קמבודיה, יומן מסע

 ׳למה אתם גורמים לי שוב דאגות...? חסרים מקומות לבקר בעולם? שוב את מדירה שינה מעיני....׳

אומר לי אבא שלי כשאני מספרת לו שהטיול הבא של משפחתי הוא לקמבודיה וויאטנם. 

בסיומה של הטיסה הארוכה, כשלקטנה מיחושים בבטנה, כבר יש לי הרהורי חרטה.

אולי הוא צודק אבא שלי, אולי אני צריכה למצוא לנו יעדים יותר שמרניים, 

אולי די כבר עם התזזיתיות שלי. 

אבל בתוך שעה ליום הראשון שלנו כאן, אני יודעת שצדקתי, כשנופי המזרח מעירים לי זכרונות רדומים, של טיול מוצ׳לארוס של זוג נאהבים צעירים. זה היה מזמן, עשרים ואחת שנים עברו מאז.

אנחנו חוזרים למזרח בטיול בורגני, משפחה עם מזוודות, בתי מלון מאורגנים מבעוד מועד כמו גם תוכנית מתוכננת מראש לפרטים. אני מספרת לילדים איך טיילנו פעם, טרום ימי האינטרנט, ה trip advisor, הבלוגים, ה reviews, אתרי התיירות, טרום ימי הטלפונים הניידים, המחשבים הנישאים. איך ישבנו בהרצאות ב׳למטייל׳, קראנו בשקיקה את התנ״ך, הLonely Planet, איך מצאנו את עצמנו לא אחת עם רדת ערב, מחפשים אכסניה להניח בה את הראש... ובעודי משתפכת, אני הופכת מושא לבדיחה, בסגנון ׳אנו באנו׳ ואיך חיו בתקופת הפרה הסטורית קריא, השרונית.

יום ראשון:

משכימים קום באנגקור. ארוחת בוקר מהסרטים אנחנו אוכלים על נדנדת עץ ענקית, ליצ׳י, פאפייה, מנגו, פסיפלורה, ו׳מיני׳ בננות, מככבים בצלחות, עם חביתות, גבינות ושלל מאפים. ברקע בריכות תכולות, עיצוב מודרני סימטרי וחם, בודהות מודפסות על אריגים אפורים, כריות ומזרונים מפוספסים, חבצלות מים, לוטוסים ודקלים, עונג מושלם בHayatt Park . 

שלושה ימים בקמבודיה, באיזור המקדשים, שלושה מדריכים שונים זה מרעהו, עם סיפורי חיים דומים, מסייעים לנו להרכיב פסיפס, סיפור אישי משולב בזה של המדינה.

סאפוט המדריך לוקח אותנו לגולת הכותרת של קמבודיה. לאנגקור ואט. הוא מנסה לדחוף הסטוריה בת אלף שנים ביום טיול, ואני מוצאת את עצמי מבולבלת מהאינפורמציה. ההסטוריה של קמבודיה משולה לרכבת מתמשכת במנהרות חשוכות של החיים. אנגקור ואט מסמלת אולי את שיא התרבות והבניה, אבל מאז, ידעה קמבודיה, מלחמות, הרס, חורבן, רעב ורצח עם.

במהלך הנסיעה, מסב סאפוט את תשומת ליבנו, למבנה גדול, שעל פתחו צובאים עשרות ילדים. הוא מספר בעיניים נוצצות ובהערכה גדולה על 'קרן האור של העיר'.  Beat Richner (או בשם החיבה שלו Beatocello) הוא רופא ילדים שוויצרי ונגן חובב צ'לו. האיש המדהים הזה, הקים כאן בית חולים מערבי לילדים. מעבר לטיפול הרפואי המסור, שניתן כאן חינם אין כסף, מקיים האיש הנפלא הזה, קונצרטים למשפחות. הכניסה לילדים חופשית, למבוגרים, בתרומה קודש למפעל חייו.
רחובות Siem Reap מלאים בתוקתוקים מעושנים, משפחות דחוסות רכובות על טוסטוסים מקרטעים, נערות מלוכסנות עיניים בתלבושת אחידה וכובעי קש על אופניים, יערות עבותים, קופים, פרות לבנות שחונות בצידי הדרך, חזירים, שוורים רתומים לעגלות, תרנגולות, קופים וכלבים חולים, עצי קוקוס, שיחי היבסקוס, אגמים מלאכותיים, שדות אורז מוצפים וביצות עם חבצלות מים.

