מבלה שלוש שעות ב  DMV  

רק כדי לגלות שחסר לי מסמך. 

כשמשקרים לי במצח נחושה,

כשיש לי תקר בגלגל, 

כשמשהו טכני משתבש, ואני מרגישה נכה,

אישה, שחסרה את אוצר המילים והשפה.

כשמפגינים מולי, רוח וצלצולים, סנוביזם, יוהרה,

כשעונים לי בציניות לשאלה תמימה.

כשמרמים אותי בכסף, 

(גם אם מדובר בפרוטה...)

כשעובדים עלי במוסך,

כשהילדים שלי מתחצפים,

כשא׳ מחפף.

כשנכשלתי, כשאכזבתי או לא עמדתי במשימה.

כשמתנערים מאחריות,

כשאומרים לי 'we're sorry', 

ולא באמת מתכוונים.
כשמעליבים או מלבינים פנים ברבים,

כשמתייחסים בבוטות לזקנים וחלשים,

כשפוגעים בילדים, כשמתעללים בבעלי חיים.

כשעל חיוך חם, אני זוכה למראה חמוץ.
כששוב חוזרת האלרגיה, כשכל הגוף שלי עקוץ.

ולפעמים, בלי שום סיבה נראית לעין,

אולי כי קצת חם ולח, 

או כי לא בדיוק הסתדר מה שתיכננתי,
או שהשיבו לי בשלילה,
(יש לי בעיה עם לא ולאו),

מיד יוצא לי השד מן הבקבוק, 

הוריד האלג׳יראי מפמפם, 

וכל עניין פעוט הופך לפתע אדום בוהק,

או אז אני שועטת ומתלהמת,

ומיד אחר כך (לרוב עם קצת עזרה),

מתקררת ומתנצלת,
ואומרת את מילת הקסם,
סליחה.

דלתות מסתובבות

מה היה קורה לו הורי היו מגשימים את חלומם,

ועושים ׳רילוקשיין׳ לצרפת? 

הצרפתית שלי הייתה בודאי שוטפת והעברית נחלשת,

הייתי גדלה עם גינונים ושמלות, מהלכת על עקבים,

בטבעיות חסרת עכבות.

מה אם הייתי יוצאת עם הקצין ההוא שעשה לי עיניים? 

הייתי מפסידה את א׳, את אהבת נעורי,

או אז היה לי אקס מיתולוגי, 

כזה שכל פעם שהייתי מעלה את שמו,

היה צובט לי בלב מאוד.

מה אם לא הייתי "משתפנת", 

והייתי ממשיכה בטיול הגדול למזרח,

להודו? לנפאל? מה היה קורה אז?

סביר להניח שהיו מצטרפים לי לפנתאון עוד שלל זכרונות,

צבועים בצבעים חזקים ובריחות עזים, 

ולעת זקנה, היו לנו עוד קצת סיפורים וחוויות, 

לחלוק עם הנכדים, איך טיילנו פעם כשהיינו צעירים.

מה אם לא היינו עוברים לניו יורק ואחר כך לקליפורניה?

אז הייתי בוודאי בעלת בית באחד המושבים,

יחפה על רגבי האדמה, הייתי מגדלת משפחה ציונית לתפארת,

נטולת רגשות אשם ונקיפות מצפון,

הייתי בודאי מטפסת בסולם התפקידים בבית הספר,

שואפת להחליף ביום מן הימים את המנהלת המוערכת.  

מה אם הייתי מתלבטת עוד קצת עם ילד שלישי?

הייתי ככל הנראה נשארת עם שני ילדים, 

מתבכיינת ששקט לי יתר על המידה,

׳הגוזלים שלי אוטוטו עוזבים את הקן...׳,

הייתי מתלוננת למי שרק יאות להקשיב ולהנהן.

מה עם פז לא הייתה שואלת אותי שאלת תם בשיחה מלב אל לב, 

"למה את לא כותבת ספר?"

