כף רגלי לא תדרך שם

הבטחתי לעצמי,

לא אחרי מה שעשו בני העוולה

למשפחתי, לבני עמי.

שתי משפחות שלמות נמחו מעל פני האדמה,

משפחת סבי ומשפחתה של סבתי (מהצד הפולני)

כולם, בני זוגם, הילדים, סבי רבא שלי, הם וילדיהם, 

החתנים, הכלות, הנכדים והנכדות.

אחיהם, בני הדודים והדודות, הגיסים והגיסות,

המשפחה, החברים, הקהילה.

את כל אלה מחה הצורר הנאצי מעל פני האדמה.

את היהודים, את התרבות והיצירה,

את צלם האנוש וצלם האדם.

אני יודעת, זה היה מזמן, דור אחר,

כמעט שבעים שנה חלפו מאז.

אבל אני זוכרת ואין לי כוונה לשכוח.

שנים רבות סירבתי לנסוע ל׳שם׳, 

דרך ׳שם׳, בחברת תעופה גרמנית. 

שנים ארוכות החרמתי מוצרים

מבית היוצר של הצורר.

בסוף החלטתי לנסוע, סקרנות.

אצלי היא כל כך חזקה, 

שהיא הרגה את ההצהרות וההחלטה.

סקרנות ו.... רותי,

שכשהיא מחליטה, אין מצב שאעמוד בדרכה.

בימים הסמוכים לנסיעה, אני מתקשה להירדם, 

ביעותי לילה תוקפים אותי, אני מתמלאת חשש.

אני פוחדת מגרמניה, מהאנשים, מהשפה.

אני חיה את ההיסטוריה היהודית וספורי המשפחה. 

אני חוששת לנסוע ולראות מדים גרמנים, מגפיים נוקשים,

חרדה מכלבי זאב מרחרחים בשדה התעופה.

יראה שמא יפנו אלי בשפה הארורה.

פוחדת לנסוע ברכבת, רואה שחורות בכיכרות. 

שמות הערים מתקשרים אצלי עם חוקי גזע רשעיים.

מפחדת ממה שאראה בעיר היפה, 

פוחדת אולי יותר, ממה שלא אראה, ממה שלא אשמע.

קול אחי קורא לי מן האדמה הארורה.

הפסכיאטרית, Louann Brizendine ,

טוענת שבכל אישה מסתתרים שלושה דורות, 

שלה, של אמה ושל סבתה.
דור שלישי לשואה, אני מרגישה היטב את השריטה.

ואחרי כל הפחדים, ההבטחות וכל ההצהרות, נסעתי.

נסעתי,

הצצתי

ונפגעתי, כן, ברלין נגעה בי.

כבר בטיסה, השפה הגרמנית צורמת את אוזני,

הם מסבירים איך להדק חגורות, ואני עוברת לדום מתוח,

ממלאה בצייתנות אחר הפקודות.

אחר כך אני ׳מלבישה׳ את כל נותני השירותים בני המקום במדים נאציים. בדמיוני, אני רואה אותם כהמון מתלהם, מצדיעים במועל יד לכוחות הרשע, נלהבים בלאומניות מפחידה. הצחוק שלהם, ארוגנטי ורם, הם מרבים לשתות, ואני מיד נכנסית ל׳מוד׳ שליטה.

במשטרת הגבולות בשדה התעופה, אני מתמלאת עצבנות קלה,

לפני שוטר במדים, חמור פנים,

זהו, בקורת דרכונים, ואני בחוץ, ברחובות ברלין.

דצמבר הוא חודש קר, מיד אני משוה לימי המלחמה, 

מצוידת היטב, עדיין הקור חודר את עצמותי.

הרגליים שלי קופאות, אני מאבדת בהן תחושה,

כל הגוף שלי דואב.

מה לעזאזל חשבתי לעצמי, 

ואיך הגעתי עד הלום? אני מקשה ומתקשה,

לוקחת נשימה ארוכה.

אני הולכת ברחובות, והדמיון שלי מפליג לזמנים אחרים, 

לימים חשוכים. אני מבחינה בחוסר של הבניינים, 

בבורות שנפערים, בשרידי החומה, שהפרידה בין המזרח למערב. אני מתבוננת בעוברים ושבים, שואלת את עצמי, מי הוא הגרמני החדש? כיצד הוא רואה את עצמו, 'ארי', יש עוד כזה מושג? האם הגדרתו העצמית משויכת לאבותיו? 