הנוף הזה, גורם לי להרגיש כאילו אני חלק מסרט, מספר טוב. והנה אנחנו מתקרבים, לעיננו נגלית אנגקור ואט בזוהרה, פנינה ארכיטקטונית בת יותר מאלף שנה.

בין המאה התשעית לספירה ועד המאה החמש עשרה היתה אנגקור בירת האימפריה הקמרית. במאה החמש עשרה היא ננטשה ומעטה הג'ונגל כיסה את המקדשים והעלים את סיפורם. אנגקור ואט (Angkor Wat), המקדש המרכזי והגדול ביותר במתחם, נבנה במחצית הראשונה של המאה השתים עשרה, יצירת מופת נעלה של האמנות הקמרית. המקדש נבנה על ידי המלך סורייאוואראם השני, לכבוד האל ההינדי וישו, וכדי לשמש לבסוף כמקום קבורה למלך. המלכים הקמרים לא התגוררו במקדשים, המקדשים נבנו לאלים, מקדשי ענק מרהיבים ביופיים, חצובים באבנים אפורות מההרים הסובבים את אנגקור. אבנים עצומות מלבניות, מסותתות בדיוק מושלם מרכיבות את המקדשים. המלכים התגוררו בסמוך במבני עץ. שביל האבן המקשר בין המקדשים מייצג את הגשר שבין עולמנו לעולם האלים, וחזיתם של מרבית המקדשים פונה לכיוון מזרח, המייצג את החיים ואת הכוח.

הכניסה למקדש היא בשביל מרוצף ארוך החוצה את הבריכה שלרגליו. בקצה השביל יש חומה חיצונית המוקפת בחפיר וממנה צצים חמשת מגדלי המקדש הגבוהים והעצומים. למספרים אי זוגיים משמעות מיתית של מזל, מסביר לנו המדריך ומוביל אותנו אחר כבוד לראות את החומה והמגדלים המשתקפים באגם. חבצלות מים ורודות מוסיפות טאץ׳ סופי לתפאורה, ואנחנו עוצרים לתמונה.

קשה לתאר בכתב את עוצמת המקדשים, את הגודל ותחושת האינסופיות, את הסימטריות של הבריכות, את ההשערים המרשימים, את התגליפים והתחריטים, המשורטטים בדייקנות, את כתב היד הסנסקריסט הכתוב בצפיפות, את הסיפורים שמתוארים בציורי קיר ענקיים, את הנחשים, האלות חשופות החזה הבתולות. האמנות הקמרית הושפעה מהאמונות ההינדית והבודהיסטיות כמו גם מתפיסה קוסמולוגית ואמונות מאגיות ודתיות. המקדשים נבנו לאלים ההנדים אבל עברו תהליך של ׳בודהיזציה׳, כך גם האמונה הדתית הרווחת בקמבודיה, משלבת היטב את שתי הדתות. אנחנו מסתובבים במתחם שעות ארוכות, עולים לנקודות תצפית, העין לא יודעת שובע. ילדים ופעוטות בבלויי סחבות מחזרים אחרי המון התיירים, לקנות גלויות ומזכרות, ׳הכל בדולר׳ במדינה הזאת. 

אנגקור ואט מרשים בעוצמתו, ואין זה מפליא שזהו אחד המראות המזוהים עם עיר המקדשים. חשיבותו של המקדש לעם הקמבודי כה גדולה, עד כי ציורו מופיע על דגל המדינה, ונאסר לבנות לגובה יותר ממימדיו של המקדש. שני מליון תיירים פקדו את המקדשים בשנה האחרונה, ועוד היד נטויה.

