לראות את האור

את העונה שבין ׳תודה שנתת׳ (ראו פוסט) ל Christmas  וחנוכה אני אוהבת במיוחד. עוד מימי ניו יורק הקרים. ההתכנסות המשפחתית, החנויות המקושטות, המוסיקה הייחודית, חופשת החורף, רוח החג והאוירה, עושים לי את זה, Big Time . 

בכל שנה, אני מבטיחה לעצמי, לא להתפתות לסיילים המטורפים של חגי הנוצרים. מזכירה לעצמי שזה בכלל לא החג שלי, אך ללא הצלחה. בכל שנה, אני נכנעת מחדש לאוירת החג, ותוך כדי כך מפגינה חלשות אופי נלוזה. אני משתתפת פעילה בהכנות, בקישוטים ובהמולה, מתרצת את ההתלהבות בחנוכה הקרב ובא, ובנסיון להתחרות כהלכה בחג החגים, חג המולד.

חנוכה, תמיד היה אהוב עלי, מכל החגים כולם. שנים חשבתי שזה בגלל האוכל המיוחד לחג, ספוג שמן וטעים למדי. אבל לימים הבנתי, זה בגלל ה׳ביחד׳. ההתכנסות מדי ערב לאור נרות, שירי החג, הסיפורים, המשפחתיות וכן, כמובן, גם המאכלים האופיינים לזה החג (שאינם עולים בקנה אחד עם הדיאטה של שומרי משקל).

ריחות טיגון ואפיה, עולים מבית הורי, ואמי האהובה מטגנת סופגניות במטבח. אמא שלי, פולניה מלידה (שעברה ניתוח להסרת עדה), מפליאה להכין ספנג׳. סופגניות מרוקאיות אוריריות בצורות משונות, הטבולות בסירופ דבש ולימון או באבקת סוכר מתוקה. חוויה מיוחדת לחיך שמעלה חיוך רחב ועושה נעים בלב. בעת ההכנה, הבית מתמלא בניחוח חג, אוכלים ומטגנים, טועמים ומחייכים ויש אוירה, שמחה והתלהבות גדולה, ואז מתפנים להדליק את החנוכיה.

אמא, הפוסט הזה מוקדש לך באהבה גדולה ובצפיה נרגשת לספנג׳ בצוותא.

להיות הורה ישראלי בתפוצה בתקופת החגים זוהי משימה רבת אתגרים, במיוחד סביב Christmas. אצל שכנינו וחברינו הנוצרים, הבתים מקושטים בשלל אורות צבעוניים. במרכז הבית עומד עץ אשוח מקושט לראווה ומתחתיו, ממתינות בסבלנות מרשימה, מתנות יקרות ערך עטופות בהרבה הוד והדר. לרוב, הן מכילות את המילה האחרונה בגאדג׳טים וטכנולוגיה, תכשיטים, צעצועים או בגדים.  ׳מה את/ אתה רוצה לחג?׳ או לחילופין, ׳מה קיבלת?׳ הם נושאי השיחה. הילדים מצפים בכליון עיניים לסנטה שיעשה את הדרך הארוכה מהקוטב הצפוני ויביא עימו הפתעות ומתנות למכביר. הם כותבים לו גלויות ומבקשים בקשות, נו הבנתם, התחרות קשה מאוד!

מגיל אפס, הודעתי לילדי, שאין סנטה, זאת המצאה! אני יודעת, זה לא יפה, ולא סובלני,  (ואגב, טרם עשיתי כך עם פית השיניים או אליהו הנביא...) אבל השבעתי אותם לבל יגלו לחבריהם בשכונה. נו מה לעשות? לא הייתה לי ברירה, לא יכולה להתחרות עם כזאת דמות מדהימה! וגם הודעתי חד משמעית, שאין עצים אצלי בסלון, ׳מרוב עצים, לא רואים את החג....זה של הגויים..׳, הסברתי בעניניות. 

אבל אנחנו כן מקשטים, בשלל אורות בצבעי החג, כחול, לבן, כסף וזהב, ותולים סביבונים וכדים, ומעמידים חנוכיה בחלון לראוה, למען יראו כולם, כאן חוגגים חנוכה! בשמחה גדולה!

ובכל ערב, מתארחים או מארחים, במגוון אירועים חגיגיים. מקפידים על מסיבת חג גדולה לכל חברינו הישראלים בתפוצה, עם תחנות והפעלות כמו בתנועה, שירי קריוקי והופעות חג, בקיצור פסטיבל! ובתוך כך מקפידים לארח, גם את שכנינו הנוצרים, ל׳  Taste of Hanukka' המסורתי, מסיבה רבת משתתפים דווקא למי שאינו מכיר. אירוע בניחוח חג יהודי, משהו בסגנון ׳והייתם  חנוכיה לגויים׳....;-)

אי אפשר להתכחש לChristmas , חג החגים, וכן, גם אנחנו נהנים מרוח החג בביקורים אצל חברים. אבל עם כל ההו הא, של חג המולד, הצלחנו בדרך מפתיעה ליצור ציפיה לחנוכה. הילדים מצפים בהתלהבות לשבוע החג, לאירוחים, לארוחות, לחברים, לסביבונים ולסופגניות. ואין מתנות יוצאות דופן, אולי בקטנה, בסמליות ראויה. לא יודעת אם ניצחנו את חג המולד, או אם הייתה זאת אי פעם, בכלל מטרה....

אבל בואו רק נגיד שאנחנו בתיקו מכובד.

וזה מרשים למדי,  בהתחשב בתנאים ובעובדות,

ובעיקר, בהכרה, שאנחנו לא בארץ האבות.

שיהיה חג שמח וטעים,

ולשם כך, כללתי ׳טיפ׳, מתכון מבית אמא לסופגניות נפלאות,

להמתיק את החג בישראל ובתפוצות.

מתכון לספנג׳ (סבתא ציפי)

כחמישים סופגניות קטנות.  