ומיד אני נוזפת בעצמי בגזענות שלי, שעולה מן השאלה.

מתבוננת בעניין רב בזקני העיר, מחשבת את גילם לאחור.

ורואה אותם בעיני רוחי, פעוטות, ילדים,

תכולי עיניים, מתרפקים על הוריהם, לבושים בקפידה,

סרוקים עם ברלנטין בשביל צד, משחקים משחקי ילדים,

סועדים בצוותא ארוחת ערב ביתית, כלי פורצלן, רוזנטל, מרשרשים, לכאורה, ארוחה מאוד תרבותית בעולם אכזרי, 

הצורר בביתם. הוא, הוא, ההורה, האב, האם, הסב.

אני רואה אותם בתנועת הנוער הלאומנית, נלהבים ברעיונות הרסניים. 

וחושבת לעצמי, היום, מה קל יותר להיות, 

צאצאי הקורבנות או צאצאי הצוררים? 

ואיך מתמודדים עם כזאת הסטוריה משפחתית?

רחובות ברלין מקושטים לחג המולד, עצי אשוח, אורות צבעוניים,

אני תוהה אם רק אני רואה את הקשיחות והאפלה, 

אם רק אני בוחרת לחפש כאן את שורש הרע.

מהר מאוד, אנחנו מתחילות לפתח הומור שחור,

רותי מסבה את ליבי, שלא גבו מאיתנו תשלום בתערוכה, ׳טופוגרפיה של הטרור׳, ואני מזכירה לה ש׳שילמנו כבר׳.

אנחנו מתרשמות מתנועת הרכבות, ומציינות לעצמנו,שהגרמנים, תמיד היו מדויקים להחריד והרכבות שלהם, אז כמו היום, עובדות בתזמון מושלם שעות נוספות. אפילו את העצים הם ממספרים, כמו אתהאנשים, ׳יקה-פוצ׳, גרמנים. וכשמציעים לנו במלון, להניח את המגפיים בסמוך לדלת לצחצוח יומי  ׳קומפלימנטרי', אני מהרהרת לעצמי, ש׳חזון אחרית הימים׳, התהפכו היוצרות בעולם,

אני ושכמותי כבר לא סוג ב׳, וביני לבינכם, 

אני בהחלט מעדיפה את משחק התפקידים החדש.

ברלין חודרת את עורי, היא מרתקת אותי בכל כך הרבה מישורים.

ההסטוריה המשפחתית, הלאומית, קורמת לנגד עיני עור וגידים.

היינה, מנדלסון, לסינג ואחרים, קוראים לי מהרחובות, מבית הקברות.

אני צועדת על האבנים, מבחינה באריחי הזכרון, אלו האחים שלי, שלנו. 

הארכיטקטורה, האמנות, התרבות, מזרח ומערב, מסך הברזל, החומה ונפילתה,

איני יודעת שובע. העיר הזאת היא אנדרטה אחת גדולה, לשואה, למלחמה.
הנצחה מתוחכמת, מעניינת, מתריסה, טוענת אבל הנצחה.
ויחד עם זה, משהו חדש קורה כאן,

דור חדש, 'וייב' אחר, איזושהי פריחה, עיצובית, תרבותית,

מן סיפור חדש, לא נקי, עם משקעים, אבל אולי זה מה שגורם 

לו להיות כה מעניין ומלא רבדים, אחר.

אני תוהה אם אפשר לבקר בברלין, אחרת.

בלי משא השואה, בלי עולם האסוציאציות שכל כך מכביד עלי.  

"כוח האומה הוא בזיכרונה – זה מותר האדם. ואם אנו רוצים לחיות, ואם אנו רוצים ושואפים לצוות את החיים לבנינו,

אם אנו מאמינים שהוטל עלינו צו לסלול דרך אל העתיד,

הרי עלינו ראשית כל לא לשכוח ולרשום"

אמר פרופסור בן-ציון דינור לעיתון "ידיעות יד ושם" בשנת 1956.

לזכור, ללמוד ולא לשכוח, לא רק בעבור העם היהודי,

כי אם בעבור כל האנושות כולה. 