רק כשנצא מהמקדש, ירמוז לנו סאפוט המדריך, שהאתר עבר עבודת רסטורציה ושימור. ורק בתחנה הבאה, נבין את כוונתו. עכשיו כולנו כבר נופלים אל ויכוח נוקב, בדבר שיחזורים והמקור, מזויף? חוטא למציאות? האשכנזים חושבים שכן....

אנחנו עוצרים בצד הדרך לארוחת צהריים חביבה, Palmboo, קוראים למסעדה, שיושבת על מה שהם קוראים ה׳בריכה׳, אגם מלאכותי שיותר מזכיר ביצה:-) אורז מטוגן עם ירקות מרק נודלס ועוף, סטאי עוף ושייק פירות. שום עיצוב או סטייל אבל טעים במיוחד.

משם לעוד מקדש, (Ta Prohm), שנבנה גם הוא באותה התקופה. זהו מקדש בודהיסטי גדול, ששוכן בתוך צמחיית ג'ונגל סבוכה. עצי ענק ושורשים מתפתלים חובקים את אבני המקדש בסמביוזה מושלמת, עד שלא ניתן לדעת מי אוחז במי, ומה יפיל את מה.  תחריטים ותגליפים של נשים חושניות חשופות חזה וראשי נחשים. בתוך המקדש, מבוך קסום של מסדרונות ושל אבנים. ברקע, קולות עבודות הבניה והשחזור, סאפוט מספר לנו על עבודת השימור, ממיספור האבנים, עבודת פאזל קפדנית, מלט בין האבנים, וידי אמן על התחריטים. ושוב אנחנו נופלים לאותו הדיון על חשיבותה או טעותה של עבודת הרסטורציה, מהי אומנות ומהי אמנות. א׳ מעלה  את הטענה, שעבודת השימור מכניסה כסף לקופת המדינה ומבטיחה את קיומם העתידי של המקדשים, יש בכך, אני חושבת לעצמי.

ביציאה, נלך בעקבות המוסיקה לקונצרט קמבודי בחיק הטבע. להקת קטועי גפיים על כלי מיתרים, מיטיבה לנגן ולשיר. אנחנו למדים שרק לאחרונה, ניקו חלק משדות המוקשים, שריד מהימים החשוכים של הקמר רוז׳. הנכים כאן הם תזכורת כואבת לימים שחורים. 

בחזרה, יורד האסימון, אנחנו מבינים את הארכיטקטורה וההשראה של עיצוב המלון, אנגקור ואט, כמובן. 

המלון מודרני בלבן ואפור עם נגיעות של ירוק, סימטריה מדהימה, בריכות, שערים ומבואות והפנים כמו החוץ, מרגיש כאילו האדריכל עבד עם שלל מראות, בדיוק כמו במקור. אבל עוד עניין לא נותן לי מנוח, הפער בין המלון הנוצץ והנקי לאיך שחיים כאן האנשים, תנאי הטיול שלנו, של התיירים מול היומיום של האזרחים, ומה זה אם לא קולוניאליזם....

דיוויד המדריך יעשה לי קצת ׳סדר בבלגן׳ בסגנון אפוקליפסה עכשיו. הוא נולד בשנות השבעים בקמבודיה, ומספר על התקופה החשוכה בהיסטוריה. ההסטוריה  של קמבודיה היא סיפור של מדינות שכנות שלוטשות עיניים לגבולה (ויאטנם ותאילנד), של קולוניאליזם מכוער ומלחמת עצמאות עקובת דם עם צרפת. של התבוצצות מלחמת ויאטנם וצבא אמריקאי מפציץ אך גם תומך ומחמש את השכנה. של מאבק המעצמות ארה״ב וברה״מ, מאבק בין המערב למזרח, בין דמוקרטיה לקומוניזם, בין קפיטליזם לסוציאליזם. סיפור חשוך של הקמר רוז׳, שלטון טרור ואימה, שנים של ׳טיהורים׳ ׳חיסולים׳ ומלחמת אחים. שנים של רעב ומחלות, שנים בהם הידלדלה אוכלוסיית קמבודיה ב1.7 מליון ויש הטוענים שהקף ההרג והתמותה עלה על ארבעה מליון, שואה.