מצרכים:

1קילו קמח רגיל

50 גרם שמרים טריים (קוביה)

מים פושרים לפי הצורך

כשתי כפיות מלח

בקבוק שמן חמניות או שמן תירס

אבקת סוכר

סירופ דבש ביתי

מיץ לימון סחוט (מלימון אחד)

11/2 כוסות סוכר

כחצי כוס מיים

אופן ההכנה:

להמיס את השמרים בחצי ספל של מים פושרים עד לתסיסה. 

את הקמח והמלח לערבב בקערה גדולה, להוסיף את השמרים המומסים, להוסיף בהדרגה מים פושרים וללוש היטב. הבצק צריך להיות מעט נוזלי. לכסות בניילון נצמד ומגבת ולהשאיר במקום חמים להטפחה בערך כשעתיים.

טיגון, מצריך מיומנות:-)

לחמם שמן בסיר עמוק. לטבול את הידיים בקערית מים, לקחת פיסת בצק  בגודל כדור פינג פונג, ולפסל צורת כעך, צמיג קטן, להכניס לשמן חם ועמוק מאוד. כשמזהיב להפוך את הסופגניה, והרי היא מוכנה. להוציא מהשמן ולהניח על נייר סופג.

הערות:

לא לשחק עם הבצק, הוא הופך להיות צמיגי....

ככל שהשמן חם ועמוק, כך ספיגת השמן מינמלית.

סירופ:

להמיס את הסוכר על סיר ואש קטנה ולהוסיף לסירוגין מים ומיץ לימון.

ניתן להגיש את הספנאג׳ עם אבקת סוכר או בסירופ,

בתיאבון! 

אל תשליכני

׳נו, פתחת כבר את מה ששלחתי לך?׳, שאל אותי אבא שלי במבטא צרפתי בפעם האלף השבוע....

אבא שלי שלח לי מצגת קיטשית על זיקנה.

כבר לא היה לי נעים ולא ידעתי איך מתחמקים....

אז פתחתי.

בילדותי, אהבתי זקנים. אהבתי להקשיב לסיפורים הארוכים, המתובלים בניחוחות רחוקים, ריחות אחרים ומחוזות, שידעתי שלעולם לא אפקוד.

היינו יוצאות לגינה השכונתית, סבתא חנה זקופה וגאה בנכדתה. וילדה קטנה בדמותי, הייתה מראיינת בסקרנות אין גבול את כל הקשישות וגומעת בשקיקה את סיפוריהן.

לימים, פיתחתי אהבת היסטוריה וחיבה לשווקי פשפשים ולחפצים ישנים.

היום, קוראים לזה וינטאג׳ וזה נחשב אין.

בילדותי היו הזקנים חלק מנוף חיינו, היינו מבלים את חופשות בית הספר עם סבא וסבתא (הפולנים), אוכלים קוסקוס פעמיים בשבוע עם המשפחה המורחבת אצל סבתא ממה. מבלים ביחד אחרי צהריים, חגים, מימונות, חינות ושלל אירועים משפחתיים בניחוח מזרחי או אשכנזי. תלוי מאיזה צד מסתכלים, אבל המהות הייתה זהה, משפחתיות חובקת חזק. 

לכשהזדקנו, בילו הקשישים עם בני משפחתם. ורק בלית ברירה, אם חלה החמרה משמעותית במצבם, נשלחו לבית אבות.

כולם יצאו מורווחים מזה, להורי, היה שירות שמרטפים  אוהב ומצוין, זמין וחינם.

לנו, הילדים היו הסבים, להתרפק עליהם, ללמוד מהם. והיה בהם, בנוכחותם, גם איזה מצפן ערכי, של איך ראוי ונכון לנהוג במבוגרים. נוכחותם סימלה את  סולם הערכים של פעם, של דור הסבים, הציונות, המשפחתיות, הצניעות, האהבה. והייתה גם עזרתם בניהול השוטף של הבית, קיפול כביסה, תיקון כפתור שנפל וקילוף ירקות לסלט. שהייתה יותר מ׳עזרה׳, תחושה שעדיין זקוקים להם, אני תורם, משמע אני קיים. הזקנים, היו עטופים בחום של משפחה עם ילדים צעירים מתרוצצים סביבם, הם חשו שייכים, רצויים וחשובים למערך המשפחתי. הם נתנו וקיבלו, תרמו ונתרמו.

וכך, סביב השבטיות המלכדת, גידלו ילדים אחרת.

אני ושכמותי, זנחנו את המולדת ומדורת השבט, לטובת אינדבידואלסטיות, קריירה, וחיים מעבר לים, הלכנו להרפתקאה חדשה, ונטשנו חלק מהעולם הערכי שגדלנו עליו.

אני יודעת, זה לא נשמע יפה, אבל זאת האמת.

ואם יורשה לי טיפת כנות, יש לי על כך הרבה נקיפות מצפון.

׳נו פתחת כבר?׳ שוב הוא שואל,

׳אם את לא מזילה דמעה, יש לך לב של אבן...׳, אים אבא א׳

האמת, פתחתי, דמעתי, הפנמתי וישבתי לכתוב,

פוסט חדש על זיקנה.

הטבע צפוי מראש, הורינו מזדקנים, הם יחלו וילכו אל עולמם ביום מן הימים,

וגם אנחנו, וגם ילדינו....וגם ילדיהם, זאת אומרת נכדינו.

כי זאת דרכו של עולם, שמה שמתחיל גם נגמר.

ואיכשהו, כשזה קורה,

אנחנו מופתעים, כועסים, מצרים על כל מה שלא אמרנו, שלא עשינו,

שלא הספקנו. חשים אשם לצד הקלה,

ובה בעת, נבוכים מזאת התחושה.

אם המסע הזה ידוע מראש,

מדוע אנחנו משאירים לסוף את החוויות הטובות,

המילים המחממות, ומילות הערכה?

למה לא עכשיו, כשיש עוד עם מי לדבר?

וגם, עוד שאלה שממש מתבקשת, 

בריחוק שעשינו מהגיל השלישי,

על מה אנחנו מוותרים? 

לאור אילו ערכים יגדלו ילדינו,

אם כיבינו את מדורת השבט?

ומה יהיה עלינו? 

סתם נקודות למחשבה,

כי לא לכל שאלה, תשובה...

