כף רגלי לא תדרך שם

הבטחתי לעצמי,

לא אחרי מה שעשו בני העוולה

למשפחתי, לבני עמי.

שתי משפחות שלמות נמחו מעל פני האדמה,

משפחת סבי ומשפחתה של סבתי (מהצד הפולני)

כולם, בני זוגם, הילדים, סבי רבא שלי, הם וילדיהם, 

החתנים, הכלות, הנכדים והנכדות.

אחיהם, בני הדודים והדודות, הגיסים והגיסות,

המשפחה, החברים, הקהילה.

את כל אלה מחה הצורר הנאצי מעל פני האדמה.

את היהודים, את התרבות והיצירה,

את צלם האנוש וצלם האדם.

אני יודעת, זה היה מזמן, דור אחר,

כמעט שבעים שנה חלפו מאז.

אבל אני זוכרת ואין לי כוונה לשכוח.

שנים רבות סירבתי לנסוע ל׳שם׳, 

דרך ׳שם׳, בחברת תעופה גרמנית. 

שנים ארוכות החרמתי מוצרים

מבית היוצר של הצורר.

בסוף החלטתי לנסוע, סקרנות.

אצלי היא כל כך חזקה, 

שהיא הרגה את ההצהרות וההחלטה.

סקרנות ו.... רותי,

שכשהיא מחליטה, אין מצב שאעמוד בדרכה.

בימים הסמוכים לנסיעה, אני מתקשה להירדם, 

ביעותי לילה תוקפים אותי, אני מתמלאת חשש.

אני פוחדת מגרמניה, מהאנשים, מהשפה.

אני חיה את ההיסטוריה היהודית וספורי המשפחה. 

אני חוששת לנסוע ולראות מדים גרמנים, מגפיים נוקשים,

חרדה מכלבי זאב מרחרחים בשדה התעופה.

יראה שמא יפנו אלי בשפה הארורה.

פוחדת לנסוע ברכבת, רואה שחורות בכיכרות. 

שמות הערים מתקשרים אצלי עם חוקי גזע רשעיים.

מפחדת ממה שאראה בעיר היפה, 

פוחדת אולי יותר, ממה שלא אראה, ממה שלא אשמע.

קול אחי קורא לי מן האדמה הארורה.

הפסכיאטרית, Louann Brizendine ,

טוענת שבכל אישה מסתתרים שלושה דורות, 

שלה, של אמה ושל סבתה.
דור שלישי לשואה, אני מרגישה היטב את השריטה.

ואחרי כל הפחדים, ההבטחות וכל ההצהרות, נסעתי.

נסעתי,

הצצתי

ונפגעתי, כן, ברלין נגעה בי.

כבר בטיסה, השפה הגרמנית צורמת את אוזני,

הם מסבירים איך להדק חגורות, ואני עוברת לדום מתוח,

ממלאה בצייתנות אחר הפקודות.

אחר כך אני ׳מלבישה׳ את כל נותני השירותים בני המקום במדים נאציים. בדמיוני, אני רואה אותם כהמון מתלהם, מצדיעים במועל יד לכוחות הרשע, נלהבים בלאומניות מפחידה. הצחוק שלהם, ארוגנטי ורם, הם מרבים לשתות, ואני מיד נכנסית ל׳מוד׳ שליטה.

במשטרת הגבולות בשדה התעופה, אני מתמלאת עצבנות קלה,

לפני שוטר במדים, חמור פנים,

זהו, בקורת דרכונים, ואני בחוץ, ברחובות ברלין.

דצמבר הוא חודש קר, מיד אני משוה לימי המלחמה, 

מצוידת היטב, עדיין הקור חודר את עצמותי.

הרגליים שלי קופאות, אני מאבדת בהן תחושה,

כל הגוף שלי דואב.

מה לעזאזל חשבתי לעצמי, 

ואיך הגעתי עד הלום? אני מקשה ומתקשה,

לוקחת נשימה ארוכה.

אני הולכת ברחובות, והדמיון שלי מפליג לזמנים אחרים, 

לימים חשוכים. אני מבחינה בחוסר של הבניינים, 

בבורות שנפערים, בשרידי החומה, שהפרידה בין המזרח למערב. אני מתבוננת בעוברים ושבים, שואלת את עצמי, מי הוא הגרמני החדש? כיצד הוא רואה את עצמו, 'ארי', יש עוד כזה מושג? האם הגדרתו העצמית משויכת לאבותיו? 