גם היום נשמעת ביקורת נוקבת כלפי ראש הממשלה, שמכהן בתפקידו כמעט שלושה עשורים, נתמך על ידי ויאטנם, יוצא הקמר רוז׳ לשעבר. בקמבודיה מתקיימת מונרכיה קונסטיטוציונית, סימבולית. למלך בן השישים תפקיד סמבולי בלבד, בחירות נערכות אבל הציבור קטן אמונה ומאמין שהשחיתות פושה בכל, גם בשלטון . קמבודיה, היא מדינה נחשלת, מהעניות בעולם. בימים השחורים של שלטון האימה של הקמר רוז׳, הוצאה להורג השכבה המשכילה, התושבים הוכרחו לעבור לכפרים ולייסד חברה חקלאית, כך איבדה קמבודיה במחי יד את המשכילים, העירוניים והיזמים. העדר השכבה החברתית המשכילה כמו גם מערכת החינוך הכושלת, מהווים היום מכשול להתקדמות והצלחה.

יום שני

את היום השני אנחנו פותחים בשיט תעלות בערוצי המקונג, להכרת הכפרים הצפים. Floating Village , דיוויד מספר לנו שיש כמאה ושבעים כפרים כאלה, שחיים על המים ממש, בעוני מחפיר ובתנאי מזג אויר קשים של גאות ושפל. בתים, בתים מטים לנפול על כלונסאות, וככל ששטים בערוץ הנחל, פוגשים עוד צריפונים ופחונים, ואלה ממקומים ממש על המים. מנזרים, בית קברות  ומצבות בשלל צבעים, נזירים בכתום, פעוטות וילדים בלויי סחבות בסירות מאולתרות, תלמידים בסירות בדרך לבית הספר בתלבושת אחידה, דייגים מנפים דגים עפים ברשתות צפופות, חוואים על סירות מוכרים מרכולתם, כובעי קש, תחנות דלק מאולתרות פזורות על הנהר, עוני מחפיר נגלה לעיננו ומזמן שיחה מעניינת על כמה נמוך אפשר לרדת.

אנחנו למדים על שפת הקידות, גם שם אין שוויון.  ככל שהיד עולה, כך יש יותר כבוד וכוונה בקידה. הקידה העליונה ביותר לאל, ויש גם אחת אנשי דת, למורה, לבוס, להורה, לאח בכור. דיוויד מספר לנו שהחברה הקמבודית  היא מסורתית, נישואי שידוך עדיין מקובלים.

משם אנחנו ממשיכים ל Beng Mealea, מקדש עוצר נשימה, שטרם שוחזר. נחשים בעלי שבעה ראשים מברכים אותנו לשלום. מצידנו שלטים, המלמדים, שמשימת נקוי המוקשים נעשתה בחסות הגרמנים. המקדש הזה הוא חוויה אותנטית במיוחד, אנחנו צועדים בין הריסות, אבנים עצומות שחורות, מוליכות אותנו להרפתקה של ממש. אנחנו מטפסים, עולים במדרגות ומגלים את קסם המקום. הקטנה כולה התלהבות מצחיקה במיוחד, כשהיא מספרת לנו שאנחנו ממש עכשיו ב׳temple run'. והאמת לא רחוקה... הסרט של דסני 'Two Brothers' צולם כאן כמו סרטי אינדיאנה  ג׳ונס, שצולמו באנגקור ואט, וסרט של אנג׳לינה ג׳ולי, שמאז אימוץ מדוקס בנה הפכה כאן לסוג של אלה מושיעה.

את היום אנחנו מקנחים בקפה מתוק במיוחד, The Glasshouse , קוראים לפיטסרי הקטן, שלבש כולו חג לכבוד חג המולד. גלידה ביתית, אספרסו איכותי ושלל מאפים, ממתיקים שעת אחר הצהריים.

