Gourmet Ghetto Tour

לא צריך להרחיק, אין צורך להתאמץ,

לפעמים יש הפתעות ממש כאן, מתחת לאף.

יום סיור קולינרי בברקלי הזרוקה, המתריסה. 

שוב, גוררת אותי חבורת הMNO המפורסמת ליום שכולו הרפתקה.
אנחנו נפגשות עם אמונה, 

(כן, שם יהודי ואף מילה לא בעברית...;-)

ליום סיור קולינרי.

היא צעירה, תלתלים חצופים מעטרים פנים נקיות מאיפור. היא מדריכת טיולים, חוקרת, כותבת, מסקרת, לומדת טרנדים ואופנות והכל בכל בתחום המזון. 

וכמובן, שהתפקיד מחייב טעימות!

כן, בחברת השפע של היום, יש כאלה מקצועות.

שלוש שעות ומחצה של סיור בצפון ברקלי,

שמונה נשים, שתיים עשרה עצירות,

מרחק שעה נסיעה, $58 לאדם,

לא כולל קניות, שלוש שקיות, אינספור קלוריות, 

טעמים וריחות, פרטים ועוד, בזה הפוסט.

את הבוקר אנחנו פותחות ב Saul's Deli

דלי יהודי בהגדרה, אבל שלא כמו הסטראוטיפ של דלי ניו יורקרי, כאן דווקא לא מגישים  בייגל, סלמון וגבינת שמנת,
כי אם ניחוחות מהמטבח היהודי המזרחי.

כריכי רוסטביף עסיסיים עם חרדל מברוקלין, סודה בטעם סלרי, שמדגדגת את קצה הלשון, ומשאירה טעם מתוק של עוד...
פלאפל וחומוס ביום טוב וסנדויץ׳ במבטא תוניסאי, לא פלא שאני מרגישה כאן בבית. אמונה מספרת על יבוא מניו יורק, על מחירים גבוהים יחסית, שמחייבים את הרמה, האיכות והטריות של מעדנייה גורמיה.

היא מעדכנת אותנו שהמילה העדכנית לתיאור מזון מובחר, היא כבר מזמן לא gourmet כי אם artisan, מילה שהשורש שלה הוא Art, כי מלאכת מחשבת ויצירה מושקעת כעת בכל ארוחה.

משם, לנקודה הסטורית ל Peets הראשון באמריקה. כן, כן, ממש כאן ייסד   Alfred H Peet את בית הקפה, שהפך לרשת ולמוסד. זה היה ב1966, מר פיט, שהגיע מהולנד, ביקש לייסד בית קפה בסגנון אירופאי. בדמיונו הוא ראה את בית הקפה הפריסאי כמוסד, מקום מפגש אינטלקטואלי של רעיונות ודיעות, מפגש בין תרבויות. הוא בחר מיקום מתאים במיוחד, על יד האונברסיטה. כינו אותו  ׳Grandfather of a specialty coffee׳, ואני, אף על פי שמעדיפה במופגן את המתחרים, מעריצה יזמים. לפני שהלך לעולמו מר פיט, עוד הספיק לראות את חלומו, קורם עור וגידים, ואת בית הקפה שלו הופך לרשת, למוסד, למותג. בבית הקפה המקורי, חדר קטן בהשראת חזונו של האיש הגדול, עם מטחנות קפה וינטאג׳יות, מפות כתבות, וצילומים שחור לבן.

משם, לפסאג׳ קטנטן, דלת זכוכית קטנה מובילה לחוויה קולינרית מהשורה הראשונה, עולם ומלואו של מיני מזונות והפתעות. מתחילים ב Kirala בסושי איכותי, טרי וטעים, לצהריים חפוז ובריא. ומשם ל Chocolate Alegio שוקולדריה כמו מסרט. הריח נישא באויר, ואנחנו לומדות על פולי הקקאו, וייצור של שוקולד אנין במיוחד.  Claudio Corallo , האיש והאגדה, שעשה את דרכו מאיטליה לאפריקה, חוואי, שלמד את נפלאות החום הממכר והתחיל לייצר שוקולד מזן אחר. אנחנו פוצחות בסדרת טעימות שוקולד, מתחילות במריר ועוברות למתוק, מנחשות טעמים, קליפות תפוז מסוכרים, פיסטוקים, אגוזים, מקל וניל ועוד, טיפת דבש, מלח, ריבה, הכל בכל בשוקולד יוקרתי וחינני במיוחד. עיצוב נפלא, כדורי שוקולד לקישוט כוסות יין (במחיר מופקע!), שוקולד בהשראת גאודי, שנראה כמו אריח מעוטר ומאחור, אגוזים והפתעות. אי אפשר להתאפק, וכולנו פורצות במחול קניות, ונהנות להתבשר, שאוטוטו, במחוזותינו, בPalo Alto, תפתח חנות, יש!!!
ממול,  Picoso, מטבח מקסיקני, לא טעמתי, אבל נראה מבטיח. 
ועל יד,  Lush , גלידה וקפה, שמפיצה לכל עבר ריח משכר.
עצירה אחרונה, בטרם נצא ממעבר החלומות, בSoop, דוכן מרקים נפלאים,
ירקות אורגניים, קרוטונים, בשלובים מיוחדים, עצירה משביעה ומנחמת ליום קריר.
אנחנו שואלות לפשר השם, רומזות לטעות כתיב,  Jeany נזכרת בסיינפלד;-) אבל בעל המקום, חביב מאוד ומיד מעשיר את עולם ידיעותינו ומספר שSoop , זה בעצם מרק בOld English spelling  