ולא, עבורי, ברלין היא לא רק בירה אירופאית,

אלא היא מסע אל שורש הרשע,

לתקופה האפלה ביותר שידע העם שלי.

אז מה עשיתי שם? המלצות וסיפורים בפוסט הבא עלינו לטובה,

איך אקרא לו? טרם החלטתי אולי ׳בסוף, דרכתי שם׳...

שנות השמונים התעופפו להן כמו הקוקו שלי ברוח

בחוץ לכולם היה שיער נפוח עם תלתלים ופן בפוני,

חותלות, טייץ וחולצות שק,

גזורות בצוואר, וחושפות כתף עירומה ויפה.

מסביבי, האזינו למוזיקה של מייקל ג׳קסון ו air supply

ניל יאנג ו big in japan ,

ובסופישבוע ביקרו בקולנוע דן.

שנות השמונים שהיו ואינם, נוף ילדותי, אוירת נעורי.

שנות השמונים עברו עלי בתוך חממה.

סיפור מסגרת עוטף סיפור קטן.

את שנות העשרה שלי חוויתי בתוך בועה קטנטנה,

קן רמת יוסף בבת ים.

חולצה כחולה, שרוך אדום,

פעמיים בשבוע פעולה,

ועוד פעם הרקדה,

׳הרועה הקטנה׳, ׳אנשי הגשם׳ ו׳הורה ממטרה׳.

ערבי שירה בציבור,

׳חולצה כחולה והיא עולה׳,

ערב סרט,

טקס ליום השואה וטקס ליום הזיכרון,

וגולת הכותרת, ׳חג המעלות׳.

חידון שנתי על ערכים ועקרונות,

שגם אם תעירו אותי באמצע הלילה אפליא לזכור,

׳לעבודה, להגנה ולשלום׳

׳ציונות, דמוקרטיה ושוויון׳.

ויכוחים אל תוך הלילה על כן או לא נסיגה מלבנון....

(אז עוד לא ידענו שעם השנים, יתחלף שמה
של המלחמה של דורינו למלחמת לבנון הראשונה,
ואח"כ עוד תבואנה שתי אינתפיאדות ואינספור מבצעים עם שמות רציניים ומלחמת לבנון השניה, שתפחיד כהוגן את כל האומה.)

מסיבת פורים הוללת,

קיץ בקייצת,

מעפילים, חומה ומגדל,

טיול יפהיפה למדבר יהודה,

קומציזים בחוף הים,

קורס מד״צים,

אהבות ראשונות,

אכזבות,

ידיים נוגעות,

לב פועם ומתרגש,

אופנה ייחודית לבני הקן, כמו סימן היכר,
שרוואל, סווטשירט בלוי עם הדפס סמל התנועה,
מוקסינים בחורף וסנדלים בקיץ עם בהונות חשופים
ומכנסיים קצרצרים (אח, היו זמנים!)
ג׳ינס עם חולצה לבנה לטקסים ונעלי בובה,
למראה ׳מושקע׳ ו׳חגיגי׳.

ימי נקיון,

פרידות משכבות שעזבו והתגייסו,

׳היה לי חבר, היה לי אח׳,

טעויות מצערות של נעורים,

משובות מבדרות של מתבגרים,
טוב ורוע של ילדים.

קומונה עם קומנרים חדשים,

(היי, יש אחד חתיך;-)

מריבות עם השכן, שגר בסמוך וכל פעם שהוטרדה מנוחתו, 

הבטיח בהן צדק ש׳ישרוף את המועדון׳.

׳היידה שמש, היידה ים, היידה יופי לבת ים...

רמת יוסף, בת ים הוא הקן הכי טוב בעולם...׳

קהילה, בית, חברות.

חלפו שנים, גמעתי מרחקים, 

הקן, שהיה פעם מרכז חיי,

התרחק ונשכח,

וגם הזכרון, הולך ודוהה.

מדי כמה שנים, בביקורי מולדת, 

נושאות אותי רגלי לשכונה הקטנטנה

ואל הקן, שהייתי מגיעה אליו בנעורי, ללא נשימה ובריצה.

עם השנים, נוספו שם מבנים, ונבנה קיר אקוסטי, שיפריד מהכביש. אותו כביש שבילדותי נראה כמו שדה חול עצום, ששמש למשחק שני דגלים, נקרא היום, נתיבי אילון דרום, 

ומככב בכל דיווחי התנועה והחדשות.

