את הטיול הזה, לא היה לנו זמן לארגן....
על אף שידענו עליו זמן רב in advance
וכל החיים, התכוננתי...
(ברזיל עמדה זה מכבר במקום הראשון ברשימת הטיולים המועדפים)
איכשהוא, כשהגיע הזמן, מצאנו עצמנו,
מתלבטים, מה לראות? על מה לוותר,
כשעומדים לרשותך שבעה לילות ולא יותר?
ושלא כהרגלנו, החלטנו, לא להחליט, ל׳זרום'
(מילה שכל כך לא מאפיינת אותי..)
ולהזמין רק מלון בריו, ואחר כך להחליט,
לפי המרגש ומה שבא,
ולא לכפות על עצמינו טיול מסודר ומתוכנן,
אלא להיות, לחוות ולהשאר עוד במקומות שנאהב,
מבלי לפנטז ולהיחפז ליעד הבא.
אז קבלו נא תקציר, PG -13 של
חופשה רומנטית, נטולת ילדים ביעד חושני,
ברזיל.
ריו קידמה את פנינו כמו שרק הברזילאים יודעים,
שמש מלטפת, שכונות צפופות צבעוניות ועניות,
אנשים יפים ומחויכים דוברים פורטוגזית במבטא מתגלגל,
ריח קפה, גרפיטי רעשני על קירות בטון,
צבעים וריחות שטרם חוויתי,
מיד התאהבתי.
התמקמנו ב Santa Teresa,
(תודה אמיר וצוף! עכשיו אנחנו יודעים למי לפנות להמלצות של טיילים יודעי דבר!)
שכונה צבעונית בלב ריו,
תריסי עץ קלופים בירוק עז וכחול מרהיב,
פירזולים מרשימים על גדרות ומרפסות,
בניה קולוניאלית יחודית מוקפת בפבלות עוני,
מוזיקה חיה בקרן כל רחוב, מסעדות, בתי קפה, ברים.
רחובות תוססים בצעירים,
יש משהו מאוד סקסי בברזיל.
רוכלי רחוב, גלריות קטנות, ישן ו rustic,
תקוע קצת בשנות השבעים ולא משופץ,
אבל אותנטי בניחוח דרום אמריקאי.
התיישבנו ב Cafecito,
למעלה על הטרסה, משקיפים לרחוב, שותים קפה שטרם טעמנו כמותו...
מתבוננים בעוברים ושבים, צעירים עם כוס בירה מפלרטטים על המדרכה,
ומציינים לעצמנו, שהברזילאיות יפות במיוחד.
עוד בSanta Teresa, מדרגות צבעוניות אינסופיות. עבודה יצירתית ומרשימה במיוחד, של אמן שהעתיק את מגוריו לשכונה, השתכן לצד המדרגות ועיצב במו ידיו פסיפס צבעוני של מוזאיק ואריחים מכל העולם כולו, למדינות רבות ייצוג הולם, וכמובן, גם לירושלים וישראל.
בחרנו לבלות את הלילות הראשונים ב Santa Teresa Hotel,
בית אבן קולוניאלי שהיה עד לפני כמאה חמישים שנה, Coffee Plantation,
עם עבדים שחורים מייצרים קפה חזק.
הבית שוחזר והיה למלון בוטיק,
בית העבדים הפך למסעדה נפלאה משקיפה על ריו כולה,
פונה לנוף אורבני בליווי בריזה נעימה,
טעמים חדשים וחדים במיוחד וקפריניה, שחבל על הזמן!
ויש כאן גם ספא ועוד מסעדה, בריכה וערסל במרפסת,
כדי שניכנס לאוירה,
אז נכנסנו.
ריאה פגשה אותנו בבוקר, מדריכת תיירים מקומית עם עיני עינבר, לקחה אותנו לסיור Must.
העפלנו לפיסגת Corcovado , שטפנו את העיניים בנוף עוצר נשימה, איים, לגונות, חופים, פבלות, גורדי שחקים, וג׳ונגלים. ריו, במלוא תפארתה נגלתה אלינו על פיסגת ההר, הכל בכל במחיר אחד. ׳עיר האלוהים׳, כך קראו לה בסרט, אולי כי יש בה את כל מה שברא האל, ואולי כי זקוקים לו שם כל כך ודווקא שם בפרברי העוני והפשע, מקומו נפקד.