בחיוך רחב, אנחנו מתכבדות במרק עדשים עם כל ירקות העונה, ולומדות, שלכל יום בשבוע, המרק שלו.
בדרך החוצה, אנחנו נעצרות ליד שלט, ׳Kitchen on Fire, Daily cooking classes׳, בעל המקום יהודי צרפתי ממוצא אלג׳יראי, מעניק שיעורי בישול, ואני כותבת לעצמי, שוה לנסות, מטבח מבית אבא.

ועכשיו ל, The Local Butcher Shop, איטליז לאנינים עם סנדוויץ׳ גורמה יומי.

הכל, הכל תוצרת מקומית, קליפורנית, אורגנית ומשובחת. בעלי המסעדה, זוג יוצאי קולינריה.
הוא עבד שנים ב Chez Pannise . החנות נקיה ומצוחצחת, הקצבים בחלוקים לבנים, וכובעי ברט אפורים, נקי כמו בית מרקחת. נתחי בשר עסיסיים וטריים. ובכל יום, מגישים כאן, סנדויץ׳ יומי. בהחלט לא מקום לצמחוניים:-) ואגב, המקום מציע שיעורי גריל למתעניינים.

עוד עצירה ב Poulet, מסעדה ודלי ביתית, עוף, סלט ומרק. להביא הביתה לשעות ארוחת הערב. בית עסק שבא בימים, וזה לטעמי, מעיד על הנחתום וגם על עיסתו.

ב Grégoire, בחיים לא הייתי עוצרת.... מסעדה קטנטנה, בגארג׳ וכמעט על אי תנועה. מטבח צרפתי / איטלקי.
אני טועמת כדורי תפו׳א עם חמאה נימוחה ברוטב איולי, ונשבעת לחזור ובגדול! ומבינה, שאם אני עומדת פה עוד שניה, אני חוזרת הביתה, גדולה, תרתי משמע.

ואז ל Vintage Berkeley טעימות יין איכותי מכל העולם ולא יקר! אני מיד מצטיידת ב Pinot Noire Russian River, Sonoma Oaks ובבקבוק שמפניה לחגיגה הבאה. לא מבינה גדולה ביינות, אבל בהרצאה בתחום בה נכחתי בסופשבוע האחרון, למדתי, שאם זה טעים לי, זה מספיק טוב!

העצירה האחרונה היא ב The Cheeseboard, מעדניית גבינות ומטעמים, מאפייה ובסמוך פיצריה. 
בית העסק, מנוהל בהשראת הקיבוץ, כל העובדים חולקים בהוצאות ומשתכרים באופן שוויוני. אנחנו מתענגות על פיצה נפלאה וירוקה, תערובת של גבינה, פסטו ואספרגוס... כן קראתם נכון. נכנסים פנימה לטעימת גבינות עזים על באגט צרפתי, ומתבשמות מהטעם והריח. מסתבר שמדי שישי, אופים כאן חלות, ומאחר וכבר יום חמישי,
כולנו מצטיידות בגבינות, לחמים ושלל מאפים.

אקורד סיום,

שניה לפני שאנחנו נפרדות לשלום מהיום הקסום,
במסעדה שליד מנגנים, '....and I think to myself, what a wonderful world'

ואני אומרת לכולם, 'I can't agree more'

ואת הרגע הזה, אני נוצרת בשמחה ומשתמשת בחוכמה,
כשמשהו משתבש או כשמפלס העצבים עולה:-)
אגב, אחלה מתנה ליום האם!

דברים שלמדתי מדבורה

עמדתי מול הספרנית חמורת הסבר, בבת ים.

זה היה יום קיץ חם ודביק, 

ולא, לא היה מזגן בשלהי שנות השבעים.

עם צמה ארוכה, במכנס קצרצר ובהונות מציצות מסנדלים,

בפנים סמוקות מחום, בקשתי אם אפשר, ׳לפנים משורת הדין...׳

היא לחשה בתקיפות, שמותר להשאיל רק ספר אחד.

ואני התחננתי לאישור מיוחד, לקבל שניים. 

ניסיתי להסביר, שכבר בדרך הביתה אני מסיימת בשקיקה את הספר הראשון, עוצרת על כל ספסל, קוראת, נותנת לדמיון שלי דרור למחוזות רחוקים. 

נקשרת לדמויות, מתחברת, מבינה לליבם, 

לפעמים גם מתאהבת.

היא הסכימה, הכנעתי אותה. 

(זה היה השיעור הראשון לחיים, להתעקש על מה שחשוב, על מה שרוצים.)

ואז למדתי, יצירתיות מה היא. 

בספריה בחולון, שהייתה גדולה יותר, מותר היה לשאול ספרים גם לתושבי הערים השכנות, ומאחר, ולא היו אז מערכות מחשוב מתקדמות, נהנתי מספרים משתי הספריות. 