שינה פניו הקן הקטן, וגם אני השתנתי וחברי.

שנות השמונים התעופפו להן ואינן,

ואנחנו כבר באלף אחר,
בסיפור חדש ובמקום מרוחק.

אבל אני עדיין אוהבת ׳שירי תנועה׳,
יעידו למבוכתם, בן זוגי וילדי.

מאמינה גדולה בדמוקרטיה ושויון

מתפללת שיבוא שלום.

ולפני כשנה, נקלעתי במקרה להרקדה,

רגלי הובילו אותי מעצמם וליבי פעם בחוזקה,

כאילו לא עברו למעלה מעשרים שנה.

׳עלה והגשם׳

׳עלה נעלה׳,
ברכת התנועה לכולכם חברי.

סתיו בחלוני

 

שלכת בצבעי אש, צהוב, אדום וכתום בוהק.

דלעות בשלל גדלים וצורות,

מחוספסות, חלקות, מצולקות, כעורות.

טפטוף של גשם ראשון

והתכנסות במעיל חם וארוך.

מגפיים נוקשות, צעיפים, כובעים,

מרק מהביל, סרט במזג סגריר.

התכרבלות בבוקרו של יום,

העונה הזאת כולה משפחתיות וחום,

העונה הזאת כולה ביתיות ו home sweet home.

הסתיו הזה על אף שהתמהמה,

נוקש עתה בחלוני.

 

וכך בבוקרו של יום ראשון, יצאנו לטיול עונתי,

חמושים במגפיים (לא מפאת הגשם, כי אם מפאת הבוץ) כפפות (לא מפאת הקור, כי אם מפאת הקוץ...), וסלים. טיפסנו במעלה הskyline, בדרכנו לקטיף ערמונים. השמש ניצנצה בין העצים, השלכת האירה לנו פנים. הילדים, נחושים למלא את סליהם באגוזים, היו בעננים. 

ואנחנו, התענגו בחמימות על חבורה איכותית, סנדויצ׳ונים גורמיה,

ומזג אויר סתוי נפלא.

 

 

אחרי קטיף מוצלח, ותשלום לפי משקל, 

לא לפני שהעמסנו גם מחבת מתאים, ודבש מכוורות מקומי.

המשכנו ל Stanford University

ידענו שמדובר במעוז החוכמה, 

אבל לא ידענו שזוהי פנינה.

חפש את המטמון, בהנחיית הילדים בגן הפסלים, פפואה ניו גיני, לומדים ומשכילים על תרבות רחוקה, 

תוך כדי הנחיות נלהבות של ׳חם/קר׳.

טיול אופניים במקווה מים, אגם לגוניטה, 

וחוזרים לבית חמים, לארוחה מאוד מאוד עונתית. מרקים, קדרות בשר, וסלטים אנינים במיוחד. 

באח המבערת, יתפוצצו להם הערמונים.

והמארח יגיש לכולנו משקה שיכר חם, כדי שנכנס לאוירה.

 

 

זהו יקירי, הסתיו נוקש עתה בחלוני, 

כמו אורח, הביא תשורות ומזכרות, 

למחזוריות של הטבע, לצמאון של כולנו

ללגום לרוויה מרק חם, או זמן רגוע,

של שקט ושלווה.

וכמה אנחנו ברי מזל על חברותא טובה,

על חום ומשפחה, על אמא אדמה ופירות העונה,

שתמשך השיגרה המבורכת, כאן ושם,

ונאמר, אמן ותודה.

חג הודיה שמח!

 

ליבי במזרח

ואנוכי בסוף מערב,
כתב את זה מזמן, ר' יהודה הלוי.

איך כותבים פוסט שבועי,

כשתושבי הדרום יושבים במקלטים?

איך מחברים מילים למשפטים ובאילו תמונות לבחור,

כשהלב רואה חדשות ורוצה לבכות?

השבוע, בפעם הראשונה מאז שהתחלתי לכתוב,

רציתי לקחת הפסקה.

אתנחתא.

לשתוק.

אין לי שום דבר חכם להגיד,

שום מליצה, שום מילת עידוד או נחמה.