יום שלישי

משכימים קום כשעוד חשוך בחוץ... בחמש לפנות בוקר, אחרי שהצטיינו בקפה ומאפה, אנחנו יוצאים לדרך, לחוויה קסומה, לחזות באנגקור ואט בזריחה. המוני תיירים חמושי מצלמות כבר ממתינים לבאות, שעה ומחצה של המתנה שווה, התמונה מתחילה להתבהר באיטיות מחשכה מוחלטת לעלטה, אפלה, אור ראשון, השמיים נצבעים באדום, והנה גברת חמה זורחת באור בוהק, בוקר על המקדש, מנצנץ. השתקפות המקדש בבריכה (ביצה;-) עם חבצלות מים והמוני תיירים, גורמים לנו להנות לא פחות מהנוף האנושי, אנחנו מסתובבים לצלם את הקהל המצלם, ונשבים ברגע הצבעוני. נזירים בכתום בוהק, פלשים מאירים, מצלמות בשלל גדלים, חוויה של פעם בחיים.

משם לעוד מקום מרשים, Angkor Thom, אנגקור תום, מרחק קילומטרים ספורים מאנגקור ואט. אנחנו מגיעים בשעת בוקר מוקדמת לפני המון התיירים ולמדים, שבמתחם הזה שנבנה במאה השתים עשרה, חיה משפחת המלוכה. כניסה בשער מלכותי מאבן כשמצידיו זוגות פסלי אלים (אחד מחמישה), מבשרים את הבאות, אנחנו בדרך לבאיון Bayon, מקדש מפואר. 

במקור היו בבאיון כארבעים ותשעה מגדלים מעוטרים מארבעת הצדדים בפניו המחייכות של בודהה, המשקיף ממרום מושבו אל המבקרים. כיום, נשתמרו שלושים ושישה מגדלים. עיניו העצומות / פקוחות / מחויכות של בודהה עוקבות אחרי שלל התיירים ומביטות מכל זוית וכל חלון, נראה כאילו הוא שם איתנו בכל מקום. רואה ונראה, משכין שלום ושקט על העולם, גדול מכולם. עכשיו אנחנו פוסעים לחוויה נוספת ומהנה, רכיבה על פילים, ומי שמיטיב להכיר אותי, יודע שזה בהחלט יציאה מה comfort zone שלי .

על דרגש עץ מקושט עיטורי זהב ומרופד בקטיפה אדומה, יושיבו אותנו אחר כבוד לטיול מגובה פיל. אנחנו פוסעים בג׳ונגל, רכובים על פיל, מתנועעים לקצב החיה העצומה והעדינה הזאת. ברקע, נופי הבאיון, פרצופו של בודהה מברך אותנו לשלום, וקופי יער רבים, משתובבים ומשחקים. נחלוף על פני שער בן מאות שנים, נחייך לתיירים המצלמים, נרגיש לרגע כמו ׳סלבריטאים׳. כשנגיע לתחנה נפנק את הפילים האמיצים בארוחה, אננס טרי מהעץ, יחלקו הילדים לפיל המקסים, החדק הארוכה תישלח בנימוס ועדינות, את הפרי הוא יפריד מהענף ויאכל בשמחה, העיניים יחייכו אלינו בהכרת תודה. 

לי, המדריך שלנו, יפה עיניים ונעים הליכות מספר לנו על משפחתו, משפחת דייגים, שמתגוררת בכפרים הצפים, בהם טיילנו אתמול. הוא מעולם לא עזב את קמבודיה, גם לא למדינות השכנות. כשאנחנו שואלים מדוע, הוא משיב במבוכה, שאין לו דרכון. מחיר הנפקת דרכון בקמבודיה, הוא יקר המציאות... עוד דרך שמצאה לה הממשלה לכפות על אזרחיה חיים בתחומה.

בדרך לשדה התעופה בסיומם של שלושה ימים מרתקים ומהנים, נראה את קמבודיה בעיניים אחרות. מדינה מוכת אסונות, שקמה על רגליה הקטועות רק בתשעים ואחת. מדינה ללא תשתיות, בלי כבישים, עם מערכת חינוך כושלת, מערכת בריאות רעועה, מטבע חלש, ממשלה מושחתת. ונשאל את עצמנו, מה עתידה, מה מזמנות לה השנים הבאות, איזה עתיד יש לילדים ברחובות, והאם האחריות היא על המערב, אנג׳לינה ג׳ולי יש רק אחת.

בשבוע הבא, ויאטנם, המסע שאחרי...