(עוד שיעור, תמיד ישנה עוד אופציה, צריך רק למצוא אותה...)

אחר כך, כבר מצאו לי הורי פתרון ונוסף על הספריות,

חברו למועדון ספרות ישראלי, ובאופן קבוע, פעם ברבעון,

הגיעו שני ספרים שבחרתי למפתן ביתנו, כך הושבע רעבוני. 

וכך גם הצלחתי די מהר, לייצר ספריה משלי.

על המדף כיכבו,  ׳שרה גבורת ניל״י׳, ׳הבכור לבית אב״י׳, ׳הצנחנית שלא שבה׳, לצד ׳דפי תמר׳, ׳שלך באהבה׳, 

׳אני אתגבר׳, ׳לאהוב עד מוות׳, ׳על הגובה׳, ׳פגיעה ישירה׳, ו׳חבורת עלומים׳. אחר כך בגיל ההתבגרות, היו אלה ׳אמא עשרה׳ ו׳אמא עשרה פלוס׳, שהנעימו את ימי.

כך למדתי, שאני אוהבת לקרוא, שספר טוב עושה לי את זה ובגדול.

גיליתי שהז׳אנר החביב עלי הוא רומנים היסטוריים. 

כך גם התאהבתי בהסטוריה, בתולדות עם ישראל, בתקופה של טרום המדינה ושל ימי הקמתה.

וכבר אז ידעתי, שאני נמשכת משיכה מיוחדת, לסיפורי עבר.

לדבורה עומר הייתה דרך מיוחדת לספר סיפור הסטורי. היא יצרה דרמה סביב העובדות, סביב ׳גרעין האמת׳, ארגה בכשרון מיוחד, הנחות והשערות, מזוית אישית וברגישות מופתית של מי שיודעת לספר סיפור. כך גם הבנתי, שלספר טוב יש כח, שהוא מעצב את השקפת עולמי, את ערכי, את מי שאני, את מי שאני רוצה להיות. כל הספרים הללו, הפכו עבורי לנכסי צאן ברזל, נכנסו לפנתאון, הספרים של ילדותי, של נוף נעורינו, של כולנו.

שנים רבות אחרי, כשהפכתי לאמא, גיליתי שוב מחדש את ׳מגדל של קוביות בניתי׳ ו׳הנשיקה שהלכה לאיבוד׳, וכשילדי קצת גדלו, ורציתי להכניס בהם אהבת הארץ, עברנו ל׳דבורה עומר מספרת על בן גוריון/ הרצל/ בגין׳. היום, הם כבר יכולים לבד, ללכת לארון הספרים, ולגלות סופרת נדירה.

התעצבתי השבוע לשמוע על לכתה של עומר. בגלל מי שהייתה עבורי, עבור כל ילדי ישראל, אבל בעיקר משום שהולך ואובד הדור ההוא, הדור של יפי הבלורית, של אלו שיצרו ישראליות ערכית. 

נוחי על משכבך בשלום סופרת אהובה, נעמת לי מאוד.

עין טובה

פרופסור טואף, היה המרצה הנערץ עלי בחוג לתולדות עם ישראל, 

לפני למעלה משני עשורים, אם להיות כנה, קצת יותר. 

הוא היה נוהג לומר, שאינו מאמין ב׳עין רעה׳.

'טוב, אבל' (בסגנון גורי אלפי ומצב האומה...)

הוא מפחד ממנה (על אף שזה נשמע פרימיטיבי נורא),

כך הוא נהג לסיים את המשפט,

לקול צחוקם של כל הסטודנטים באולם.

לימים, לכשבגרתי, הייתי לאשת איש 

ונולדו לי ילדים משלי, אימצתי בחום את הגישה,

שלא מאמינה בכוחות הרשע והשחור,

אבל נזהרת מהם מאוד.

עם השנים, פתחתי לדרגת אמנות את הזהירות מעין הרע,

אני דופקת על עץ, יורקת כשעובר חתול שחור, 

מטבלת בחמישיות וחמסות הגיגים ושיחות,

משתדלת לא להשויץ ולא להתרברב,

(ולא רק מטעמי עין הרע, גם מטעמי ה'צנע לכת' וערכי התנועה:-)

ולאחרונה, למדתי מליסי, שצריך גם לסיים משפט עם ׳בן פורת יוסף׳.

אני מקיפה את עצמי באנשים מפרגנים, 

עם אנרגיות טובות ושמחת חיים.

אני רוצה לחשוב, שכולם בעולם הזה מאחלים לי טוב,

רוצה להאמין שכולם בעדי, למרות שאני יודעת, 

שזה קצת נאיבי מצידי.

אבל אם להודות על האמת, מה שמצאתי שעובד

נגד עין רעה, זה להתבונן בעולם בעין טובה.
כן, כן, לבחור לראות את העולם דרך פריזמה ורודה.

לאחל טוב באמת ומכל הלב, לכל מי שאותי סובב.

להפיץ אור ואהבה לכל עבר בכוונה רבה.

לעשות כל יום מצוה קטנה כגדולה. 