נהפוך הוא, אני מרגישה נביאת זעם בעירי,

וחוששת, שעוד צפויים למולדתי ימים קשים.

׳היונה הלבנה כבר זקנה׳, אמר יהונתן גפן

כבר לפני שלושים שנה, יכול להיות שהיא מתה מאז?

צר לי שאיבדנו שליטה, צר לי על החיים בצל אזעקה,

צר לי על ילד קטן שישן מפוחד, 

צר לי ששוב השתבשה השיגרה.
צר לי שישובי הדרום, הפכו בן לילה, לחזית במלחמה,
צר לי על ההרס והחורבן, 

ומביך לי, כמו תמיד בימים קשים, לכתוב את הפוסט הזה מכאן.

(כן, ללא ספק, קללת היורדים, מגיע לנו.)

כל כך רציתי לכתוב פוסט ציורי ומרומם נפש,

לתאר מקום קסום, לספר על תובנה, מחשבה,

לפזר חום ואהבה, ולא, לא באה לי שום הארה.

אז סלחו לי יקירי על הפוסט המדוכדך והקודרני,

והצטרפו אלי בתפילה לימים טובים,

׳עוד יבוא שלום עלינו׳,

בזה אנחנו חייבים להאמין.

San Luis Obispo

אנחנו פותחות את היום נמרצות, השמים כחולים,

ההרים מסביבנו מוריקים, הדרך נפרשת ומתגלה לעיננו,

במלוא הדרה, הלב שלי מזמר ושר, אני שמחה.

תשע נשים, כמעט תשע שנות חברות.

חברות נינוחה, מעשירה, לא מלחיצה, לא צפופה.

תשע נשים שונות זאת מזאת, 

ויחד עם זאת מאוד דומות.

הMNO שלנו נפגש אחת לכמה זמן, סביב ימי הולדת, חגים ועניינים משותפים.
לעיתים, חולפים שבועות ארוכים בטרם נתראה. 

אבל איכשהו, כשאנחנו סופסוף מוצאות זמן להיפגש,

מתקיימת אוירה נפלאה של פתיחות, כנות, שונות והכלה.

אחת לשנה, אנחנו משתדלות,

להחליף תמונת נוף. 

וכך, אנחנו מבלות שלושה ימים קסומים לחוף הים,

צועדות במרץ, מבשלות, אוכלות, מנהלות שיחות נפש,

ועוד כוס יין, טבילה בג׳קוזי, ריכול קל, ושוב,

שיחה פילוסופית ברומו של עולם.

וביום השני, Betn מפתיעה אותנו ביום טיול מאורגן.

סיור הסטורי קולינרי בSan Luis Obispo השכנה.

אנחנו משכימות קום ונפגשות עם יול המדריך,

ליום עתיר קלוריות וסיפורים.
את הסיור הנפלא, אפשר להזמין דרך Central Coast Food Tours

יול פוגש אותנו בMama Ganach Chocolates

בחנות שוקולד בוטיק קטנטנה, עמוסה בחפצי אמנות,

תמונות ויצירה. אנחנו מתישבות על ספת וינטאג׳ ישנה,

ונהנות ממילק שייק נפלא, טועמות שוקולד איכותי,

אורגני ואנין, לומדות על פולי הקקאו של מונטסומה,

על החמדנות של קורטז, ומתמכרות לחום המתוק המספק.

ב Jaffa Mediterranean cafe , אני מרגישה בבית.

עדנאן מכבד אותנו בפלאפל מקומי שוארמה, חומוס, טחינה וסלט ערבי. הוא מתלהב מהמולדת המשותפת לשנינו, מספר לי שנולד בנצרת, שמשנות השבעים הוא כאן. הוא מהלל ומשבח את מירי, השפית של המקום,

יהודיה מרמת הגולן ויד ימינו. 

עכשיו תגידו אתם, אם זה לא שלום? 

ואם כבר בשלום עסקינן, המקום הבא, כולו נשען על עצי הזית וסגולותיו,

We Olive. לחנות הנפלאה הזאת התוודעתי לראשונה לפני מספר שנים,

אז הייתה רק אחת בPaso Robles הרחוקה. היום, יש כבר שבע חנויות של We Olive, ועוד היד נטויה, חוויה חד פעמית של אנינות ובריאות.  