מוקדש באהבה לדור ההורים,

והסבים המופלאים שלי,

משני הצדדים,

אוהבת, מעריכה ומתגעגעת כל כך.

ולמי שמסתקרן אודות המצגת ששלח לי אבא,

הנה הצצה.....

׳אם אתם לא מזילים דמעה, יש לכם לב של אבן...׳,

כך אבא אמר....

‫מחשבות עבור הילד‬ ‫שלי‬

View more presentations from IdealId4Me.

הכל קרה בגלל רותי

הכל קרה בגלל רותי

שהכריזה בקיץ האחרון, שהיא לא יכולה לשרוד את השנה בלי טיול בנות!

זה ׳רפואי׳, קראתי בגרון ניחר ומיד התחלתי בביצוע המשימה.

יעד, תאריך, טיסות, מלון,

תרבות והעשרה לחברות טובות.

יש משהו באחוות נשים שאין לו אח ורע אצל הגברים.....

יש לנו יכולת ניתוח שלא מביישת כירורג בכיר.

אנחנו יודעות לשקוע בשיחה עמוקה שעות

ובשניות, להחליף מצב רוח, לצחוק והלצות.

רובנו בעניין של עיצוב, אופנה, אמנות ותרבות.

אבל גם יודעות לרדת נמוך:-)

דנות בענייני זוגיות וחינוך,

אוהבות לאכול, נהנות לקנות, חולקות הכל....בקיצור,

אין, אין על נסיעות בנות!

הפוסט הזה מוקדש לך רותי אהובה

לך ולכל הנשים המופלאות בחיי.

אז, ברצלונה, זה היעד שבחרו שתי מעצבות צעירות

ארבעה ימים, זה מה שפירגנו הגברים

(לשני הא׳, תודה גדולה)

וכך יצאנו לנו להרפתקאה חדשה,

בשלהי הסתיו, לעיר אירופאית, קצבית וצעירה.

זאת לי הפעם השניה בעיר המדליקה,

והפעם, החלטתי לא לחזור על מקומות ולהתנסות

בחוויות חדשות.

הגעתי למלון בשעת אחר הצהריים,

המלוןCasa Camper Barcelona

מומלץ בחום משתי סיבות עיקריות....

 Location, location, location

המלון שוכן ברובע Ravals, שהיה עד לא מזמן ביב שופכין והפך לאחרונה לטרנדי וcool.

שניה מהמוזיאון לאומנות מודרנית, דקה מהRambles, 

הרובע הגותי וכיכר קטלוניה. 

והסיבה השניה, לבעלי תאבון מפותח.

מזנון עם Goodies, כלול במחיר 

ופתוח לרווחה בכל שעות היממה,

לאורחים, מוצעים בנדיבות ראויה לשמה,

עוגות, פירות, שוקולד, קפה איכותי סנדווצ׳ונים,  ושתיה.

מלון בוטיק עם עיצוב מודרני, נקי ומסוגנן

מבית היוצר של Camper מהנעליים, זוכרים אותם?

החדרים מרווחים, ובחלקם יש אפילו ערסלים.

הצבע אדום בכל פינה,

מזמין וקורא תיגר,

Look צעיר ועכשווי,

והכי חשוב, נוחות מירבית.

בערב, קבלה העיר את פנינו במסעדת טאפס נהדרת
(תודה לימי על ההמלצה!)

Tapas24 שיפודוני כבש, ברושטות, כדורי בשר ותפוחי אדמה,

הכל בקטנה, לצד כוס יין טוב, מה עוד נחוץ לו לאדם כדי לבלות?

המסעדה ממוקמת לא רחוק מכיכר קטלוניה. 

ובברצלונה, כמו בברצלונה, העיר שוקקת  חיים גם בשעת ערב,

כך הספקנו בדרך חזרה עוד לעצור ב Habitat, ובעוד חנויות,

לערוך קניות בשעת לילה מאוחרת, חוויה משחררת.

בבוקר, פקדנו את שוק Boqueria, שוק אוכל מהיפים בעולם.

סוחרים מציעים את מרכולתם, פירות בשלל צבעים, ירקות מכל הסוגים והמינים,

דגים, צדפות, ותבלינים....

אה ויש גם דוכן אחד של פטריות מכל הזנים הקיימים,

ושייקים בריאים, שוקולד וממתקים. פשוט מתבקש,

לרכוש ולנשנש.

 משם מרחק הליכה קצרצר על הRambles

והנה אנחנו בבית האופרה הישן. ועוד קצת ברגל

והנה הגענו ל Palau Guell ,

בית המידות הזה תוכנן על ידי גאודי עבור פטרונו, תעשיין עשיר בשם אוסבי גואל, בשנות השמונים של המאה התשע עשרה. הייתה זאת בין יצירותיו הראשונות של גאודי והיא טומנת בחובה עושר רב של סגנונות וחומרים. אלמנטים מאורים, גותיים, מודרנים וימי ביניים, מככבים בה בעירבוביה. ושפע של חומרים, עבודות עץ ופיתוחים, קשתות אבן, שיש, מוזאיק, ברזל ומה לא....

הבית מצועצע וקודר מה. אהבתי במיוחד את אורוות הסוסים וקשתות האבן היפהיפיות (שהיו לימים מרתפי עינויים של המשטרה) ואת הגג הנפלא. כאן, בטרסת גג, נראה שגאודי בחר להשתעשע קמעה... הוא ציפה את הארובות בפסיפסים מרהיבים בשלל צבעים ודוגמאות. עבודת השיפוץ והשימור של הבית ארכה שנים ארוכות, והתוצאה, מרשימה מאוד!

שמנו פעמנו לPalaca Reial, חצר מרובעת ורווחת ידיים ובמרכזה, מזרקה משפריצת מים, עמודי חשמל עם עיצובים מקוריים של גאודי, כשעוד היה אומן צעיר שמעצב עמודים ולפני שהיה למעצב על שמשאיר חותמו על היפה בערי העולם.

בכיכר, בתי קפה ומסעדות, הבטחנו לעצמנו בערב, לחזור.