סביר להניח, שהייתי ממשיכה לחלום,

שאי פעם אכתוב, ויהיה לי טור משלי,
עמוד או אולי אפילו בלוג.

מה אם טל, (בצ'ט קצרצר שלשום),
לא הייתה מזכירה לי את הפוסט הזה,
ששכב במגירה?
הייתם מקבלים עוד פוסט על ניו יורק היפה:-)

מה אם?

אני שואלת עצמי כמעט בכל יום,
ואגב כך, פותחת דלת חדשה או צוהר לחלון.

סיפור אהבה בהמשכים

פגשתי אותם בקיץ 1994, הייתי מורה צעירה, חסרת נסיון ומלאת אידאולוגיה.

הם היו בראשית גיל ההתבגרות, מיוזעים, מחוצ׳קנים, חצופים, 

טובעים בים הורמונים, גועשים ברגשות, 

עם ניצוץ בעיניים וסקרנות תמידית בלתי מסופקת, 

מחפשים את דרכם, את זהותם, בוחנים גבולות, שואלים שאלות.

תיכון איזורי באר טוביה, נמצא אי שם בצפון הדרום, בין שדרת דקלים,

רפתות עם ריח נישא באוויר, שדות תירס וחמניות, ואוירת כפר פסטורלית מאוד.

בשבועות הראשונים, חיפשתי דרך מילוט.... 

איך בורחים מהמקצוע כפוי הטובה הזה,

כל החיים רציתי לעסוק בהוראה, ובהתחלה, זה הרגיש כמו אכזבה גדולה.

ההתמודדות עם למעלה משלושים ילדים בכיתה, הצפיפות, 

הרעש וההמולה, תוכנית הלימודים השמרנית. 

גם בחדר המורים, לא הרגשתי בבית, 

בחודש הראשון, היה מי שהעיר לי...׳תלמידה, החוצה!׳ 

הייתי בודה בליבי סיפורי מעשיות, שמאלצים אותי לעזוב,

מחפשת תירוצים לפרוש בשיא, אולי אחרי החגים? 

ובבוקרו של כל יום מבטיחה להתפטר למחרתו.

די מהר זה התהפך והתאהבתי...! התאהבתי בצוות, במנהלת,
והתאהבתי בילדים, כאילו היו שלי, 

(זה היה בתקופה שעוד היינו זוג צעיר נטול דאגות).

התאהבתי בהוראה, בחינוך, ועם תשוקה גדולה להיסטוריה, לימדתי בהנאה גדולה.

משתמשת בהומור, באמנות, בקולנוע, ספרות, שירה ויצירה, 

דיונים סוערים על מקורות ראשוניים, השערות והפרכות, פרשנות ומהימנות, 

כמו קוסמת, שולפת עזרים מהכובעים הרבים שלראשי, לחבב על הילדים את המקצוע שלי. 

הייתי קשוחה, ׳החזקתי אותם קצר׳ ועל הדרך,

גם עשיתי הרבה טעויות של מורה מתחילה.

הכנסתי אותם ללב, לקחתי את העבודה הביתה, התייחסתי לעיתים ברצינות מדי תהומית,

שיחות טלפון אל תוך הערב עם הורים מודאגים,

ו׳מרתון הסטוריה׳ אצלי על הגג, לפני בגרויות ומגנים.

ניסיתי לעורר חשיבה ביקורתית, לצד חינוך לערכים, רציתי לתת הזדמנות שוה,

לעטוף את כולם בחום ואהבה, וזה לא היה פשוט.

(ממרום שנות ׳אמהותי׳ כעת, אני מבינה, שהפרק הזה היה חסר לי אז...במיוחד אז)

עד היום, שמור בליבי חסד נעורים, לכיתה הראשונה,

ואחריה, למחזור שחינכתי ונהלתי שלש שנים ברציפות,

ועוד זכות גדולה, לכיתה הראשונה שהכנתי לבגרות.