הכנסיה הקאתולית ותושבי העיר, העמידו ב1931 את פסלו של ישו, שמזוהה עם העיר יותר מהכל. מרחוק, הוא נראה כמו צלב ענק, כמעט מכל נקודה בריו הצפופה. עמדנו לרגליו של המשיח והוא פרש ידיו מעלינו, כמו מברך מגן ושומר אותנו ואת העיר הגדולה מפני עצמה. ריאה סיפרה באריכות על הכיבוש הפורטגזי, העתקת משפחת המלוכה לברזיל, האיום הנפוליאוני, אוצרות המדינה, העצמאות השקטה, ומצבה של הרפובליקה עכשיו. פערים חברתיים, עוני, שחיתות, ועוד אתגרים שחייבים להיפתר במהירות, כי אוטוטו יחגגו בעיר אולימפיאדה ומונדיאל. כבוד גדול לריו, אבל המלאכה רבה והזמן קצר.
ממשיכים עם ריאה לעוד תצפית מרשימה והפעם מהSugarloaf , שנקרא כך כי הפורטוגזים יצאו את הסוכר בצורה המזכירה את הסלע המשונן. עולים ברכבל גבוה לפיסגה ושוטפים את העיניים במראות לא מהעולם הזה. למטה, בג׳ונגל, קופים קטנים משתעשעים, זן מיוחד שנראה כהכלאה של סנאים ורקונים.
זהו, מספיק תרבות ליום אחד, ואנחנו שמים פעמינו לחוף הים, נוסעים לאורךCopacabana Ipanema ולבסוף מתמקמים בחוף Ipanema. שני החופים זכו לא אחת בתארים מכובדים, ׳החוף הכי יפה בעולם/ סקסי/ ססגוני...׳ זאת ועוד, הכל נכון! אנחנו מתיישבים על החול החם וסוקרים את הקהל, שלל בגדי ים בצבעים נועזים ובגזרות נועזות עוד יותר, קטן, צמוד, ונכנס לעכוז. וכולם, ללא ההבדל מין, גיל וגוף, נכנעים בגאווה לצו האופנה. ואני, שלתומי חשבתי שביקיני בגיל ארבעים הוא מתריס ושובב, מרגישה שבגד הים שלי שמרני ונדמה שנלקח מקטלוג משמרות הצניעות של מאה שערים וכל החרדים.
רוכלים לאורך החוף מציעים מרכולתם, בגדי ים, מטפחות, עפיפונים, גלידות ושתיה. ילדים במשחק כדור עף חופים, ג׳גלינג, בקיצור, אוירת קרנבל. לא פלא שחלפו שעות אחדות בטרם קמנו משם והלכנו לאכול. תן לבריזלאים לחם (סטיק) ושעשועים (ים, כדורגל וסמבה...), והידד, הפכת אותם לאנשים המאושרים בעולם.
לגריל הבריזלאי, הגענו על פי המלצת חבר מקומי (תודה רנטו), PORCAO מסעדת בשרים לקניבלים כבדים, אבל יש גם פיתרון לבעלי מצפון גדול, במקום, בר סלטים ובופה עשיר במאכלים צמחוניים.
לילה בSanta Teresa, יום חול, והשכונה משתתקת, חסרה את אותה התזזית מאתמול. ואנחנו במסעדה מקומית Sobrenatural עם מוזיקה חיה, קפירניה ופאייה של פירות ים. אבל מקנחים בעוגת ריבת חלב, עם טעם שנימח בפה ומנצח את כל הקינוחים בLounge של המלון.
וידוי קטן, לא מתכוונת לגלות איך אנחנו מוצאים את המלונות הכי שוים בעולם, כדי שלא ימצאו אותם כולם...(לפניות אישיות, אענה בחדווה;-). אגלה רק שרשתות ומלונות פאר, לא עושים לי את זה! זה צריך להיות קטן, קוקטי מעוצב, מבודד ומיוחד, מקומות שהושקעה בהם אהבה.
עם הקריטריונים הנל, הגענו ל Buzios, ומה שמצאנו שם, חגיגה לנשמה. על צוק פראי עם ירידה לחוף קטנטן ופרטי, B&B Cachoeira Inn כארבעה חדרים, כחול בעיניים, בריכות וג׳קוזי נסתרים על המים, פינות חמד, מפלים, קייקים, שנורקלים וצבי ים במים. גן עדן לאוהבי ים ורומנטיקה, התאהבנו במקום ואחד, כאילו רק נפגשנו אתמול......רגע, וזה עוד לא הכל, המקום שופץ ועוצב מחומרים טבעיים, שברזיל בהם התברכה, אריחי קוקוס, עץ ואבן מקומית, ממש סגנון arts & crafts מבית היוצר של ברזיל. על הקירות, תמונות בשלל צבעים, גלריה של אמנות ברזילאית ססגונית.
