קוראים לה דלית, והיא חברתי הטובה, ונוסף על מעלותיה הרבות, היא מכירה לליבי, קוראת אותי כספר פתוח. וכך, כשאני מתארגנת לביקור מולדת, מתלבטת, מה עושים השנה, איך מחדשים חוויה, איך אוספים זיכרונות עם אהובים, היא מייעצת לי ליצור קשר עם דלית מקומית, דלית לביא. ׳אני לא מכירה אותה...׳, היא אומרת, ׳אבל נראה לי, שזה בדיוק מה שאת מחפשת....׳
אני פונה לדלית לביא, מספרת לה את שאהבה נפשי, והיא מצידה, ׳תופרת׳ לי סיור בוטיק. די מהר מתברר, שקורצנו מאותו חומר, שהמעגלים שלנו מתחברים, שכנראה הכרנו בגלגול קודם. וכך כמו הביטוי הידוע על משה, ׳ממשה עד משה, לא קם כמשה...׳ (בן עמרם והרמב״ם) גם, ׳מדלית עד דלית, לא קמה כדלית'.
דלית רוקמת עבורי בתשומת לב ומחשבה, מפגש מהנה עם פנינות השרון וחברותי הטובות.
אנחנו פוצחות בארוחת בוקר, אני מתבוננת סביבי ומתמלאת שמחה, מוקפת בנשים מקסימות ומעוררות השראה. כולן נשים ׳משכמן ומעלה׳, כמו שדלית קולטת בשנייה הראשונה. הן מעניינות, חכמות, ערכיות, חרוצות, יצירתיות, מצחיקות, אמהות נפלאות, רעיות מסורות, מפרגנות ויפות. והן שלי ליום מלא של חוויות.
ארוחת בוקר מתנהלת בלוקשיין כמו מסרט, ׳זרים לפתן׳, בחנות פרחים, בלב כפר הס, שוכנת שכיית חמדה, מסעדה/ קפה/ מעדנייה.
אנחנו מקבלות מגש עם צלוחיות ומעמיסות מכל טוב, זיתים דפוקים, פלפלים מוחמצים, סלט סלק, חצילים, ריבות, סלט קישואים מוחמצים, שלל גבינות ונקניקים. בגט ריחני יוצא מתנור ומונח אחר כבוד על פלטת עץ למידותיו, חביתת עשבי תיבול וקפה הפוך חזק. השיחה קולחת, החיוכים רבים ואני, אני בעננים. אחר כך, לימי עם רעמת הג׳ינג׳ לוחשת לי באוזן ב׳לימית׳ מדוברת, ׳שרוני, תסכלי על הקופסאות הנהדרות, שאפשר למלא בגודיס, ולהביא כמתנה לאהובים....׳ ודלית מוסיפה, שהם עושים משלוחים. עכשיו, דלית מפנקת אותנו בסלים יפים במיוחד, מיוטה, והדפס עם הלוגו שלה. ׳שיהיה׳, היא אומרת ׳לקניות...׳, ואני כבר יודעת שאשוב מהיום הזה, כשידי מלאות.
התחנה השניה, היא הפתעה גדולה. זוג אמנים, היא תכשיטנית, הוא צלם. אנחנו מתחילות עם ׳עדילי׳, אמנית יוצרת עדיים (כשמה כן היא), שבעבודה קשה, כשרון ויצירתיות אין קץ, הצליחה להפוך את הממגורה העזובה במושב למקום קסום של השראה. אנחנו הולכות קצת לאיבוד כמו באליס בארץ הפלאות, מתלהבות וקונות. ויש שם הכל, סיכות לבנות, תכשיטים, בגוד, הנעלה, דברים לבית, הכל בכל בערבוביה הרמונית מעוררת התפעלות ושמחה. ועדילי, בסבלנות וחיוך, מספרת את סיפור המקום. תשומת הלב לפרטים מרשימה במיוחד, אני מתבוננת בעדילי, כשהיא אורזת עבורנו את התכשיטים, בצנצנות, בניר ממוחזר, אריזות נפלאות, שהן לכשעצמן בהחלט, מתנה ויצירה.