לתת אמון בבני אדם, ולהניח שכוונתם טובה.

ובין לבין, מפעם לפעם, כמו דמות 'ימיבינימיית' חשוכה,

להאשים במחלות ותקלות, את העין הרעה,

ולהגיד ברצף ׳מלח מים, מלח מים מלח מים......׳

בצרוף 'טפו' עסיסי או שניים;-)

אשר יגורתי בא לי Like Me:-)

 

משהו שכתבתי לפני שנתיים, שלוש כשהתחיל הטירוף הגדול,

"אני והפייסבוק.

מה יש לי עם פייסבוק?

לא יודעת, 

פחד, לחץ, חוסר חיבה.

זאת אולי הסיבה שאין לי חשבון

ברשת החברתית הכל כך פופלרית.

מסביבי, כבר יש לכמעט כולם,

לסבא אלברט, לדודה ג׳ילברט,

אפילו לסבתא אנני. אנשים בעשור השביעי, 

שמיני לחייהם, גולשים בכיף.

שלא לדבר על בני העשרה

ורק לי אין....

בעצם לא רק לי,

שותפות ל׳בידוד׳ מהרשת החברתית, 

עוד קומץ חברות קרובות.

שראה זה פלא, גם הן לא מחוברות.

(לא יודעת אם זאת הביצה או התרנגולת),

העובדות, מדברות בעד עצמן,

את קשרי עם הקרובים לי באמת, 

אני עדיין מקיימת  ב real life ולא online .

מתעקשת על האנונימיות,

ותוך כדי, נלחמת בעצמי,

כי אתם עדים, 

לסקרנות הנצחית ואהבת אדם,

למקום שתופסים אצלי חברים ומשפחה.  

ולשריטה שלי בשיתוף, חוויה וקבלת עיצה.

לאהבתי הגדולה לאסתטיקה, תמונה וסיפור.

אז, מה העניין? למה שלא אפתח חשבון ודי?

אשתמש בו במשורה, ואהיה חלק מהעולם?...."

והשבוע, אני כבר נשמעת אחרת....

זהו, זה סופי! יש לי חשבון,

נבחרה בקפידה התמונה, שאני נראית בה יפה,

והכי דומה להיום, ביום טוב;-)

מאחור עם כובע רחב שוליים,

על רק נוף שהכי הייתי רוצה בו להיות.

יש חברים, סגור לזרים,

יש לי פייסבוק, יקירים.

הגיע הזמן לא?! להצטרף למהפכה,

אי אילו שנים אחרי שפרצה;-)

למה דווקא עכשיו? 

ואיך נכנעתי בסופו של דבר?

זה התחיל עם אירה, 

שהציקה ללא הפסקה,

שהיא רוצה לעשות לי ׳לייק׳ לבלוג,

ושאני מפסידה תמונות של המתוקים,

שהיא מפרסמת חדשות לבקרים בספר הפנים.

והמשיך עם דליה ועוד חברי נעורים,

שמדי פעם מעלים תמונות של נוסטלגיה ומפגשים.

והגיע למצב, שכולם מכירים את אחותי והאחיינית,

דרך הפייס של א׳ אהובי,

(אפילו כאלה שבקושי מכירים אותי...)

שרון, בכל פעם שפגשה אותי, אמרה שהפייס,

היא הפלטפורמה לבלוג, ואיך? 

איך זה שלא נכנעתי לכך עד כה?

והשיא, היה כשדלית, חברתי הטובה, 

הראתה לי פוסט שבני בכורי כתב.

זה הצטרף לשורה ארוכה של הדלפות,

מאמא שלי ואחותי, על מה שמתרחש ביקום המקביל.

ואז הבנתי שיש מעגלים, בדיחות, תמונות,

עולם שלם, שאינני חלק מהוויתו.

ואז גם הפנמתי, אם אין לי אז אינני....

ברור, שאיני חבר משמע איני קים,

לפחות בכמה פורומים, בחלק מהמקומות והזמן.

אז בתור אחת, שאף פעם לא מפסידה מסיבה,

אני נכנעת, מניפה דגל לבן.

כבר שבוע עבר, ואשר יגורתי בא לי....big time,

אני מתלהבת, אני מתמכרת,
א׳ חושב שהפכתי לאישה אחרת.

וכשלימי כתבה לי על הwall, 

׳שרוני???? ברוכה הבאה!׳

השבתי בלי להתבלבל 

׳איך נפלו גיבורים? עשו להם לייק..׳

ועכשיו, יבוא האתגר הגדול,

לקיים חיים בעולם הוירטואלי,

בלי ליטול זמן מהעולם האמיתי,

וכמו שאומרת חגית, מלכת הרשת, 

בלי להישאב, ובאופן מושכל,

להיות כאן ועכשיו. 

אה, ולסיום אנקדוטה קטנה,
בדיוק בשניה, שאני מרגישה חלק מה"עולם החדש",
כשאני מתרברבת בפני שרון, שיש לי חשבון,
מראה לי שרון אפליקציה חדשה,
"מה זה?" אני שואלת בבורות מביכה...
"אה זה Whats App, הדבר הבא", היא עונה בידענות גדולה,
בקצב שלי, אני חושבת לעצמי,
בטח יעברו שוב אי אילו שנים....

