אבא שלי שלח לי מצגת קיטשית על זיקנה.
כבר לא היה לי נעים ולא ידעתי איך מתחמקים....
אז פתחתי.
בילדותי, אהבתי זקנים. אהבתי להקשיב לסיפורים הארוכים, המתובלים בניחוחות רחוקים, ריחות אחרים ומחוזות, שידעתי שלעולם לא אפקוד.
היינו יוצאות לגינה השכונתית, סבתא חנה זקופה וגאה בנכדתה. וילדה קטנה בדמותי, הייתה מראיינת בסקרנות אין גבול את כל הקשישות וגומעת בשקיקה את סיפוריהן.
לימים, פיתחתי אהבת היסטוריה וחיבה לשווקי פשפשים ולחפצים ישנים.
היום, קוראים לזה וינטאג׳ וזה נחשב אין.
בילדותי היו הזקנים חלק מנוף חיינו, היינו מבלים את חופשות בית הספר עם סבא וסבתא (הפולנים), אוכלים קוסקוס פעמיים בשבוע עם המשפחה המורחבת אצל סבתא ממה. מבלים ביחד אחרי צהריים, חגים, מימונות, חינות ושלל אירועים משפחתיים בניחוח מזרחי או אשכנזי. תלוי מאיזה צד מסתכלים, אבל המהות הייתה זהה, משפחתיות חובקת חזק.
לכשהזדקנו, בילו הקשישים עם בני משפחתם. ורק בלית ברירה, אם חלה החמרה משמעותית במצבם, נשלחו לבית אבות.
כולם יצאו מורווחים מזה, להורי, היה שירות שמרטפים אוהב ומצוין, זמין וחינם.
לנו, הילדים היו הסבים, להתרפק עליהם, ללמוד מהם. והיה בהם, בנוכחותם, גם איזה מצפן ערכי, של איך ראוי ונכון לנהוג במבוגרים. נוכחותם סימלה את סולם הערכים של פעם, של דור הסבים, הציונות, המשפחתיות, הצניעות, האהבה. והייתה גם עזרתם בניהול השוטף של הבית, קיפול כביסה, תיקון כפתור שנפל וקילוף ירקות לסלט. שהייתה יותר מ׳עזרה׳, תחושה שעדיין זקוקים להם, אני תורם, משמע אני קיים. הזקנים, היו עטופים בחום של משפחה עם ילדים צעירים מתרוצצים סביבם, הם חשו שייכים, רצויים וחשובים למערך המשפחתי. הם נתנו וקיבלו, תרמו ונתרמו.
וכך, סביב השבטיות המלכדת, גידלו ילדים אחרת.
אני ושכמותי, זנחנו את המולדת ומדורת השבט, לטובת אינדבידואלסטיות, קריירה, וחיים מעבר לים, הלכנו להרפתקאה חדשה, ונטשנו חלק מהעולם הערכי שגדלנו עליו. אני יודעת, זה לא נשמע יפה, אבל זאת האמת.
ואם יורשה לי טיפת כנות, יש לי על כך הרבה נקיפות מצפון.
׳נו פתחת כבר?׳ שוב הוא שואל,
׳אם את לא מזילה דמעה, יש לך לב של אבן...׳, אים אבא א׳
האמת, פתחתי, דמעתי, הפנמתי וישבתי לכתוב,
פוסט חדש על זיקנה.
הטבע צפוי מראש, הורינו מזדקנים, הם יחלו וילכו אל עולמם ביום מן הימים,
וגם אנחנו, וגם ילדינו....וגם ילדיהם, זאת אומרת נכדינו.
כי זאת דרכו של עולם, שמה שמתחיל גם נגמר.
ואיכשהו, כשזה קורה,
אנחנו מופתעים, כועסים, מצרים על כל מה שלא אמרנו, שלא עשינו,
שלא הספקנו. חשים אשם לצד הקלה,
ובה בעת, נבוכים מזאת התחושה.
אם המסע הזה ידוע מראש,מדוע אנחנו משאירים לסוף את החוויות הטובות,
המילים המחממות, ומילות הערכה?
למה לא עכשיו, כשיש עוד עם מי לדבר?
וגם, עוד שאלה שממש מתבקשת,
בריחוק שעשינו מהגיל השלישי,
על מה אנחנו מוותרים?
לאור אילו ערכים יגדלו ילדינו,
אם כיבינו את מדורת השבט?
ומה יהיה עלינו?
סתם נקודות למחשבה,
כי לא לכל שאלה, תשובה...
מוקדש באהבה לדור ההורים,והסבים המופלאים שלי,
משני הצדדים,
אוהבת, מעריכה ומתגעגעת כל כך.
ולמי שמסתקרן אודות המצגת ששלח לי אבא,
הנה הצצה.....
׳אם אתם לא מזילים דמעה, יש לכם לב של אבן...׳,
כך אבא אמר....
לפעמים האמת היא מציאות
ReplyDeleteמאוד מורכבת - הנובעת מבחירה אישית ומאוד אגואיסטית
את מחדדת את היפוך הערכים באופן נוקב
יש המון סימני שאלה ומעט מאוד תשובות
.....
שרון