ומשם בהליכה, לרובע הגותי, סמטאות ימי בינימיות טיפוסיות, קתדרלות, צריחים, דוכנים, חצרות, כיכרות, בתי קפה ומסעדות. הבארי גוטיק, הוא מקום לפקוד! 

שוטטות בחנויות נפלאות כמו Davinici Colors, חנות נעליים  ותיקים מסוג אחד אבל בקשת צבעים, שלא ידעתי שקיימים... Oliver, בגדים, תכשיטים ומוצרים לבית מיוחדים ביותר (אבל מוכרחה להודות, היו גם קיטשים להחריד), במחירים סבירים, שווה הצצה.... וממול, Empremets, חנות מעצבים arts& crafts, מאוד שיקית ושונה. את סבוב החנויות קנחנו ב Desgual, היפה מכולם! בכל פעם שאני נכנסת לאחת מחנויות הרשת, יש לי תחושה שמעצב האופנה על סמי הזיה ופטריה מטריפה, אחרת איך ניתן להסביר את שלל הצבעים והעיצובים המשוגעים? היום, יש כבר לDesgual ייצוג כמעט בכל בירות העולם. אבל זאת שעל הRambles, ענקית ומרשימה וכוללת מחלקת גברים וילדים, מחירים מופקעים אבל חוויה צבעונית! וכמו שרותי אומרת, ׳להשאיר בחנות, עולה יותר...׳, אז לא השארנו הרבה, ונכנענו לשיגעון ולפסטיבל הקניות. 

ארוחת צהריים מאוחרת או ערב מוקדמת אכלנו ב Los Caracoles, ברובע הגותי, להמלצת אחד הספרים, אחרת ספק אם היינו נכנסות. מסעדה  קטלונית מסורתית באה בימים, ששמה הולך לפניה בעיקר בגלל מנת החלזונות. האמת, לא הכרחי ויקר להחריד, אבל אם חשקה נפשכם בארוחה מקומית, שבני המקום מהללים... ראו הוזהרתם! 

את היום השלישי פתחנו במה שיזכר לימים, כגולת הכותרת של הנסיעה הנוכחית.

Casa Decor בניין בן מאה שנה שהוסב לתערוכת עיצוב פנים גדולה ומרשימה. בכל קומה מספר חדרים מעוצבים, אמבטיות, מטבחים וסלונים, חויה של פעם בחיים!

תערוכות כאלה מתקיימות  פעמיים בשנה מסתבר, באביב במדריד ובחורף בברצלונה,

שיחק לנו מזלנו, היינו במקום הנכון ובזמן הנכון. פגשנו במעצבים מקומיים, ארכיטקטים ואמנים. קיבלנו השראה ולמדנו איזה דבר או חצי דבר על עיצוב אירופאי par exclance. המעניין ביותר, הייתה ההסתכלות השונה על חללים ועיצובים אורבנים חדשנים. 

משם ברגל, עם פה ושם עצירות ׳קצרצרות׳ בחנויות בוטיק קטנות, חולפים על פני גאודי באינספור הזדמנויות ( Casa Calavet, Casa Milla, Casa Batilo), מסניפים אויר ספרדי לריאות, ולא ממש מתעכבים כי מחר, יום שמוקדש לגאודי בלבד.

עוצרות לארוחת מלכים ב  Moo, מסעדת היוקרה של ה Omm, מלון בוטיק. ארוחת גורמה הייתה השיא! מנות קטנות מעוצבות למשעי, חוויה של ערבוב ריחות וטעמים, קינוח שנלקח כמו מהאגדות, והכל בטעם טוב.  במקום, ספא חלומי, לא דגמתי, אבל רשום לי על הwishlist...;-) וכמובן, המלון הכי מפנק בעיר.

עוד תחנה מתבקשת היא בVincon הסמוכה, חנות ענק למוצרי בית, טקסטיל, סירים, מוצרי חשמל קטנים, רהיטים, מוצרי תינוקות וילדים, צעצועים ואקקססוריז עם סטייל...חלום לאוהבי עיצוב, גאדג׳ט וטרנד, לא לפספס! יצאנו בשלל גדול של יצירות והפעלות מיוחדות לקטנים, שהתקבלו בבית בשמחה אמיתית. 

שעת ערב בברצלונה, יום שבת, העיר לא הולכת לישון! צעירים מציפים את הרחובות, לבושים לפי צו האופנה, בשלל צבעים ודוגמאות, במקצב ים תיכוני מיוחד במינו. מתחבטות מה לעשות, מתייעצות בבחור צעיר מהמלון, שממליץ לבקר ב Jamboree, מועדון ג׳אז שממוקם בכיכר המרובעת שלPalaca Reial . זמרת ספרדיה בהרכב ג׳אז עם קונטרבס מרשים, שרה סטיבי וונדר באנגלית עם ניחוח קאטלוני הופכת פופ לג׳אז במיומנות עדינה, שרה שירי נשמה. על כוס יין, אנחנו נהנות ממוזיקה מפתיעה שפותחת לבבות. סוקרות את הקהל הססגוני, הלבוש המתריס, אנשים יפים, הברצלונאים!



היום האחרון שלנו בעיר, החלטנו להקדיש לסיור עומק בעקבות גאודי. שכרנו את שירותיו של איתי רון, מדריך תיירים דובר קטלונית, משורר, מתרגם ואיש אשכולות, לסיור בעקבות האדריכל הכל יכול. הסיור הראה לנו פנים אחרות של העיר ושל גאודי. איתי הפליא לכלול אמנות, תיאולוגיה, הסטוריה, אדריכלות, מיתולוגיה ותרבות בסיפורים קולחים ומאוד מעניינים.

התחלנו את סיורנו בLa Sageria Familia, הפרויקט המגלומני של גאודי. הבזיליקה המרשימה על צריחיה, נראית כאילו פסלו אותה עם נטיפי חול ים שיוצרים מראה עמוס, מורכב ומאוד מתוחכם. עמדנו שעה ארוכה עוקבים אחר הסיפור מהברית החדשה, ומשם עברנו לחזית החדשה. יארכו עוד שנים רבות עד שתסתיים הבניה של הכנסיה אם בכלל, ואולי זה טיבם של פרויקטים ענקיים, שלעד ישארו בפנטזיה ולא ממומשים.

