עין טובה

פרופסור טואף, היה המרצה הנערץ עלי בחוג לתולדות עם ישראל, 

לפני למעלה משני עשורים, אם להיות כנה, קצת יותר. 

הוא היה נוהג לומר, שאינו מאמין ב׳עין רעה׳.

'טוב, אבל' (בסגנון גורי אלפי ומצב האומה...)

הוא מפחד ממנה (על אף שזה נשמע פרימיטיבי נורא),

כך הוא נהג לסיים את המשפט,

לקול צחוקם של כל הסטודנטים באולם.

לימים, לכשבגרתי, הייתי לאשת איש 

ונולדו לי ילדים משלי, אימצתי בחום את הגישה,

שלא מאמינה בכוחות הרשע והשחור,

אבל נזהרת מהם מאוד.

עם השנים, פתחתי לדרגת אמנות את הזהירות מעין הרע,

אני דופקת על עץ, יורקת כשעובר חתול שחור, 

מטבלת בחמישיות וחמסות הגיגים ושיחות,

משתדלת לא להשויץ ולא להתרברב,

(ולא רק מטעמי עין הרע, גם מטעמי ה'צנע לכת' וערכי התנועה:-)

ולאחרונה, למדתי מליסי, שצריך גם לסיים משפט עם ׳בן פורת יוסף׳.

אני מקיפה את עצמי באנשים מפרגנים, 

עם אנרגיות טובות ושמחת חיים.

אני רוצה לחשוב, שכולם בעולם הזה מאחלים לי טוב,

רוצה להאמין שכולם בעדי, למרות שאני יודעת, 

שזה קצת נאיבי מצידי.

אבל אם להודות על האמת, מה שמצאתי שעובד

נגד עין רעה, זה להתבונן בעולם בעין טובה.
כן, כן, לבחור לראות את העולם דרך פריזמה ורודה.

לאחל טוב באמת ומכל הלב, לכל מי שאותי סובב.

להפיץ אור ואהבה לכל עבר בכוונה רבה.

לעשות כל יום מצוה קטנה כגדולה. 

לתת אמון בבני אדם, ולהניח שכוונתם טובה.

ובין לבין, מפעם לפעם, כמו דמות 'ימיבינימיית' חשוכה,

להאשים במחלות ותקלות, את העין הרעה,

ולהגיד ברצף ׳מלח מים, מלח מים מלח מים......׳

בצרוף 'טפו' עסיסי או שניים;-)