תמונות, תמונות, נצרבות באלבום הפרטי שלי, 

רגעים של high, של סיפוק ועשיה, לצד כאלה של נחיתה למציאות קשה.

לעולם לא אשכח את היום, את היום בו גיליתי שיש לי תלמיד רעב,

שראיתי עוני בעיניים. 

את ההבנה הראשונה של לקות למידה והמשמעויות שלה.

ואת הרגע בו ידעתי, שהילד הזה, חיב לשבת בכיתה

(אחרת הוא ישב במקום אחר...)

את האחריות הכבדה ׳לחנך׳ ולא רק ללמד.

ואז, המורה להיסטוריה, ציונות ואזרחות, עברה מעבר לים,

לרילוקשיין , שטרם נגמר... 

(פאדיחה גדולה, למי שהנחילה את ערכי התנועה,

שמעתי שכך אמר עלי בן זרחי. בן, תשמיע קול...!)

היא הבטיחה לחזור, אחרי שנתיים, שלוש, 

וראה זה פלא, היא עדיין פה.

ארבע עשרה שנים עברו מאז, 

לימדתי קצת באונברסיטה, וזה היה נהדר אבל לא אותו הדבר, 

לא כתבתי ספר, לא חזרתי לארץ, לא עשיתי הרבה דברים שהבטחתי לעצמי,

ויחד עם זה, עשיתי דברים, שמעולם לא חשבתי שאעשה.

הרבה השתנה וכמעט שום דבר.

החיים לקחו אותי למחוזות חדשים, להתנסויות, לחויות למידה אחרות.

היום, הילדים שלי בני עשרה, בגיל שבו היו התלמידים שלי, כשנפגשנו לראשונה.

תמיד הייתי נוסטלגית יתר על המידה, והזיכרון שלי חזק "כמעט" כשהיה.

כך, שכשהפציע ה׳פייס׳ לחיי, נדהמתי לגלות, 

כמה מקום תופסים אצלי הילדים של אז, שהיום הם בני שלושים פלוס, או פחות קצת.

בשבועות האחרונים אני מנהלת רומן בהמשכים עם יערה, שחר, חגי, נועם, נעם,

רותם, שרון, שיר ועומר ועוד אהובים, לומדת מאחד על השני, 

איזה אנשים נפלאים וכמה יצירתיים. 

אני קוראת בגאווה וחיבה על ההצלחות שלהם, על האהבות בחייהם, 

הלב שלי מתרחב ומתרגש, למראה צילומי חתונה ותמונות משפחתיות. 

נועם המקסימה היא אמא צעירה, לומדת ללא הפסקה, וגם שיר מלאת הכישרון חובקת תינוקת מתוקה. לשרון המדהימה שלוש בנות, עוצרות נשימה, וידיה מלאות עיסוקים ועבודה. שחר, רופאה, נשואה ועדיין יפה, יערה עושה טוב לאנשים ומפיצה אור. חגי, איש עסקים עמוס תארים וחוויות, נעם, זמרת, תסריטאית וכותבת,  לא שהיה לי ספק, היא תמיד הייתה מוכשרת.

עומר מתגורר בירושלים ועושה במשרד החוץ, חיל. ועדי, לא מזמן התחתנה...!

וכך, אני מלקטת מידע על הילדים שלי, שהתפזרו בכל רחבי הארץ והעולם, קצת כמו גברת שבאה בימים, אני מתלהבת מזיכרונות וסיפורים.
תוהה לאן לקחו השנים את השאר, מתי נפגש? אם בכלל.

שולחת לכם באשר תהיו אהבה גדולה וברכת הצלחה, 

וגאה בכם, כמו אמא אווזה, 

מקוה לפגוש אתכם בעולם הזה או בזה המקביל,
ישר כח ילדים שלי!
אצלי, לנצח תהיה לכם, זכות ראשונים!