אשר יגורתי בא לי Like Me:-)

 

משהו שכתבתי לפני שנתיים, שלוש כשהתחיל הטירוף הגדול,

"אני והפייסבוק.

מה יש לי עם פייסבוק?

לא יודעת, 

פחד, לחץ, חוסר חיבה.

זאת אולי הסיבה שאין לי חשבון

ברשת החברתית הכל כך פופלרית.

מסביבי, כבר יש לכמעט כולם,

לסבא אלברט, לדודה ג׳ילברט,

אפילו לסבתא אנני. אנשים בעשור השביעי, 

שמיני לחייהם, גולשים בכיף.

שלא לדבר על בני העשרה

ורק לי אין....

בעצם לא רק לי,

שותפות ל׳בידוד׳ מהרשת החברתית, 

עוד קומץ חברות קרובות.

שראה זה פלא, גם הן לא מחוברות.

(לא יודעת אם זאת הביצה או התרנגולת),

העובדות, מדברות בעד עצמן,

את קשרי עם הקרובים לי באמת, 

אני עדיין מקיימת  ב real life ולא online .

מתעקשת על האנונימיות,

ותוך כדי, נלחמת בעצמי,

כי אתם עדים, 

לסקרנות הנצחית ואהבת אדם,

למקום שתופסים אצלי חברים ומשפחה.  

ולשריטה שלי בשיתוף, חוויה וקבלת עיצה.

לאהבתי הגדולה לאסתטיקה, תמונה וסיפור.

אז, מה העניין? למה שלא אפתח חשבון ודי?

אשתמש בו במשורה, ואהיה חלק מהעולם?...."

והשבוע, אני כבר נשמעת אחרת....

זהו, זה סופי! יש לי חשבון,

נבחרה בקפידה התמונה, שאני נראית בה יפה,

והכי דומה להיום, ביום טוב;-)

מאחור עם כובע רחב שוליים,

על רק נוף שהכי הייתי רוצה בו להיות.

יש חברים, סגור לזרים,

יש לי פייסבוק, יקירים.

הגיע הזמן לא?! להצטרף למהפכה,

אי אילו שנים אחרי שפרצה;-)

למה דווקא עכשיו? 

ואיך נכנעתי בסופו של דבר?

זה התחיל עם אירה, 

שהציקה ללא הפסקה,

שהיא רוצה לעשות לי ׳לייק׳ לבלוג,

ושאני מפסידה תמונות של המתוקים,

שהיא מפרסמת חדשות לבקרים בספר הפנים.

והמשיך עם דליה ועוד חברי נעורים,

שמדי פעם מעלים תמונות של נוסטלגיה ומפגשים.

והגיע למצב, שכולם מכירים את אחותי והאחיינית,

דרך הפייס של א׳ אהובי,

(אפילו כאלה שבקושי מכירים אותי...)

שרון, בכל פעם שפגשה אותי, אמרה שהפייס,

היא הפלטפורמה לבלוג, ואיך? 

איך זה שלא נכנעתי לכך עד כה?

והשיא, היה כשדלית, חברתי הטובה, 

הראתה לי פוסט שבני בכורי כתב.

זה הצטרף לשורה ארוכה של הדלפות,

מאמא שלי ואחותי, על מה שמתרחש ביקום המקביל.

ואז הבנתי שיש מעגלים, בדיחות, תמונות,

עולם שלם, שאינני חלק מהוויתו.

ואז גם הפנמתי, אם אין לי אז אינני....

ברור, שאיני חבר משמע איני קים,

לפחות בכמה פורומים, בחלק מהמקומות והזמן.

אז בתור אחת, שאף פעם לא מפסידה מסיבה,

אני נכנעת, מניפה דגל לבן.

כבר שבוע עבר, ואשר יגורתי בא לי....big time,

אני מתלהבת, אני מתמכרת,
א׳ חושב שהפכתי לאישה אחרת.

וכשלימי כתבה לי על הwall, 

׳שרוני???? ברוכה הבאה!׳

השבתי בלי להתבלבל 

׳איך נפלו גיבורים? עשו להם לייק..׳

ועכשיו, יבוא האתגר הגדול,

לקיים חיים בעולם הוירטואלי,

בלי ליטול זמן מהעולם האמיתי,

וכמו שאומרת חגית, מלכת הרשת, 

בלי להישאב, ובאופן מושכל,

להיות כאן ועכשיו. 

אה, ולסיום אנקדוטה קטנה,
בדיוק בשניה, שאני מרגישה חלק מה"עולם החדש",
כשאני מתרברבת בפני שרון, שיש לי חשבון,
מראה לי שרון אפליקציה חדשה,
"מה זה?" אני שואלת בבורות מביכה...
"אה זה Whats App, הדבר הבא", היא עונה בידענות גדולה,
בקצב שלי, אני חושבת לעצמי,
בטח יעברו שוב אי אילו שנים....