חופשת מולדת בצל ה׳יעפת׳

תמי למדה אותי איך אומרים בעברית ׳jetlag', 

ובכן, אם לא ידעתם, "יעפת".

ואני, בכלל לא עיפה, רק השתבש לי הזמן, היום והשעה,

וההפך מ"יעפת", אם אפשר להמציא עבורי מושג חדש,

אני בכלל ׳אקטיבית׳ יתר על המידה (ואולי, זאת בכלל תופעת לואי של אותו העניין).

הולכת לישון בשעות הקטנות של הלילה / המוקדמות של הבוקר,

וכעבור שלוש שעות, מתעוררת לציוץ הציפורים ויוצאת לריצה של שחרית.

מאזינה לרחשי יום חדש, למשאית הזבל, לקולות הדחפורים,

לריח הלחם מפתח המכולת השכונתית, לערמות העיתונים, 

לפסולת, שבליל אמש פיזרו החתולים.

ובבוקרו של היום, כל כולי בתוכניות והבטחות,

מי תפגוש אותי לקפה? מי לצהריים? איזה מוזיאון הקטנה תאהב?

מתי נלך כולנו לים? איך מפנקים את ההורים? רוצה ל"הסניף" את האחיינית....
מה קורה עם הערב? הופעה? הצגה?

שוב מסעדה? סקרנית לבקר בבית חדש מקשקל שבנו חברים,
רוצה לחבק את הקטנה של שלומית.
איך "משחילים" סיור בצפון, 

מה חסר לי ב׳סל תרבות הישראלי׳?

אני כל כך מתלבטת, ומיד מחליטה,

גם וגם וגם וגם.

פעם טענה בפני חברה, ש׳חופשת מולדת׳, כמוה כ׳חופשת לידה׳.

בשתיהן, לא מדובר ממש בחופשה, כי אם ב׳נופש פעיל׳ ועסוק במיוחד.

אני מוצפת רגשות גועשים, מתקשה לישון בלילות,

מתאמצת להתאים את עצמי לזמן המקומי,

וברקע יש מן זן חדש של עייפות לצד "נון סטופ" של עשיה. 

משתוקקת לרצות את כולם, רוצה לבלוע את כל העולם,
משתדלת להשקות את אהובי בתשומת לב וחוויה,

משתאה לנוכח עוצמת הרגשות, חווה הכל בהתלהבות חסרת גבולות,
דומעת לעיתים קרובות.
 

 

ובכל שנה, בזאת העונה, עם בוא הקיץ והשרב,
מקיץ ליבי מתרדמה עמוקה, ואני מוצאת את עצמי במימד חדש/ישן.

מתרגשת כמו בפעם הראשונה, למראה החופים עוצרי הנשימה,

מאוהבת עד כלות בתל אביב, שאין שניה לה בעולם.

חוגגת תרבות, אמנות ופלצנות מקומית.

רוכשת ספרות עברית בלי הכרה,

חובקת חברים ומשפחה.

מתענגת על אבטיח קר ומגוון מוצרי חלב, 

(הרעלת מילקי מתרחשת בדקות אלו, ממש עכשיו)

מקיימת יחסי משיכה / דחיה עם תרבות, 

שאין בה מרחב ואויר לנשימה,
אבל יש בה חיבוק כנה, אוהב וחם.

כך קורה, שעם בוא הערב, אני שיכורה ומבושמת,
מיום עמוס בחוויות והתרגשות.
בחוץ כבר לילה, האורות כבו, העיר הלכה לישון.
פה ושם חולפת מכונית, מטוס מפר את השקט, תינוק מילל,
בני נוער משוחחים חרישית בגינה פינתית, כלב נובח בסיור לילי.
ואני, אני כולי ערנית, אורבת ליתושים, מקשיבה לחוכמת הינשופים.
הזמן יקר מפז, אני מסכמת לעצמי בליבי.
יש שמץ של הגיון ב"יעפת", היא נחוצה לנו להתרגל לזמן החדש,
ועל הדרך, מוסיפה עוד כמה שעות ערות ביממה.
לא, אני לא מקטרת, לא נלחמת, נכנעת ל"יעפת" המעייפת באהבה,
וזורמת.