 ממשיכים עם איתי והסיפורים המרתקים לCasa Milla, ולומדים על מוטיב הים במבני גאודי. ובMilla, תנועתיות הגלים במבנה החיצוני ומסווה של אצות בפירזולי הברזל בחזיתות המרפסות. מטפסים לטרסה, לתצפית מרהיבה, עם ארמונות חול של גאודי ותחושה גלית מרגיעה. הרוח מבדרת על שערנו, עלינו על הגל של הארכיטקט הנועז מכולם. הליכה קצרה ואנחנו בCasa Batilo, מבנה מרשים וצבעוני, עם גג כמו שריון קשקשים מרהיב. מסכות על המרפסות, ותחושה של חנות ממתקים. מתלהבים מהמבנה המדורג, הצמוד שהיה שיך ליצרן שוקולד ספרדי, מצלמות את כל הבלוק המקסים. כל מבנה כמו נלקח מסיפור אגדות. מקשיבות להסבר המתאר את הסתבכותו של גאודי עם החוק.  וזהו, עכשיו אנחנו שוב רעבות.

שמות פעמינו לTaragluz. מסעדה נפלאה שמגישה בקומה הראשונה ממיטב המטבח היפני ובקומה השניה, מביאה ניחוחות ים תיכוניים. העיצוב מקסים, גג שקוף שמכניס אור יום ואוירת עיר, טעים ביותר, מרהיב ומזמין. בלב המסעדה בקומה השניה, מטבח רחב ידיים, שנראה בעיניים, איך מבשלים בעבורינו מזון מלכים. אה, וחובה להזמין כוס יין.

הערב האחרון, יום ראשון, אנחנו מבלות בבר מקומי וסרט קולנוע של פולנסקי, היחיד שמצאנו באנגלית.....

ואיתי ממליץ בחום על ארוחה בPrincipale אבל היום נגמר,
והטיול החטוף בא אל קיצו,
כמו חלום מתוק שהיה ונגוז...

וצריך לארוז ולהשכים קום,

חוזרים הבייתה בשמחה

לhubby , לילדים ולמשפחה.

נפרדות בחיבוק גדול

ומבטיחות לעצמנו 

עוד נסיעות משותפות,

הכל קרה בגלל רותי,

הלכנו לקטוף לנו חוויות טובות,

קטפנו, קטפנו,

אכלנו, אכלנו,

עד שהיה מאוחר.

תודה שנתת

א׳ קורא לThanksgiving, 'חג תודה שנתת׳.

כשעברנו ליבשת לפני תריסר שנים וקצת,

הופתענו לגלות שיש כאן חג, 

שבו הכל נדם,

כולם עוצרים מלכת, ליום בשנה

ובמהלך ארוחת חג מאוד ארוכה,

מהללים, משבחים ומודים לאל על מזלם הטוב,

מכירים תודה גדולה

ומרגישים ברי מזל.

אני מוכרחה להודות שחלפו שנים אחדות

עד שהצלחתי להתגבר על הציניות הכל כך ישראלית

להיכנע לאוירת החג 

ואפילו לאמץ בחום כמה ממינהגיו.

בתקופה הראשונה,

היינו מנצלים את הweekend

הארוך לנסיעות רחוקות,

ומוצאים עצמינו לא אחת בארוחות חג הזויות,

במסעדות ריקות או סגורות,

עם כריך פסטרמה על תקן של turkey

ותחושת בדידות וזרות מהולה 

באי הבנה אחת גדולה.

אבל זוהי נחלת העבר,

כי מזה כמה שנים Thanksgiving עבורי,

הוא ה חג! גם בגלל הארוחה אבל 

בעיקר בגלל התוכן והחברה,

החג הזה הוא משהו מיוחד.

זה אולי טבע האדם, לקבל את הטוב כמובן מאליו.

כמה פעמים, אנחנו מודים על השיגרה הברוכה?

בעצם, לעולם לא, רק כשמשהו משתבש, אנחנו נחפזים להתלונן.

את הבריאות שלנו אנחנו מעריכים בחולי,

את הרווחה רק כשאנחנו חשים מצוקה,

את המשפחתיות הדביקה רק בניכר,

ואת נפלאות הטכנולוגיה, רק כשיש הפסקת חשמל.

וזה עוד מבלי לחטט בנימי נשמתנו ולהודות על האמת,

כמה פעמים אנחנו אומרים מילות הערכה לקרוב או בן משפחה?

זה די עצוב, לרוב רק כשהוא במרחקים או אינו בין החיים. 

בדיוק בגלל זה חוגגים את ׳תודה שנתת׳;-)

מן הזדמנות חגיגית להודות על הכל,

ודווקא ממקום של שפע וטוב.

אז כמו ביום כיפור שם הכרזתי סליחה ענקית,

היום אני מכריזה בזאת קבל עם ועידה,

שאני אסירת תודה

לי למשפחתי, חברי, אהובי, מכרי,

לסביבה, לבריאות, לאהבה ולמזל.

קודם כל , ׳ברוך שעשני אישה׳!

תודה על ההזדמנות ללדת ילדים,

להביא חיים, להניק, להעניק,

להיות אמא,

לעשות למען בני ביתי.

תודה על התבונה הטמונה בנשים,

האינטואיציה והחום האנושי.

תודה על כל הנשים בחיי

ביחד ולחוד, אתן מקור השראה ולמידה,

מעגל תמיכה ומסגרת מהנה, אשריני!

ולכם, חברי הזכרים, הכל עובר אליכם, מיד ובאופן רישמי!

ובכלל חברים, בבודדת, בזוגות, בהרכב משפחתי  ובקבוצות,

אני אוהבת אתכם מאוד, מאוד!

תודה לך א׳, שהופך אותי כל יום מחדש לבן אדם יותר טוב,

תודה על הביטחון, המילה הטובה, העיצה החכמה, 

תודה על האהבה והערכה, על התחושה שאני ׳שווה׳.