טעימה מבוסטון, ביס מהתפוח

חייבת לפתוח בגילוי נאות.

אני בלתי נסבלת כשמגיעים למקום בפעם הראשונה, רוצה לטרוף הכל.

משתוקקת לחוות את הbasic, את השלב המתקדם, 

את הפינות החבויות, הסודות, שידועים רק למקומיים. 

מנסה להספיק הסטוריה, קולטורה, ארכיטקטורה, קולינריה, שופינג, הכל, בכל.

וכשהזמן קצר, אני הופכת להיות ממש מעיקה, מעצבנת.

רק בערים מוכרות היטב, אני משילה מקצת מהסקרנות, נושמת עמוק, מתמתחת, נרגעת.

אז, אני באמת נהנית מהרגע, מהמקום, מהגילויים החדשים, לצד חזרה למקומות אהובים.

יש לי כמה כאלה בפנתיאון, ניו יורק, תל אביב, סן פרנסיסקו, פריז,

ואם מחשיבים גם עיירות, אז יפו וכרמל בראש.

אבל השבוע, נכנסה אחר כבוד, בירת ניו אינגלנד, בוסטון, לחבורת הערים האהובות,

אלה שאני מרגישה בהן בבית.

אני לא לחוצה להספיק, אני מצליחה להיות שם אני, 

אני, זאת אומרת ביום טוב, ברגוע.

לשתי הערים כבר הקדשתי כאן בבלוג, שני פוסטים בעבר.

הפעם, בסגנון א׳, ישנים במקומות חדשים,

חוזרים אל המוכר, חווים חדש, 

והנה אני ׳משתיפה' שחור על גבי לבן.

בבוסטון, התענגנו על משפחה,

השתובבנו עם האחיינים בפארק (Boston Common),

היה יום אביבי קר, ומצעד יווני בשדרה, מוסיקה ברקע,

הקטנים על סקוטרים, שני סיבובים בקרוסלה,

בייגל חם, לא צריך הרבה כדי להיות מאושר.

אנחנו צועדים לכיוון  Charles St , ואני מתמוגגת, 

רחוב קטן ומטריף בלב ליבה של Beacon Hill

בדרך כלל, אני מתמקדת ב Newbury, Boylston, Commonwealth 

והפעם, אני בוחרת לגוון. 

בהמלצת המקומיים (תודה גבי), אנחנו מתיישבים ב Figs,

ונהנים במיוחד מפיצה דקיקה על טבון במגוון טעמים,

סלט גבינות עיזים, וכוס יין בצד.

למחרת, עם הבנות, אחזור לרחוב הקטנטן לדגום את כל החנויות,

Good, Little Red Wagon, Vintage Taste , Moxie,

Blackstone's of beacon hill,   Beacon Hill hotel & bistro, 

אפשוט על חנות הצעצועים בהנאה גדולה, 

כי הכי כיף בעולם לשמח לבב הטף.

כמה נחמד לגלות מקומות חדשים, כמה מענג לטייל ברחובות העיר.

בינתיים, הגברים חווים את קיימבריג׳ ביום שטוף שמש,

הם חוזרים עמוסי חוויות, ואני עמוסת שקיות ומתנות.

בערב, אנחנו מבלים רק מבוגרים, ב Market, 

מסעדת הבית של ה W hotel

א׳ מתענג של לובסטר, כי זה המקום, שחר על המבורגר טעים, 

גבי על דג ואני על סטייק עסיסי אדום במיוחד.

שיחה מעניינת ועיצוב נקי, יופי של ארוחה, אנחנו מתמוגגים.

צינת ערב, אויר נקי של החוף המזרחי, מחזיר אותנו למלון מבסוטים.

Duck Tour  הבוקר שוב מפציע ב

רכב אמפיבי ממלחה׳ע השניה, שמיטיב לנסוע בים ויבשה.

כן, עשינו את זה בעבר, ויש עכשיו גם בסן פרנסיסקו,

נעים לחזור לחוויה מוכרת, ולראותה בעין אחרת,

דרך עדשת הילדים והקטנה במיוחד.

הסיור, מלא בהומור, בהיסטוריה ופיקנטריה,

לצד ארכיטקטורה מרשימה של בוסטון היפה, 

וזהו! יותר, אני לא מגלה.... כדי לא לפגום בחוויה.

לקינוח, אנחנו סועדים צהריים בלחץ הילדים ב Max Brenner בלב העיר,

מצטיידים בהרבה חום מתוק לדרך, נפרדים לשלום מהמשפחה האהובה,

ועם מועקת געגוע מדרימים לניו יורק המדליקה,

ה עיר, אהובתי משכבר הימים.

ניו יורק מתחממת לקראת הביקור שלנו, אנחנו נוסעים מבוסטון לניו יורק,

ונזכרים בדרך המהפנטת, בכביש שחשבתי שהוא הכי יפה בעולם,

 (עד שפגשתי את route no 1), ה Hutchinson או הMerrit ,

עדיין מפתיע אותי ביופיו בכל נסיעה.

היערות העבותים, האגמים, הנחלים, גשרי האבן הקטנים.