בערב, יוצאים לdowntown ולטיילת של חוף הים. חנויות מקסימות! ואופנה ברזילאית ייחודית מקדמת את פנינו בחום. בגדי ים, תכשיטים, נעליים ותיקים. את Eclectic אהבתי במיוחד, גם בגלל העיצוב אבל בעיקר בגלל התכולה! אבל גם את Animale, Oh Boy, Maz, Lumendonca, Pier ועוד כאלה ששכחתי את שמן, היו מרהיבות באופין, ועשו לי יופי של חדוות קניה.
בכיכר המרכזית, בחור מcirque de soliel מאמן את הילדים בקירקסנות ולהטוטים. ארוחת ערב טעימה אכלנו בCiglon, לרעש הגלים ונרות דולקים, ולובסטר טרי מגישים ב Bar De Zo אין, אין על ברזיל! וכך שלושה ערבים ברציפות אנחנו מבלים בBuzios, שמסרבת להירדם וללכת לישון. מוזיקה חיה מרעישה את הרחובות, במגוון מנגינה וסיגנונות. ברזילאים רוקדים ברחובות, חנויות פתוחות עד חצות, מסעדות נפלאות, מועדונים, ברים ודיסקוטקים, חגיגה גדולה ואוירה נפלאה. אנחנו נהנינו מאוד בHavana וב House of Rock, שם מנגנים עד אור הבוקר, רק לרקוד....
למחרת, לוקחים קייק ושטים לעבר הלא נודע, חופים זהובים, צעירות יפות וגם צעירים, עצי קוקוס, צוקים פראיים וארוחת צהריים אחת שהייתה השיא, ולקחה אותי אחורה בזמן, לאום ברק בסיני ולדג בגריל, שלקח יום שלם להכין, אבל כשהגיע.... החיך שלי הריע! בתוספת קפיריניה לימון...(מבטיחה לעשות סקר של קפירניות ולדרג אותן לקראת הסוף:-), טבילה ושיזוף וכך עבר לו כל היום מבלי באמת לעשות כלום....
עובר עוד יום ואנחנו מחליטים להשתקע, שוכרים באגי ונוסעים לגלות חופים אבודים, נופים קסומים, בגדי ים, מוסיקה ומזון מלכים, על טהרת הדגה ופירות אקזוטיים, אה וקפירניה, אמרתי כבר?! וטעמנו אמפנדה גבינה, מיץ אננס עם חלב ונענע ( אולי אפשר לקרוא לזה אנענע;-), ולחמניות גבינה, ומיץ גואיבות נפלא. לכאורה, הייתי אמורה לרדת במשקל עם כל הפירות והדגה, אבל אז הגיעו עוגות ריבת חלב, והרסו לי את המשטר.
חוזרים לריו לסופשבוע, וכאן חיכתה לנו הפתעה, Lapa בweekend, זאת חגיגה של ממש, המוני צעירים שוטפים את הרחובות, על עקבים דקיקים עם שמלות ערב קייציות, פלג גוף עליון חשוף בחולצה שקופה וגם תחתון בצמוד וקצר. מראה סקסי להפליא, הורמונים באויר ואוירה מחשמלת את העיר.
יצאנו ל Rio Scenarium , מועדון/דיסקוטק/ מסעדה. שלוש קומות ענקיות של חנות עתיקות לשעבר, אוסף אקלקטי של רהיטים, צעצועים, כלי נגינה ושעוני קוקיה, בובות פורצלן, בקבוקי בית מרקחת, גובלנים, סרויסים, עגלות מראות ומה לא, משמשים בעירבוביה כתפאורה למועדון הכי חם בעיר. במרכז, להקה חיה מנגנת מוסיקה ברזילאית, והמון משולהב רוקד סמבה אל תוך הלילה ללא הפסקה, מיוזעים, מתגופפים, ריו, אכן עיר חושנית!