תודה על שירותי טכנולוגיה, שירותי הסעה ושמרטפות,

ותודה גדולה על עוד שירותים אחרים, קצת יותר פרטיים. 

אה ותודה לאל ולמדע על אמצעי מניעה!

תודה לכם ילדי, שהכנסתם כל כך הרבה תוכן לחיי, 

שלמדתם אותי סבלנות והכלה. 

תודה על שעות צחוק ומשחק,

על ׳ביחד׳ כל כך מופלא.

ואפרופו כך, תודה גדולה להמצאת המאה, 

בתי הספר, גני הילדים

וחוק חינוך חובה,

שמאפשר לנו אתנחתא מהתפקיד הכי חשוב בעולם.

ותודה  מקרב לב, 

לכל אנשי החינוך המסורים שמלווים את ילדינו

ברצינות, מקצועיות ועם פנים אוהבות ומחויכות,

מדי בוקר ומדי יום, ועל כך

שאפו! 

תודה לאל על הבריאה המופלאה,

על הטבע המקסים שמקיף אותנו

עשרים וארבע שעות ביממה.

ואיזה מזל שאנחנו חיים,

שאנחנו יכולים לחזות בפלאי העולם.

להלך, לטייל, לנשום עמוק אויר לריאות.

תודה שנולדתי במדינה חופשית, מערבית

תודה על האפשרות להביע את דעתי,

לכתוב, ללבוש כמעט כל מה שעולה על רוחי

(אם שוללים, את קשת הצבעים ומה שאינו מחמיא

לגופי העגלגל והמדושן ממנעמי החיים והעולם;-)

זוכרים? שחור לבן?)

תודה על השפע והעושר התרבותי המקיף אותנו,

על מוזיקה, שירה, אמנות, ספרות וקולנוע.

תודה על זה שהעולם נהיה יותר נוח.

תודה על אוכל משובח,

טעמים, ריחות ואסתטיקה מרשימה,

תודה על התנסויות, תודה על חוויות.

תודה על כל המחוות הטובות.

וגם (אני לא מאמינה שאני אומרת את זה...)

תודה על תקלות,

ועל כשלון מלמד לבאות,

מבטיחה בהן צדק,

בתקלה הבאה עלי לטובה (אוקסימורון?)

לא להאשים, לא לגדף ולא לקטר,

ולהודות על ההזדמנות ללמוד ולהשתפר!

(תזכירו לי את זה? תודה!)

בדרך לארוחת החג הכי שוה בעולם,

תודה לכל השפים האנינים,

למארחים האדיבים,

וחג שמח לכל החוגגים!

שככה תרוצי לי לאוטובוס

"שככה תרוצי לי לאוטובוס",

המשפט הזה לא יוצא לי מהראש, מהדהד, מתריס ומבזה.....

זה אומנם היה מזמן,

עשיתי מאז די הרבה,

בהליכה ולא בריצה,

הקמתי משפחה,

בניתי בית

למדתי

יצרתי

התחברתי

התנדבתי

טיילתי               

יזמתי

אירגנתי

פעלתי

ואני ממשיכה

להשיג יעדים

כמו גדולה

אבל אף פעם, לא בריצה!         

המורה ניסים, לא היה איש רע. הוא היה מורה תקיף, מסור ורציני.

אבל בכל פעם שראה אותי רצה, היה מסנן משפט מעליב.

זאת אולי הייתה הדרך שלו להמריץ אותי,

לגרום לי להשתפר בחינוך גופני, לרוץ מהר יותר,

מבלי משים, הוא השיג דבר אחר,

שנים ארוכות, לא הייתי מעורבת בשום ספורט,

משתמטת משיעורי התעמלות

מדירה רגלי ממכוני הכושר, 

משתמשת בעקמת ובכאבי הגב כתירוץ מושלם.

כשכולם עבדו על ׳תרגיל׳ לבגרות,

אני כתבתי עבודה, כן, כן  קראתם נכון, עבודה בהתעמלות,

כתבתי על סגנון שחיה אך לא העזתי לרוץ ליד החבריה.

אחכ׳ בצבא כל בוחן כושר לדרגה היה סיוט של ממש...!

(איילת עדה!)

נמנעתי מלרוץ בפומבי

והייתי עושה את המינימום האפשרי.

מתחילה להאמין שפעילות גופנית

היא מקור כל רע,

תאונות ותחלואה.

ורק לפני עשור, גיליתי את הספורט.                   

כמו תינוק שמתחיל ללכת,

בצעדים קטנים, התחלתי להתנסות,

ולא נעים להודות, גם קצת להנות.

הצצתי ונפגעתי, ובטוב!

התאהבתי בספיננג, פילאטיס וחדר הכושר.

אבל אני עדיין לא רצה,

יש בי עוד פחד, שזה יהיה עקום,

מצחיק, שיקראו אחרי בקול מלגלג,

׳שככה תרוצי לי לאוטובוס׳.

הוא באמת לא היה איש רע,

המורה להתעמלות,
וביננו, מה הוא בסה׳כ אמר?

ואולי יש כאלה שעלבון גורם להם להתאמץ,

לי זה גורם שיתוק כללי,

ולדימוי העצמי שלי, להתכווץ......!

שחור לבן

שחור לבן

פסנתר ולא אורגן

תיכון עיוני בלבד

תנועת נוער ורצוי שמאלנית,

(חשוב ביותר לגיבוש מישנתי החברתית)

מערך ולא ליכוד

פרס ופחות רבין,

אונברסיטה חובה

תואר שני לפחות

בצבא, רק קצינה

ולא פחות....

ריקודי עם ושירה בציבור

ולא לאיפור ועקבים מפונפנים

כן למעמד הפועלים

ולא לבורגנים המפונקים.

שחור לבן היה חלק מנוף ילדותי           

וגם בשנים בהן נכנס צבע למרקע,

אי שם בשנות השמונים

ברמת הנשיא בבת ים

וכל הסדרות האהובות

נצבעו בשלל צבעים 

עדיין שלט השחור לבן בחיי

שילטון נוקשה חסר פשרות

שיפוטי ובוחן בריות.