אח ניו אינגלנד! שיפה כפליים בסתיו ובאביב עוד שבעתיים.

עצירה מסורתית אצל המארקים, וארוחה אצל ג׳קי,

שמשויצה, שהיא אירגנה לכבודנו, מזג אוויר יפה במיוחד.

מבט של ערב על התפוח הגדול, והתמקמות במלון,

בלב הMidtown, כן, גם הפעם מגוונים,

וזהו, אני ב New York State of Mind.....

את הבוקר אנחנו פותחים בLe Pain Quotidien ,

והילדים שלי צוחקים בפה מלא, שאני מזהה אותו וכשכמותו ממרחקים.

ושבכלל, אפשר לצייר לי מפה של העיר, לפי בתי קפה בסגנון צרפתי.

משם לאנדרטת ההנצחה לקורבנות 9/11.

המונומנטים של מכאל ארד, מרגשים אותי עד דמעות.

שני רבועי ענק, פעורים באדמה, ובתוכם מפלים עצומים.

הבורות, משל לבנייני התאומים, לבניין הדרומי, והצפוני, לקבר האחים.

המים, ותפאורת גורדי השחקים, הרחובות ההומים מאדם, משל לחיים.

אנחנו מתבוננים בשמות החקוקים, משוחחים על הנצחה בשבוע,

שהעם היהודי מציין את המעבר משואה לתקומה, סימבוליות לשמה.

ואחרי אירועי הימים האחרונים, החוויה מקבלת עוד מימד.

בדרך חזרה, אנחנו נעצרים לצפות בחזיון אורקולי,

שעוסק ב rebirth , בלידה מחדש, של מה שהיה ויהיה ליבה הפועם,

העסקי, של העיר הכי תוססת בעולם.

אנחנו ממשיכים להסתובב ברחובות, עורכים סיור בTrinity Church, 

הכנסיה היפה הזאת, נבנתה בסגנון ניאו גותי, נחרבה בשרפה ונבנתה מחדש. 

אני מספרת לילדים, על שטח האדמה הזה, שנקנה בחופן פלפל.

וימיה הראשונים, של ניו יורק העיר, שגם היא נקנתה מידי האינדיאנים  ב Sale מטורף, במחיר מציאה. 

בבית הקברות, שהוא המקום האהוב עלי לlunch , 

על ספסל בגינה, אנחנו מנסים ללמוד על מי שטמון כאן מתחת לאדמה.

מגלגלים באייפון את השמות מן המצבות , ולומדים המון על Hamilton ו Watt,

מסתבר שקבורים כאן סלבריטאים של ממש.

ועכשיו אנחנו כבר ב Wall St, מתבוננים במבנים המרשימים

, NY Stock Exchange , וה Federal Hall,

מבנה קלאסי על כל המאפיינים ובראשו, פסל גדול מימדים של וושינגטון.

שני חסרי בית, מתחרים בינהם על נגינה צורמנית של ההמנון,

סצנה, שנראית, כאילו נלקחה מסרט,

ובנימה מחויכת, אנחנו צועדים במרץ לSouth Seaport,

אלא שאכזבה, כל החנויות המקסימות, סגורות זמנית לרגל שיפוצים.

עננה קלה, שגלידה משובחת צופה אל גשר ברוקלין, מעבירה מיד.

בערב, נצא כמשפחה לצפות שוב ב Stomp, 

הפעם בהרכב מלא, החוויה עוד יותר מופלאה,

מוסיקה היא טעם החיים, וחוש הומור, תמיד מיטיב עם היום יום,

הופעה שהיא שילוב, אנחנו מתמכרים לקצב וליצירתיות.

ורק הקטנה, מניחה מדי פעם ידיים על אוזניים, 

ואני מתבוננת בצדדית, רואה צחוק וחיוכים,

"עלינו שלב", אני חושבת לעצמי.

ושוב על החמישית, אני צועדת עם הילדים מרחק של כשלושים בלוקים,

עוצרים בספריה, ברוקפלר, בסנט פטריק, כמעט בכל חנות, 

ומקנחים בפארק, שוב על כרכרה תיירותית וסוס.

בערב, נתפצל, הסנדויצ׳ית ואני נהנה מ Annie ב Broadway

המחזה לראות בNYC, מסע לימיו של רוזוולט , לימי השפל הכלכלי,

ל New Deal, התפאורה מרהיבה, המשחק נפלא, והמוזיקה חודרת את הנשמה. 

הגברים לקחו את הקטנה לבקשתה, שוב ל Lion King , 

(הפעם היא תצפה בכל בעיניים פקוחות;-)

אנחנו יוצאות מההצגה נרגשות ובהמתנה,

לשאר המשפחה מצליחות לחסל בכשעה,

מחצית מהחנות Forever 21,

הסנדויצ׳ית מבסוטה משלל חולצות טריקו מפוספסות,

בצבעים מרהיבים ומחירים מצחיקים, לא איכות, לא מותג,

אבל חלק מחוויית עיר גדולה.

ואז, את איחוד המשפחות, אנחנו עורכים בחצות, במסעדה צרפתית,

שנקלענו אליה די במקרה,´ Un, Deux, Trois, Café ׳,

מולים ביין, סטייק עסיסי, צ׳יפס ולקינוח crêpe ,

היה שוה!