ומיד אני נוזפת בעצמי בגזענות שלי, שעולה מן השאלה.

מתבוננת בעניין רב בזקני העיר, מחשבת את גילם לאחור.

ורואה אותם בעיני רוחי, פעוטות, ילדים,

תכולי עיניים, מתרפקים על הוריהם, לבושים בקפידה,

סרוקים עם ברלנטין בשביל צד, משחקים משחקי ילדים,

סועדים בצוותא ארוחת ערב ביתית, כלי פורצלן, רוזנטל, מרשרשים, לכאורה, ארוחה מאוד תרבותית בעולם אכזרי, 

הצורר בביתם. הוא, הוא, ההורה, האב, האם, הסב.

אני רואה אותם בתנועת הנוער הלאומנית, נלהבים ברעיונות הרסניים. 

וחושבת לעצמי, היום, מה קל יותר להיות, 

צאצאי הקורבנות או צאצאי הצוררים? 

ואיך מתמודדים עם כזאת הסטוריה משפחתית?

רחובות ברלין מקושטים לחג המולד, עצי אשוח, אורות צבעוניים,

אני תוהה אם רק אני רואה את הקשיחות והאפלה, 

אם רק אני בוחרת לחפש כאן את שורש הרע.

מהר מאוד, אנחנו מתחילות לפתח הומור שחור,

רותי מסבה את ליבי, שלא גבו מאיתנו תשלום בתערוכה, ׳טופוגרפיה של הטרור׳, ואני מזכירה לה ש׳שילמנו כבר׳.

אנחנו מתרשמות מתנועת הרכבות, ומציינות לעצמנו,שהגרמנים, תמיד היו מדויקים להחריד והרכבות שלהם, אז כמו היום, עובדות בתזמון מושלם שעות נוספות. אפילו את העצים הם ממספרים, כמו אתהאנשים, ׳יקה-פוצ׳, גרמנים. וכשמציעים לנו במלון, להניח את המגפיים בסמוך לדלת לצחצוח יומי  ׳קומפלימנטרי', אני מהרהרת לעצמי, ש׳חזון אחרית הימים׳, התהפכו היוצרות בעולם,

אני ושכמותי כבר לא סוג ב׳, וביני לבינכם, 

אני בהחלט מעדיפה את משחק התפקידים החדש.

ברלין חודרת את עורי, היא מרתקת אותי בכל כך הרבה מישורים.

ההסטוריה המשפחתית, הלאומית, קורמת לנגד עיני עור וגידים.

היינה, מנדלסון, לסינג ואחרים, קוראים לי מהרחובות, מבית הקברות.

אני צועדת על האבנים, מבחינה באריחי הזכרון, אלו האחים שלי, שלנו. 

הארכיטקטורה, האמנות, התרבות, מזרח ומערב, מסך הברזל, החומה ונפילתה,

איני יודעת שובע. העיר הזאת היא אנדרטה אחת גדולה, לשואה, למלחמה.
הנצחה מתוחכמת, מעניינת, מתריסה, טוענת אבל הנצחה.
ויחד עם זה, משהו חדש קורה כאן,

דור חדש, 'וייב' אחר, איזושהי פריחה, עיצובית, תרבותית,

מן סיפור חדש, לא נקי, עם משקעים, אבל אולי זה מה שגורם 

לו להיות כה מעניין ומלא רבדים, אחר.

אני תוהה אם אפשר לבקר בברלין, אחרת.

בלי משא השואה, בלי עולם האסוציאציות שכל כך מכביד עלי.  

"כוח האומה הוא בזיכרונה – זה מותר האדם. ואם אנו רוצים לחיות, ואם אנו רוצים ושואפים לצוות את החיים לבנינו,

אם אנו מאמינים שהוטל עלינו צו לסלול דרך אל העתיד,

הרי עלינו ראשית כל לא לשכוח ולרשום"

אמר פרופסור בן-ציון דינור לעיתון "ידיעות יד ושם" בשנת 1956.

לזכור, ללמוד ולא לשכוח, לא רק בעבור העם היהודי,

כי אם בעבור כל האנושות כולה. 

ולא, עבורי, ברלין היא לא רק בירה אירופאית,

אלא היא מסע אל שורש הרשע,

לתקופה האפלה ביותר שידע העם שלי.

אז מה עשיתי שם? המלצות וסיפורים בפוסט הבא עלינו לטובה,

איך אקרא לו? טרם החלטתי אולי ׳בסוף, דרכתי שם׳...