ויעברו עוד שנים רבות

עד שאמצא 

את האפור

על כל גווניו

ואקבל באהבה

ובהנאה את החיים בצבע

ובתוך כך, אלמד שיעור

מעניין, ששחור ולבן,

הולמים אותי מאוד 

בביגוד והופעה 

ותו לא....!

ואם אני רוצה לחוות,

לאהוב, להתנסות, לבלות

וללמוד,

רצוי להניח לדיכוטומיה

ולבחור מחדש באידאולוגיה

שטופת צבע!

מוקדש באהבה

לאבא ( גם א׳)

עיור צבעים מלידה

אבל אב מסור ואוהב

עד בלי די.

חמישים ושמונה שעות בבוסטון

יש משהו בניו אינגלנד היפה שמרגיש כל כך חזק את עונות השנה  

בסתיו, בעונה שמסמלת את בוסטון הכי שאפשר

צבעי השלכת יפים במיוחד, 

הכתום הזוהר, האדום העמוק והצהוב המסנוור.

בעירבוביה יוצרים מראה חם, מראה אש,

ועם השמש המנצנצת בין עלי השלכת וצינת הסתיו,

יש כאן אוירה אירופאית של ממש.

החנויות מייצרות תפאורה של החגים הממשמשים ובאים

הרבה כתום, דלעות ודחלילים

ויש כבר מגפיים בחלונות הראווה, כובעים וצעיפים,

הפארקים עמוסים במבקרים

שניה לפני שהחורף בא ומסתגרים בבתים.

קצת משפחתולוגיה,

לפני קצת פחות מחודש נולד לי אחיין

עם הרבה דרמה נכנס הקטן לעולם,

תירוץ מאין כמוהו לביקור משפחה

להתחמם לאור הביחד,

להתלהב מהאחיינים,

להסניף ריח של תינוק, חלב וחיתולים

ועל הדרך להתענג על מראות העונה בבוסטון היפה       

ולחוות עם ביתי האהובה,                                       

סופשבוע רגוע של סתיו ומשפחה.

היה זה יום שישי,

ויכולו השמיים וכל צבאם,

פתחנו את הבוקר בשוק איכרים בCopley Plaza,

הרוכלים סידרו את מרכולתם, 

פרחים בשלל צבעים שטפו לנו העיניים

ירקות ופירות העונה המתיקו לנו את השעה,

צנצנות ריבה במרקחת ביתית סדורות בשורות

לחמים אפויים, עוגות ופשטידות,

פשוט תענוג לדגום, לטעום ולהיות.

ילדים שיחקו במדשאה,

הצב והארנבת ערכו השוואה,
מי זריז יותר? (חפשו את הפסלים ברחבה)                   

ואנחנו בחרנו לא להתרוצץ ובאיטיות להלך,

לחוות את העיר ובשמש להתחרדן.

עצרנו ב Trinity Church לקונצרט של שישי בצהריים,

נגינת העוגב והחליל מלאה את תהודת הכנסיה בצלילי חג,

הויטראג׳ים הצבעוניים הכניסו מעט אור יום מזוכך

לחלל הרחב,

הזמן עמד מלכת,

אוירה של קדושה,

של גויים בעת מילוי תפקידם  

(רגע של הכרה, האמונה באל אחד משותפת לכולם, הלא כך?!)

יצאנו מהכנסייה והבטנו לצדדים, 

ישן וחדש בעירבוביה מסביב,

קודש וחול

מודרני ופחות,

איזו עיר מופלאה

שניה, עוצרים לתמונה.

חצינו את הכביש לספריה העירונית

וזאת הייתה הפתעה מרנינה,

הקירות מכוסים באמנות מרשימה,

צמד אריות מלווה גרם מדרגות

(מאוד מזכיר את הספריה הציבורית של ניו יורק)

מסתבר, שבמקום מתקיימת פעילות תרבותית,

הרצאות, קונצרטים ותערוכות מתחלפות.

עוד כביש קטן לחצות והינה אנחנו בעוד קתדרלה מרשימה.

משם במרחק הליכה קלה לNewbury, הרחוב הכי מעוצב עלי אדמות,

שורות, שורות של בתי אבן מכוסות ב bricks אדומות,

חנויות מלבבות, מסעדות אנינות, בתי קפה, גלריות ושאר הפתעות.

נו, היינו חייבים לעצור בכמה נקודות ציון דרך,

לרכוש קצת טובין למזכרת, מתנות ופינוקים לנו ולאחיינים המתוקים.

לאכול ארוחת צהריים דשנה עם כוס יין, 

(שאלא מה?! נחשו מהיכן הגיע ה pinot לכוס, הוא עשה

 את כל הדרך מקליפורניה, כמובן!)

לקנח בשוקולד במקום, שהריח לא משאיר אותך אדיש

( Hotel Chocolat, ולא, הפעם לא טעיתי בהגהה) 

ולעשות את כל מה שעושים בעיר windows shopping

ו people watching 

וגם real shopping... במגוון חנויות ורשתות כמו Zara, Aldo, Antropologie, Nesspreso, Rockport, The Paper Source, H&M, Allsaints Spitalfields

אבל גם כמה חנויות ייחודיות לבוסטון כמו Madura,   HotelChocolat, Lit ו... Fish & Bone, לאוהבי כל החיות.

משם, פסיעות אחדות 

ואופס... כבר הגענו לפארק לBoston Common,

שכשמו כן הוא, פשוט ומשותף,

ריאה ירוקה רחבת ידיים,

עם סנאים ואגם, 

וברווז אחד אולי שניים ...

(סתם, בשביל החרוז, יש שם עשרות בעלי כנף)

ואפילו אפשר לשוט בברבור לבן באגם,

לארוז סל פקניק לבוקר שבת,

להשתובב עם הילדים כאילו אין מחר,

ושוב צלילי קונצרט, והפעם בטבע,

מתחת לעצים ירוקי עד,

חוויה מלבבת לכל המשפחה.                  

ואסור לפספס את פסלי הברווזים

שלדעתי, אין toddler מקומי

שלא עצר לתמונה, במקום הזה ממש;-)

ומה שמדליק בבוסטון העיר,

שהכל במרחק הליכה,

לוקאלי וקליל.

