"שככה תרוצי לי לאוטובוס",המשפט הזה לא יוצא לי מהראש, מהדהד, מתריס ומבזה.....
זה אומנם היה מזמן,
עשיתי מאז די הרבה,
בהליכה ולא בריצה,
הקמתי משפחה,
בניתי בית
למדתי
יצרתי
התחברתי
התנדבתי
טיילתי
יזמתי
אירגנתי
פעלתי
ואני ממשיכה
להשיג יעדים
כמו גדולה
אבל אף פעם, לא בריצה!
המורה ניסים, לא היה איש רע. הוא היה מורה תקיף, מסור ורציני. אבל בכל פעם שראה אותי רצה, היה מסנן משפט מעליב.
זאת אולי הייתה הדרך שלו להמריץ אותי,
לגרום לי להשתפר בחינוך גופני, לרוץ מהר יותר,
מבלי משים, הוא השיג דבר אחר,
שנים ארוכות, לא הייתי מעורבת בשום ספורט,
משתמטת משיעורי התעמלות
מדירה רגלי ממכוני הכושר,
משתמשת בעקמת ובכאבי הגב כתירוץ מושלם.
כשכולם עבדו על ׳תרגיל׳ לבגרות,
אני כתבתי עבודה, כן, כן קראתם נכון, עבודה בהתעמלות,
כתבתי על סגנון שחיה אך לא העזתי לרוץ ליד החבריה.
אחכ׳ בצבא כל בוחן כושר לדרגה היה סיוט של ממש...!(איילת עדה!)
נמנעתי מלרוץ בפומבי
והייתי עושה את המינימום האפשרי.
מתחילה להאמין שפעילות גופנית
היא מקור כל רע,
תאונות ותחלואה.
ורק לפני עשור, גיליתי את הספורט.
כמו תינוק שמתחיל ללכת,
בצעדים קטנים, התחלתי להתנסות,
ולא נעים להודות, גם קצת להנות.
הצצתי ונפגעתי, ובטוב!התאהבתי בספיננג, פילאטיס וחדר הכושר.
אבל אני עדיין לא רצה,
יש בי עוד פחד, שזה יהיה עקום,
מצחיק, שיקראו אחרי בקול מלגלג,
׳שככה תרוצי לי לאוטובוס׳.
הוא באמת לא היה איש רע,
המורה להתעמלות,
וביננו, מה הוא בסה׳כ אמר?
וביננו, מה הוא בסה׳כ אמר?
ואולי יש כאלה שעלבון גורם להם להתאמץ,
לי זה גורם שיתוק כללי,
ולדימוי העצמי שלי, להתכווץ......!
No comments:
Post a Comment
Note: Only a member of this blog may post a comment.