עכו, מי לא היה פה

 

 

המלך תלמי, פאולוס, אספסינוס ויוליוס, סלג׳וקים, הצלבנים, הממלוכים, התורכים, הבריטים, אפילו נפוליאון חפש להכנס, ולא הסבירו לו פנים... כך שאחרי מצור בן חודשיים סב על עקבותיו הכובש המהולל והעיר הריעה לאל ג׳זאר, השליט האכזר.

וגם הגהות יהודית פרחה בין החומות, הרמב״ם התגורר בעיר חצי שנה, ר׳ יחיאל מפריז, ואפילו הרמב״ן כהן כאן כראש ישיבה, ר׳ חיים בן עטר ור׳ משה חיים לוצאטו.

העיר הזאת ידעה קרבות עקובים מדם, כובשים צמאי ניצחונות, וגם סיפורי אהבים, טלנובלות באות בימים. בין חומותיה פעלו בתי מרחצאות, חמאם תורכי, מסגדים, בתי כנסת, בתי הארחה, מוסדות חינוך, ישיבות, מנהרות סודיות, נמל פעיל, שווקים תוססים ומבצרים.

סיור בעכו של היום הוא קצת כמו מסע בזמן, וזה בדיוק הזמן, לחוויה אותנטית של עיר לבנט.

עכו חווה עדנה, מחד, עדיין מתקיים בה ׳וייב׳ של עיר לחופי המזרח התיכון, המואזין קורא בקול, המולת רחוב וריחות. ומאידך, כבר גילו אותה, חשפו את הסוד, וברחבי העיר, מתקיימות עבודות שיפוץ ושיחזור נמרצות. עזבו הכל, סעו לעכו עוד היום, בעוד שנה, שנתיים, לבטח ישתנו המראות, היא תהיה מצוחצחת, נקייה, בוטיקית ופלצנית... מרכז העיר יכונה בוודאי ׳מתחם׳, וסביר להניח, שגורלה כגורל יפו, נגזר ממש עכשיו, סיפור עם סוף ידוע מראש, אל תתמהמהו, סעו עוד היום.

  

שנה וחצי אני ׳מריירת' על "מלון האפנדי". קוראת בשקיקה על עבודות השחזור,  מתקנאה במי שהגיע לפתיחה. שתי אהבות גדולות שלי, שלובות יחדיו, אהבת ההיסטוריה וחדוות העיצוב. אני מתרגשת כשאני צועדת בסמטה ודלת ערבית מובילה אותי כמו בסיפורי ׳אלף לילה ולילה׳ לחוויה קסומה. מלון בוטיק, בסגנון המזרח, הכי יפה בארץ, אם לא בעולם.

אירוח בסגנון בני ערב, חם ועשיר לצד עיצוב מודרני ונקי. תקרות מאוירות, שנדלירים מרשימים, קשתות ענק, צופות לים, כוס יין לעת שקיעה על הגג, והתרווחות במערכת ישיבה נמוכה עם נוף לעיר העתיקה. מלון האפנדי, הוא שיחזור של שני בתי מידות מהתקופה העותומאנית, שנבנו על חורבות מהתקופה הביזנטית והצלבנית. אורי ירחמיאס, אותו האורי והפעם נטול בורי, דמות צבעונית, זקן לבן ולוק של נביא, זהה את הפוטנציאל התיירותי הטמון בעיר. הוא רכש את המבנים המוזנחים, ובעבודת שיחזור עם תשומת לב לפרטים, יצר מלון בוטיק מרהיב. ההיסטוריה מדברת מכתליו, והוא מעניק חוויה מענגת לאורחיו. רהיטים, שנבחרו בקפידה, ספרים מעוררי השראה, מטבח, חדר אוכל, ספא, כל שהנפש חשקה ועוד.

 

בערב אנחנו סועדים ב"אורי בורי", כן, אותו האורי, הפעם עם הבורי. ארוחת טעימות שכמוה לא ידעתי. מאכלי ים עשויים בקפידה, ריחות וטעמים, בסגנון ים תיכוני, שרימפסים, דגים וקינוחים שלא מהעולם הזה. אוכל משובח באווירה מאוד casual , לא פלצנית, לא מאיימת, טעימה ומעניינת. מדושני עונג, אנחנו פורשים ללילה מענג, רק כדי לשמוע לפנות בוקר חתול מילל ומואזין קורא. בוקר עולה על העיר העתיקה, ואנחנו יוצאים לטיול רגלי, אני לא רוצה להחמיץ אף אתר מאתריה של העיר המופלאה הזאת, שחומותיה ממתיקות סוד וקוראות לי לחוות היסטוריה. אני בונה יום סיור עשיר ומגוון, הכל קרוב בעיר הזאת, במרחק הליכה קצר. א׳ מתלונן, מקטר, ובאורח פלא, משתף פעולה.

כך שכשאנחנו מתייצבים ב'מנהרת הטמפלרים׳, פוגשים בשומר מנומנם, שמתקין עבורנו את מערכת האודיו.  המנהרה נחפרה במאה ה12, מנהרה תת קרקעית שחיברה בין ארמון הטמפלרים לנמל עכו. הטמפלרים, בני מסדרת צלבני, ׳אבירי ההיכל״ בעברית, היו אמונים על אוצרות היכל שלמה, וסיפורם הוא סיפור מעניין על תככים, הון ושלטון.