טוב, אם היום הראשון היה מה שכולם כבר מכירים ויודעים,

היום השני, הוא למתקדמים...

ועל פי עיצות המקומיים,

הנה סיקור של מקומות חדשים.

(שחר, הפוסט הזה מוקדש לך באהבה,

אח קטן ואבא גדול!)

את היום פתחנו ב Boston Ballet , לצלילי פסנתר ובלט, לראות את הקטנה- גדולה בחזרה (טוב, אם יורשה לי קצת שמלאץ, זה היה שווה את כל הטיסה..!) הבלט של בוסטון ממוקם בשכונה חמודה למדי.

Southend, כמו מה שקורה לעיתים קרובות, לאחוריים שכוחות של עיר ושכונת מצוקה כשהקהילה ההומולסבית תוקעת יתד, והופכת כעבור תקופה קצרה את האיזור לשיקי, cool ומלבב. 

ה South End בהמון מובנים הוא הוילאג׳ של בוסטון. אם הזדמנתם לרחובות, במצעד הגאווה אזי צפויה לכם חגיגה של ממש....אומנם לא כמו סן פרנסיסקו בעונה, אבל משעשע ברמה.

שיטוט ברחובות הרחבים ובסמטאות הצרות מבטיח מקומות שוים לסעוד, בתי קפה וקשת של קולינריה מגוונת. ופה ושם, חנות מתנות. המקום עדיין שקט יחסי ולא שוטפים את הרחובות המוני אנשים, ובכך קסמו וייחודו. 

בין  הרחובות Columbus ו Tremont,  יש כאמור שפע מסעדות. שחר המליץ על Francesca's Cafe, לקפה ומאפה, בקטנה, אבל טעים למדי. ו Stephi's at Tremont  לLunch or Brunch. (הבטחתי שאצטט, הלא כך?!) 

תחנה נוספת אך בשכונה אחרת, (וקצת מרוחקת...) Liberty hotel, טוב, אני מוכרחה להודות שהקונספט הזה בהחלט מרגיש לי זר ומנוכר... המקום שלפנינו היה עד לא מזמן בית כלא קר..

כן, כן, קראתם נכון. בין השנים 1851-1990, היה כאן בית כלא פעיל, בראשית שנות התשעים, הוא הוסב למלון בוטיק מתוחכם ויש כאן שתי מסעדות ובר חביב, והכל באותו במתחם. ( Scampo, Alibi & Clink)

קירות לבנים עבים ומרשימים כמו נלקחו מטירות ימי ביניים עתיקות, סורגי ברזל שחורים חוסמים את החלונות והדלתות, חדרים פונים לחצר פנימית, נו, בית סוהר, מה יש להגיד...  אבל ההסבה למלון נעשתה בטוב טעם (כמו שאומרים אצלנו בעדה),  מבנה מעוגל יוצר חלל יפיהפה, אור יום  חודר למרכז באמצעות skylight מחומש, פסיפס מעניין מלווה מדרגות נעות, ריהוט מודרני וtouch משובח. מסתבר שעורכים במקום סיורים לקבוצות, שוה לנסות.

 הNorth End מקום מושבם של האיטלקים, הפיצות הפסטות, הג׳בטות וכל הבצקים הבריאים, המקום תירותי למדי, ולא נמנה על העדפותי, אבל התמזל מזלנו ונקלענו ל     Columbus Day Parade, וזה היה מחזה מבדר. בין הצועדים, ליצנים ולהטוטנים, תזמורות מקומיות, מכוניות עתיקות של אספנים, להקות מחול עירוניות וזקנים במדים. הקהל מריע ונלהב, והשמחה רבה.

התגלגלנו לאיטנו רעבות למדי ותשושות מהמצעד הארוך, זקוקות לארוחת צהריים ומסתור מההמון, ומצאנו את עצמנו ב Battery Wharf , השעה הייתה שעת צהריים, וכאילו אות משמיים. שם על הרציף, מאחור, נסתרת מכל עין, מסעדה קטנטונת, ממש על המיים. טעימה וזולה, צירוף מפתיע,  כדאי להגיע! Aragosta Bar Bistro  

איך ייתכן שאי ישלוט על יבשת?! אמר את זה איזה הוגה דיעות (בגלגול הקודם למדתי לדקלם, אבל שכחתי עם השנים...) ובכן, לבוסטון הסטוריה מרשימה ומפוארת. העיר הזאת מסמלת את העצמאות האמריקאית, מרד שלוש עשרה המושבות בשלטון הבריטי ומסיבת התה של בוסטון. אם בהסטוריה, אתם מתעניינים, האפשרויות הן רבות. אפשר לצעוד על המשבצות הצהובות   

        Freedom Trailכמו בעליסה בארץ הפלאות,
  לעצור במונומנטים, בנקודות תצפית, במוזיאונים, ולהפליג במנהרת הזמן למאה השמונה עשרה, ובתוך כך, ללמוד שיעור בהסטוריה מקומית ודמוקרטיה אמיתית

אפשרות מבדרת קצת יותר לכל המשפחה, וגם למי שפחות מתעניין, לקחת סיור בDuck Tour המהולל, לדגום את בוסטון בשעה ומחצה. ללמוד קצת דברי ימי העיר מתובלים בשלל בדיחות וסיפורים, רכובים על ברווז ממלחמת העולם השניה, שמיטיב לסוע בים וביבשה.

ואם הזדמנתם לכאן במזג יפה, אז טיילו או רכבו לאורך הגדה  ב Charles River, בעונה המתאימה ואם רוח ספורטיבית עליכם שורה, חוויה נהדרת תהיה לרוץ, לקייק, או לדווש במרץ.  

ובכל הweekend הקסום לא דרכה כף רגלינו במוזיאון,  

לא באקווריום ולא בהיכל,

על אף ההיצע המגוון

והתערוכה המאוד מפתה של Degas,

שמרנו את האתרים המקורים כמו ממתק לא ממומש,

לביקור הקרוב,

לחורף הבא עלינו לטובה,

לימים הקצרים והקרים,

לכפור ולשלג הבוסתנאי.