חוצות דרך עפר קצרצרה ומתנחלות בסטודיו, אצל לובקה הצלם והאיש שלה. לובקה מרגש, בעצם ההתבוננות שלו על העולם. לא, הוא לא צלם חתונות, אלא צלם קונספט מהשורה הראשונה. ׳אני מנציח מציאות׳ הוא אומר, כי למציאות, יש נטיה להשתנות ומהר. אנחנו מתבוננות באלבומי הצילום של האמן, לומדות על עבודתו וכישרונו. לצד פיסול ויצירה בוינטאג׳, תיבות סדר, טלפונים ישנים, מחוררים, אנציקלופדיות באות בימים, ומכונות כתיבה, הופכים לרהיטים ויצירות אמנות, בכישרון רב. וכשעדילי, נכנסית לרגע לבשר, שסגרה את החנות לרגל ארוחת צהריים, ודג בתנור אוטוטו משחים, ומוכן....אני עוצרת לשאול, ׳מה? אתם גם בעניינים ארציים?׳, כן הם עונים עם חיוך כובש. וזהו, עכשיו, כולנו מתאהבות.
עכשיו, מילא אני, מתלהבת סדרתית שכמותי, אבל את החותמת הרשמית, קיבלו בני הזוג כשהמגזין Marie Claire, הקדיש להם כתבה צבעונית פרוסה על עמודים רבים, מלווה בצילומים מרהיבים מהחנות, הסטודיו והבית, כבוד.
משם ל׳הילה בר׳, שמסתבר שהיא מוסד. להילה יש חנות במרתף ביתה, היא מוכרת בגדי מעצבים, מוכרים יותר ומוכרים פחות, מכאן ומשם, נעלים, תכשיטים וכרטיסי ברכה משובבים של גרפיקאית מוכשרת במיוחד. להילה יש טעם משובח, היא ממליצה ומתאימה, ועוד מעניקה לנו הנחה קטנה.
בקומה מעל, מיכל בן ישי. דלית שכנעה אותה לבוא עד לכאן להציג את מרכולתה. מיכל היא תכשיטנית, שעובדת עם זהב ואבנים יקרות, בעיצובים מרשימים וקוים נקיים. היא נעימה, מסבירת פנים, והתכשיטים שלה מרהיבים.
תיק הקניות, שקיבלנו מדלית, מתמלא, והתקציב ליום, מתאדה. אנחנו מצטיידות בסל עם טעם של פעם מקושט, מעשה ידיהם להתפעל של תושבי כפר עידוד. כל קניה של סל, היא תרומה לקהילה, שלא לדבר על הסלים הצבעוניים והשימושיים לקניות, לים או לעיתונים. מקסים!
׳ביסייק׳, במושב אודים היא חוויה של בית נקי, מוטיבים של חוף, לבן, כחול וחאקי. טקסטיל לבית כמו גם מוצרי עץ, הדפסות מעניינות, והכל בכל, מעשה ידן של שתי מעצבות צעירות, שמאסו בעבודה עבור אחרים, והחליטו לעשות לביתן. החנות ממוקמת במושב אודים, בתוך קרון רכבת בא בימים.
מסיבת פרידה מהיום הנפלא, אני עורכת עם רותי על כוס קפה במוסקט, חנות, קפה מסעדה, שאני אוהבת במיוחד. הבנות כבר פרשו, אישה אישה לילדיה, לביתה. ואני מצטערת על כל מי שהחמיצה את החוויה, לטובת עבודה ומיד מתגעגעת לחברותי האהובות, מעבר לים. מדלית אני נפרדת בחיבוק חם. ׳לא הספקנו את ׳חנן הגבן׳, היא אומרת, ראינו רק קצה הקצה של.... היא עורכת סיורים כאלה גם בתל אביב, בצפון השרון ובעמק חפר.
ואני, אני כבר התאהבתי באישה היפה, תכולת העיניים, ביום המקסים שתפרה עבורנו, במחשבה, בהקפדה, בעדינות, בחיוך בסבלנות.
׳אני רוצה להיות חברה שלך..׳, אני אומרת בסופו של יום ארוך, והיא ללא השהיה משיבה מיד, ׳התקבלת!׳