 

ביציאה, אני מתמקחת עם שומר אחר, ומבקשת הצצה לחאן אל עומדאן, הוא נענה לי בחיוך, וגם משיב באדיבות על שאלות וסקרנות. חצר מרובעת עם קשתות, מרהיבה ביופייה, שבנה אל ג׳זאר ב1784 לאורחי העיר. החאן, הוקם על חורבות מנזר מהתקופה הצלבנית, והוא כולל חצר גדולה מוקפת בשתי קומות של אכסדראות.  40 עמודי אבן גרניט, הקנו לחאן את שמו. כיום מתנהלת שם עבודת שיחזור קפדנית, בקרוב יהיה שם עוד מלון בוטיק.
אנחנו ממשיכים ומלווים את עכו, שמקיצה ליום חדש, בשעות בוקר מאוחרות, מהלכים על החומות, נעצרים לתמונה בנוף הים והמגדלור, מבקרים בנמל, מסניפים ריח מלוח של סירות דייגים וסוחרים. עצירה במסגד אל ג׳זאר והסבר מהשומר המעודכן.

סיור בשוק ובבזאר הטורקי, מזכרות, המולת רוכלים וריחות תבלין. אני מצטיידת במגשי עץ רקועים, שאפשר להגיש בהם בקלוואה ומיני מתיקה, ובפינג׳אן נחושת מעוטר לקפה שחור עשוי חזק. מתענגת על תחנות בדרך, "קפה באדר חאלד", "גבינות גלילי", "קוקושקה פרימיום", לצהריים קל, גלידת "בוזה" לקינוח קריר וצונן ביום שמש חם.

באולמות האבירים, עיני לא יודעות שובע, האולמות מרשימים, קירות האבן והקשתות. אנחנו מוצאים מפלט מהחום בצינת האולמות, מקשיבים להסברים, ועל אף, שפעמים רבות ביקרתי והדרכתי באתר, אני עדיין משתאה ומתלהבת לנוכח הבניה המפוארת.
 

עצירה בחמאם הטורקי והחיזיון האורקולי, היא חוויה מרנינה, שמחייה את העבר. חפירות ארכאולוגיות חשפו חמאם טורקי, מחיצות בד עם איורים, מלמדים על תרבות בית המרחץ, וחזיון אורקולי של שחקנים, שמספרים את סיפור המקום והעיר. כך מבלי משים, אנחנו עורכים הכנה לתחנה הבאה.

 גולת הכותרת של היום היא ללא ספק "חמאם גטאס".
אמיל בן העיר עכו, איש חם ומקסים, מספר על חיידק ׳בתי המרחץ׳ שתקף אותו כשהיה עלם צעיר, עת גדל בעיר. בילדותו, כך הוא מספר, לא היו בבתים מקלחות פרטיות, ובית המרחץ בעכו, היה מקום מפגש לרחצה, סיפורים ורכילות מקומית. מאז לקחו אותו החיים רחוק. הוא חי תקופה בירושלים ובקרית גת, אבל את עכו לא הצליח לעקור מליבו, גם לא את המשיכה הבלתי מוסברת, לחמאם ולבתי מרחץ. בכל מקום, בו ביקר בעולם, נשאו אותו רגליו, לבית המרחץ. כך, שכשנקרתה בידיו ההזדמנות, לרכוש ולשפץ את בית המרחץ העתיק שבעיר, הוא לא הסס. אבל בירוקרטיה, כמו בירוקרטיה, מתישה, סוף דבר, שהעניין לא התבצע.

בינתיים, כבר גמלה בליבו של אמיל ההחלטה, להקים בית מרחץ ויהי מה. הוא רכש בית עתיק, חפר בעדינות רק כדי לגלות, שמדובר במבנה מהתקופה הצלבנית, שיושב על שרידים ביזנטיים, כמו כל הארץ הזאת.... הוא שיפץ וחפר, בעדינות, שמחויבת בעבודת רסטורציה של מבנים מתקופה קדומה. כך, באהבה גדולה, תשוקה וחדוות עשיה, הוא בנה בית מרחץ, חמאם תורכי, כמו אותו אחד, שנהג לבלות בו עם אביו כנער צעיר. את בנו בכורו שלח ללמוד בלנות בטורקיה, והשאר היסטוריה. את "חמאם גטאס", העניק לאשתו היפה, כמתנת יומולדת... ואם זאת לא מחוות אהבה יפה? אז מה? 

את החמאם, סגרו לכבודנו. במשך שעתיים, קרצפו את גופינו על פלטת שיש חמה, חבטו בנו עלים, להמרצת הדם, משחו את גופינו בשמן, יצאנו משם, מחודשים, נמרצים, חלקים, יפים ומאוהבים. אמיל ואשתו חיכו לנו עם אבטיח צונן וקנקן תמרינד, כמנהג המקומיים.
שיחה עם הזוג המקסים הזה, על אהבה, משפחה וחדוות עשיה, הבהירה לנו יותר מכל, שכשמערבבים בפרויקט, תשוקה ומסירות, המציאות והתוצאות עולות על כל חלום ודמיון.
 

אי אפשר לעזוב את העיר בלי טעימה ב"אינדומלה", הגלידרייה של אורי בורי, ובלי לציין, שלא הספקנו את מוזיאון עולי הגרדום, כי א׳ קבל הרעלת היסטוריה ליום.

מאז אותם יומיים מופלאים, אני משדלת את כל סביבתי, להצפין לעכו לבילוי יומי, בניחוח של פעם אותנטי, צבעוני, מענג וחוויתי.