אני יוצאת מגדרי, טועמת מינים רבים של שמן זית הישר מהכוסית, מסתבר, שזה מאוד בריא.לומדת על סוגי כבישה, ומצטיידת לשנה שלמה,

שמן זית ובלסמיק בטעם אפרסק, קרקרים וטפנד.

עכשיו, אני רק רוצה כבר לארח, ולחלוק את הטעם והריח.

אנחנו מתרשמות מרחובות העיר, מציצות על בית הקולנוע,

בסגנון ארט דקו משנות הארבעים.

מתלהבות משעון רחוב, שמבקש אותנו, 

'spend time with those you love'

ואני מרגישה, שזה מה שאני עושה, ממש עכשיו.

אנחנו עומדות בקרן הרחוב, ומתפעלות מסגנונות הארכיטקטונים שונים ומרשימים מאוד, ממבני אבן אדומים בסגנון החוף המזרחי, ארט דקו וגם כאלה פוסט מודרנים. אקלקטיקה, שונות, הרמוניה מסביב, זה בדיוק מה שצובע לכולנו את החיים.

יול מוביל אותנו עם סיפורים רבים לתחנה הבאה, ושם ממתינה לנו הפתעה.

Black Sheep Bar & Grill , המקום, בבעלות צרפתיה אנינה,

שטוענת שהיא הייתה הכיבשה השחורה במשפחתה.

לך תבין, מה זאת השראה:-)

אנחנו מתפנקות בכוס בירה מקומית, על כסאות בר מוגבהים,

בפטיו אחורי, עם קירות brick אדומים,

נהנות מ mac & cheese מאפה בית איכותי.

ולקינוח, יול שולף לכבודינו מסטיק בזוקה. באפי, מדגדג הזכרון והריח, כמו רמז אפי מפענח. והמדריך הנלהב מוליך אותנו אחר כבוד, למקום בהחלט לא מעורר תיאבון.

רחוב קטנטן וריחני, מקושט במליוני מסטיקים ישנים.....

מודבקים על קירות רחוב, בשלל צבעים וצורות.

ועכשיו לMission היפה, שנבנה ב1772 על ידי המסיונר Father Serra 

אנחנו מקשיבים להיסטוריה מקומית, ויוצאים לפטיו לבדוק את הפעמונים,
באר מים, adobe bricks, קשתות, גג רעפים אדום,

אכן, מסיון, לפי כל ההגדרות.

ומשם לפגישה עם ג׳ון, מ Alegria , לטעימות של יינות.

לומדים על יין מספרד ופורטוגל, לצד, פלטת גבינות וזיתים נ פ ל א ה!

כטוב ליבינו ביין, אנחנו מתפתות לרכוש יין איכותי במחיר הגיוני,

קעריות קרמיקה של אמנית מקומית ואגוזים מסוכרים ומומלחים,

שג׳ון מדגיש שזה הולך נפלא כמעט עם כל תפריט וכל הגשה.

בר יין מודרני מדליק במיוחד, עם גבינות שעשו דרכן מאירופה הרחוקה,

מוסיקה ברזילאית מתנגנת ברקע,

וכולנו בהחלט ברגע.

עוצרות לתמונה, פשוט כדי לנצור לתמיד את החוויה.

ומיד ביציאה, נתקלות במשתלה קטנטנה, שמוכרת ללא רווח, תוצרת ירוקה של פגועי נפש. פרחים בשלל צבעים, מסלעות ופכפוך מים, שמשובב את הלב והעין. ועוד חנות מתוקה trio, לבגדים ואביזרי בית ואופנה במחירי סוף עונה, לוק של Antropologie , עיצובים מפתיעים,

וואו, כמה החיים יפים!

קינוח אלוהי של שוקולד ואגוזים, נאכל בפטיו הקטן, הנסתר מן העין של Luna Red, כסאות אדומים מתריסים, אנחנו נפרדות לשלום מהמדריך יודע הכל. הסיור, אמור היה להיערך כשלוש שעות, אבל יול, התרשם מהחבורה התוססת, משמחת החיים המדבקת, חמש שעות בילינו במחיצתו, טועמים ולוגמים ידע וחויות.