את הבקרים אנחנו פותחים בEatly,
כבר חשפתי את הטעם והריח, בפוסט משנה שעברה,
המעדנייה הזאת היא תמיד חגיגה.
ושוב מתפצלים, א׳ יקח את הבנות למוזיאון,
ואני והמתבגר נבלה בחוצות הוילאג׳ והסוהו,
נבקר בNYU, בWashington Square.
 אראה לו את כל המקומות האהובים, איפה בילינו כשהיינו צעירים.
אני מתעכבת ליד Café Wha, מועדון הג׳ז הכי שוה בעיר,
ולידו, חויית סטנד אפ, המקום בו כל הקומיקאים המקומיים התחילו את דרכם המקצועית.
 נמשיך לSoho, נציץ ל Crosby Hotel, מלון בוטיק עם טאץ׳ אישי.
נעיין בספרים בחנות היפה של Tachen ונקבל השראה ב Bo Concept.
צהריים נסעד בCafé Gitane ונדגום את Dean & DeLuca, המעדנייה המקסימה בלב הסוהו.
אגב, בביקור הזה גיליתי עוד מעדניות בסגנון,
 Bread & Butter, כשבא להצטייד במשהו טעים לחדר במלון או לחטוף משהו קל לדרך.

בערב, אנחנו סועדים עם המארקים ב Les Halles, 

שוב בסטרו צרפתי, אנחנו צוחקים הרבה, מעלים נשכחות ונפרדים בדמעות.

ואז, אני חייבת לנסות את המסיבה הרועשת בקומת הגג במלון,

אבטחה, סלקטורים, מריח כמו מסיבת סלבריטאים,

אבל כשבוחנים אותה מקרוב, מגלים,

שעברנו את הגיל, ואנחנו פורשים לישון מבסוטים ועייפים.

כשאני מתלבטת עם ג׳קי היכן לבלות את היום האחרון בעיר,

היא מיד ממליצה לי לצאת לברוקלין, "לכי על הגשר", היא אומרת,

ומוסיפה שברוקלין היום היא קצת מסע בזמן למנהטן אחרת,

לאוירה של פעם בסוהו, בוילאג׳.

אני מיד נדלקת על הרעיון ומכוונת שעון לבוקר האחרון,

ושוב המלצות של חבר מקומי, שמתגורר ממש כאן,

ואת הטיפים האלה, אני יודעת להעריך באופן מיוחד. 

לא, לא הלכנו על הגשר, למרות שבי נשבעתי, שבפעם הבאה אני חייבת,

היה קר ומאוחר, אז לקחנו מונית היישר  לשוק האוכל.

מדי שבת מתקיים בוויליאמסבורג, שוק אוכל  Smorgasburg, בתפאורה מרהיבה, על הנהר, כשמנהטן נשקפת במרחק נגיעה. המולת רוכלים, אנשים צבעוניים, לבושים על פי צו האופנה שקבעו לעצמם, צעיפים, כובעים, שמלות משי דקיקות, עניבות, מכנסי קפרי ונעלים כתומות, מתוכן מבצבצות רגליים שעירות, וייב צעיר ואוכל אנין... שוקולד גורמיה, לחמים, עוגיות מקרון בשלל צבעים, ביצי משק, בייגל׳ס, קוסקוס מרוקאי, ריבות, גרנולה, והשוס; לובסטר רול. א׳ מתענג, ואני פשוט נהנית להתבונן....

פעוטות וילדים בלוק אורבני, זוגות צעירים עם עגלות קלות בסגנון ניו יורקי, שלוקחות את זכרוני אחורה במנהרת זמן.

משם אנחנו ממשיכים לעוד פנינה,  ׳artists & fleas', מן מיני שוק פשפשים של אומנים מקומיים, היפסטרים
(כמו שהילדים שלי מלמדים אותי להגיד).

אני מרגישה, שיצאתי מהקופסא, תרתי משמע! והנה אנחנו כבר באזור התוסס  של וויליאמסבורג,  Bedford Avenue , וואו... הרחוב הזה הוא משהו מיוחד, חנויות וינטאג', מסעדות אורגניות, בתי קפה, דוכני רחוב, ומקלחות ציבוריות, בקרן רחוב, מצלמים סרט, באחר, זוג מתנשק בפראות.
ומשהו אצלי מתעורר לחיים, מתחיל לזוז, אני אוהבת גילויים חדשים, אוהבת אורבניות, אוהבת צבעוניות, אוהבת אותנטיות, אוהבת חיים.

וכך, בדיוק, כשאני מתאהבת בברוקלין, ומעניקה לה מליבי ב Aurora,

במסעדה איטלקית עם חצר פנימית ואבני בריקס אדומים,

השעון מורה שצריך להזדרז לשדה התעופה, 

ושוב אני נהיית לחוצה ומרגישה החמצה.

כי לא הספקתי את שוק הפשפשים ב Fort Greene, לא אכלתי ב Cafe Mogador וגם לא ב Bakeri.....
ואיך הייתי שמחה להישאר כאן לעוד יום, יומיים, חודשיים, שנתיים...