בסופשבוע בריו, החופים נועדו לימים ו Lapa ללילות הסוערים. נסענו בבוקר שבת ל Ipanema . עצרנו לקפירניה חטופה בבר של מלון Fasano, של פיליפ סטארק , מושא הערצה, אדריכל הזמן החדש הגדול מכולם. אואזיס של עיצוב מתוחכם, משתמש וחושף קצת מהמקום והאווירה. מלון נפלא, ממוקם על החוף ובו בזמן מעניק שלווה ורגיעה מן החום. ריהוט פשוט לבן ועץ חשוף, שנדלירים נוצצים ומחיצות בד נקיות. המקומיים ממליצים על הבר המקומי לשעות הערב וריקודים. ושוב, לרביצה על החוף וההצגה הכי טובה בעיר בIpanema Beach.
וכשהבטן מקרקרת, אנחנו לוקחים מונית ל SUSHI LEBLON לפי המלצה של חבר ילדות (תודה רן!), אני מוכרחה להודות שהייתי קצת סקפטית בהתחלה, מה לברזיל ולסושי? כמו שרן הבטיח, הסושי הכי שוה בעיר או בברזיל! וגולת הכותרת, סושי כבד אווז, כזה דבר טעים, לא טעמתי מימי, ואני בכלל לא בעניין של כבד.....וא׳ מתענג על קינוח שלא מהעולם הזה.
ערב יורד על העיר, יום שבת. אני לובשת שימלה קטנה שחורה ומחמיאה, נכנעת לצו האופנה המקומי ויוצאת עם א׳ (שלא התגלח כבר שבעה ימים והוא חתיך הורס) לחגוג את הערב האחרון ב Carioca De Gema. עד אור הבוקר, רוקדים שם סמבה לצללי להקה חיה של כשמונה נגנים, תופים, גיטרות.... והרבה קסם באויר.
מסיבת פרידה מהעיר, אנחנו עורכים ב Aprazivel, מסעדה בSanta Teresa, מדהימה! אוכל למבינים ונוף לאנינים. ויש אפילו שולחן על בית עץ, במרומים כמו ציפורים. טעמנו לראשונה בחיינו hearts of palm, ונכבש ליבנו, ועוד תבשיל מקומי, שאינו זוכרת את שמו, בטטה, בשר וגבינה מוקרמת מעל בכלי קטן וחם.... ודגים, וקפיריניה חלומית, שמיד נכנסת לתחרות שלי.
סיכום ומסקנות,
1. ברזיל לא באמת מפחידה כי אם משלהבת ומסעירה.
2. הבריזלאים זוכים בתואר האנשים הכי מקסימים על פני האדמה.
3. הברזילאים מאוד דומים לישראלים, הם חוגגים עד אמצע הלילה כאילו אין מחר, משחקים מטקות בחוף הים, ויש להם אפילו לימונענע אבל עם אננס.
4. ריו ותל אביב הן ערים תאומות, שתיהן סקסיות להפליא עם הבחורות הכי יפות בעולם, שקו הצניעות, עובר על ידן, או בישבן.
5. בריו יש לכל דבר זמן מוגדר, מקומות שבטוחים בלילה, הם סכנה לאור יום וההפך. שהקסם של Santa Teresa, הוא ביום ראשון אחר הצהריים, ובשאר הימים והלילות היא שכונה אותנטית אך רדומה מאוד. כדאי לבלות בריו את סוף השבוע, ובימי חול, לסוע לחופים לנוח.
6. יש ריו של מעלה וריו של מטה. בזאת של מעלה, נמצאים התיירים, שחוגגים ומבסוטים מהחיים. זאת של מטה, מלאה פערים חברתיים, פשע וחטאים. היא שסועה, מתוחה, ובמבטא פורטוגזי, נראית לאלו שלמעלה, כמו טלנובלה טובה ולא אמיתית.
7. כדי להנות ולחוות, צריך לתת לכל מקום, את הזמן שלו. להיכנס לראש, ולהיות חלק מהנוף, אבל זה כבר נכון לא רק לריו אלא לכל מקום.
ברזיל הסעירה אותי והטריפה את חושי והייתה רק הסיפתח לפעם הבאה.
לא ראינו עשירית מהמדינה העצומה,
היה זה רק תפריט טעימות או מנות ראשונות,
שפתח לנו את התאבון,
לנסיעות הבאות
לקרנבל אם ירצה השם,
בסלבאדור בבאהיה, בשנה הבאה,
ואובריגדו, תודה!
התבוננתי בה ארוכות,