בדרך לאוטו, אנחנו נעצרות שוב לעוד חנות נהדרת, French Quarter

ואף אחת באמת לא צריכה כלום,

ושוב מתחדשות, כי כמו שרותי תמיד אומרת,

׳להשאיר בחנות, עולה יותר...׳, אני משכנעת את עצמי ומתרצת,

בעוד המוכרת אורזת.
אנחנו חולפות ללא עצירה על פני חנויות נפלאות,
מאפיה עם טעם של עוד, Splash Cafe, ועוד מלון קטנטן,
שהתאכסנו בו מזמן, Petit Soliel, צבוע כולו בכחול וצהוב בוהק.
כן, יש כאן בהחלט ניחוח צרפתי במבטא זרוק ומקומי.

ושוב לחוף הנפלא של Morro Bay היפה,

צועדות במרץ, מנופפות לדולפינים לשלום,

שוטפות עיניים בגולשים חטובי כתפיים,

נושמות אויר הרים, מתענגות על אחוות נשים.

ואני חושבת לעצמי, בשנה שעברה, לימדו אותי הבנות,

לקחת סיכונים, לבחור קצת אחרת מהדרך שלי.

הפעם, אני מאמצת בחום רב את דבריה של 

Cheryl ומבטיחה לעצמי בשנה הקרובה,

לעשות יותר ממה שעושה לי טוב ופחות ממה שעושה לי לא.

איכשהו, אני תמיד חוזרת עם סל תבונה,

רגועה ויפה, אחרי זמן בצוותא

עם הנשים הכי חכמות בעולם.

החיים הם רצף של תקלות

כך א׳ נוהג לשנן לי השכם וערב,

כשאני מתלוננת, על תקר בגלגל, על איחור של השרברב,

על מחלות ילדים ושאר תלאות החיים.

החיים, הם אכן רצף של תקלות
אבל גם רצף של אירועים שמחים,
רגעים מרגשים, זמנים טובים, חוויות,
טיולים, אהבות, דברים טובים.

זה כמעט לא אנושי, לא להתבאס מתקלה,

ואני מודה ומתוודה, שאני חוטאת גם בזה

ולא רק בכתיבה.

בתקלה האחרונה שאירעה לי, 

ביוב סתום ומערכת ניקוז לא מתפקדת, 

עולה על גדותיה עם ריח בהתאם ומראה לא מלבב,

בבוקר חנוכה, כשבו בערב, מסיבה רבת משתתפים מתוכננת....אולי זה בזכות השפעת ברזיל דאז,
מצב הרוח המרומם והחיוך העמיד,

אינני יודעת איך זה קרה ומה הסיבה,

אבל בפעם הראשונה בחיי, הצלחתי לפתור את הבעיה,

בלי הכעס, העצבים, התלונות, 

וכל אותם שותפים טבעיים לתקלות.

בחרתי, להתרכז במסיבה, באורחים, בתוכנית, באוכל, בשמחה.

וראה זה פלא, זה עבד.
בעזרת שרברב מיומן, 

הסדר בא על מקומו בשלום,

ואנחנו, התפננו בערב לחגוג.

תזכורת קלה, לעובדה, שהחיים הם אכן רצף של תקלות.

אבל אם אנחנו נכנעים לכך או לא,

זה כבר בשליטתינו ואחריותינו המלאה. 

ועכשיו משימה לקהל הרחב, 

(בין המשתתפים האמיצים, יוגרלו קפה ועוגה;-)

מי מתנדב להזכיר לי את הכלל בתקלה הבאה?

אה, ושויץ קטנטן...את הקינוחים הצבעוניים, הכנתי במו ידי, הם עונים על קרטריון שרון, פשוטים, מהירים ומרשימים המון, מי רוצה את המתכון?

הקשר היהודי

לא, לא התבלבלתי וגם לא ׳התחזקתי׳,

ואין לי כוונות לחזור בתשובה, ממש לא.

רק רציתי לחלוק מחשבה,

לא ישראלית כי אם של נפש יהודית.

לפני מספר שנים נקלענו למוזיאון חדש, שזה עתה נפתח, בפריז.

בתוך ארון זכוכית מוגן, הוצג לראווה ספר תנ״ך, בן המאה השתים עשרה לספירה. 

הוא היה פתוח ב׳מגילת אסתר׳. 

הילדים, שהיו אז רכים בשנים, התבוננו בספר בעיניים נוצצות

ומיד התחילו לקרוא....

דיברנו בקצרה על הסיפור, ומיד עברנו לדיון מעמיק על הקשר היהודי.

על היכולת שלנו לקרוא ולהבין טקסט בן אלפי שנים,

על העובדה, שכל ילד יהודי בארץ ובתפוצה

(שהתחנך על ברכי היהדות גם אם לא באופן אורטודוקסי, אבל למד קריאה וכתיבה)

מסוגל לקרוא ולהבין מכתב יד עתיק, ממנו קראו בני עמנו לפני מאות שנים,

שאנחנו יודעים את ההקשר ההסטורי, מכירים מזמורים וניגונים, 

מבינים את סיפורי התנ״ך וגם קצת אגדות 

וכולנו מקיימים אם לא תרי״ג לפחות אי אילו מצוות.

האפיזודה הזאת כמעט נשכחה ממני כליל,

אבל נשגבות דרכי האל, ונזכרתי בה לאחרונה,

לגמרי במקרה. 

לפני שבועיים נכחתי בבת מצוה, בבית כנסת גדול,

בת חברים, עלתה לתורה וקראה בקול רהוט את הפרשה.

לצידי, ישבה הסנדויצ׳ית, ועקבה בעניין עם אצבעה הקטנה בספר.

בעיניים נוצצות מדמעות, עקבתי אחר ההתרחשות.

פתאום, המונח ׳עם הספר׳, קבל עבורי, נופך אחר וחשיבות.

אנחנו, בני העם היהודי, מאמינים ב׳ספר׳. שם מקור חוכמתנו, ערכינו, תרבותנו.

וגם עבור חילוניים מצויים כמוני, שיודעים שהתנ״ך, נכתב בידי אדם,

יש לו לספר הקדוש, המון רלוונטיות ומקום של כבוד.

או אז, הכל התחבר,

מגיל אפס, אנחנו מקפידים לחשוף את ילדינו לספרות וערכים, לחגים וחוגים.

הפוסט הזה, ידידי, מוקדש לרחל טישלר, אישה מיוחדת ויקרה,

שרבים מילדי העמק, חבים לה את זהותם. 

הם רוקדים איתה ושרים, שירים לטף, שירי עונות וחגים,

ואגב כך, לומדים ומרגישים את הקשר היהודי / ישראלי באופן כל כך חוויתי.

אהה, אז כך בדיוק, שרדה הדת היהודית למעלה מאלפיים שנים,

ללא טריטוריה ומדינה.

הייתה קהילה, עם שוחט, מלמד, מקווה ומוסדות,

ערבות הדדית, גמילות חסדים ועוד תקנות.

והיהודים בין אם בחרו או אולצו, חיו בקהילות נפרדות,

וכך שמרו על תרבות עתיקה, ועוד הוסיפו עליה עם השנים, יצירה מרשימה,

פרשנות, פשט ודרש, אגדה, פיוטים ואינספור שאלות ותשובות, הלכות וספרים.

והיום, כבר יש מדינה, ויש קהילה יהודית מפוארת בתוכה ומחוץ לתחומה,

וכמונו, יהודים רבים חיים בתפוצה ולא בגולה.

(במילים אחרות, במצב של בחירה ולא של כפיה).

וגם אלה מאיתנו שלא מקיימים קשר רצוף וא/הדוק עם בורא עולם,

מקפידים על טיפוח זהות ורואים ביהדות, תרבות ושייכות.

וכל זב חוטם, וכל עולל בגן, יודע מי היו המכבים ומדוע אוכלים אוזני המן בפורים.

כי בידינו התפקיד, לשמור על המסורת, לא לנתק את השושלת. 

וכן, אם  נניח את הציניות בצד, אנחנו חלק מאומה גדולה ומפוארת,

באה בימים ומפיצה אור בחיים.

ויש לכולנו אחריות כבדה, לשמר ולשמור את הקשר היהודי, הכל כך מיוחד. 

ובתפוצה, המשימה הזאת בהחלט לא פשוטה, ודורשת מאמץ ומחשבה.

ובכן, לכולכם קוראי היקרים, התנצלות על הפוסט הקיטש.

ולחברי בארץ הקודש, שחווים יהדות וישראליות, 

על בסיס יומיומי ובלי מאמץ ניכר,

הנה שוב הצצה לחיים בניכר.