הנה שוב אני הופכת חמדנית, רוצה לנגוס עוד בתפוח... מעצבנת את כל סביבתי...

זוכרים איך פתחתי את הפוסט? חשבתי שחזרתי הביתה, להתרווח על המוכר,

והנה אני חוזרת עם טעם של עוד, יאללה הבייתה,
Home Sweet Home

בדירת שיכון

בדירת שיכון צנועה ביפו,

חיו סבא וסבתא שלי.

סיפור החיים שלהם,

אין בו דבר מיוחד,

הוא מאפיין רבים מבני דורם, ובהרבה מובנים,
הוא סיפור העם היהודי והקמת המדינה.

אנחנו טועים לחשוב, שטרומפלדור,

ז׳בוטינסקי, יצחק שדה ובן גוריון,

הם ושורה ארוכה של גיבורים מכובדים

בבגדי חאקי ותצלומים דהויים, 

הקימו את המדינה.
מבלי ליטול דבר מזכותם הגדולה של אנשי הדור ההוא,
ובאמת, עם כל הכבוד וההערכה,

בפועל היו אלו קומץ בודד של מאות אלפי היהודים

שחיו בארצנו הקטנטונת בשנותיה הראשונות.
הסבים שלי ושלכם,

מפנים עורף למוצאם,

מדחיקים את טראומת המלחמה,

את תלאות הפוגרומים וניוון הגולה.

חורקים שיניים מול קשיים,

מגדלים משפחות,

מוותרים על תרבות אחת,

מאמצים אחרת,

מנהלים את שיגרת יומם בשפה כל כך קשה,

מתערים, לומדים

ומפתחים זהות של ישראלים.

כאלו היו הסבים והסבתות שלי, של כולנו,

זן חדש של יהודים גלותיים,
שהוליד "צברים" גאים.

סבתא שלי מעולם לא דיברה. היא היסתה במבט פולני די מפחיד את סבא שמואל בכל פעם שסיפר סיפור על בית אבא.
כך, בהגנב היה סבא שלי מספר לי מעשיות על פולניה הרחוקה, על ערבות רוסיה, על המלחמה הארורה, על בניו שנרצחו על ידי הנאצים ועל בן זקוניו, בבת עיניו, ששכל בארץ האבות. את הסיפורים שלו הוא היה מתבל באידישקט ושירים רוסיים, ואפשר היה לחוש דרך המילים והמבט המצועף (כן, סבא שלי היה גבר רגיש), שהוא מתגעגע למחוזות נעוריו. לימים, שאירופה הייתה מקום שפוי, לקהילה היהודית ולחיי כרך מתקדמים.

סבא שלי היה קטן קומה, שמנמוך עם ידיים עבות ובשרניות ורגלי פלטפוס מצחיקות. היו לו משקפיים סבנטי'ס עם מסגרת כהה, מאוד לא אופנתיות. בשנים שכבר פרש לגמלאות, לא טרח להתגלח, והזקן שלו עקצץ לי את נשיקותיו הרטובות. הוא סבל בדמי ימיו מלחץ דם וענייני לב, והיה נוטל באופן קבוע מנת תרופות אותם היה מונה ומסדר בהומור, משעשע אותי בדוגמאות מרהיבות של גלולות וכדורים צבעוניים, בטרם הביא אותם לפיו. ה׳ציגרטה׳ היומית הייתה עבורו פינוק אמיתי, מין מיני exit, חגיגה קטנה, בזעיר אנפין. סבתא חנה הקשוחה לא הרשתה לעשן, במצבו, זה היה מסוכן. הוא היה מהתל בה, מגניב עישונים ומסתיר את עקבותיו. ואנחנו, היינו מתבוננים בהערצה בסבא, שהימרה את פיה של הסבתא הכי ׳בלבוסטע׳ בלבנט. היינו צוחקים צחוק מתגלגל מהבדיחות וההלצות, משתפים פעולה וממתיקים סוד. נאמנים לסבא ולשקר השקוף, היינו מפתים אותו במשחק קלפים או דומינו. וסבא שמואל, תמיד הסכים לשחק ולזייף הפסדים.

את הבוקר הייתה סבתא חנה פותחת בנימרצות מעוררת השתאות. זקופת קומה היא הייתה ממהרת אל המכולת השכונתית. קונה כיכר לחם וגבינת ׳תני׳, קרי, גבינת ׳כנען׳. את השם העתיק של המולדת החדשה, לא הצליחו שפתותיה לבטא, אפילו לא לשם רכישת גבינה. גם היום אני תוהה עד כמה היה המקום קשה לעיכול לאישה החזקה.
היא הייתה ממששת באצבעותיה את הלחם, בודקת את טריות החלב, הביצים והגבינה. מעורה עד מאוד בענייני מחירים, הייתה מחשבת במהירות הבזק ומפקידה בידיו של החנווני העייף את כספה, ומחכה לעודף מדויק על האגורה. כן, ניחשתם נכונה, זה היה מזמן, בימים כשבגרוש לא היה חור, השקל היה ביטוי תנ"כי, והחיים התנהלו בלירות ישראליות ובצניעות מופתית. אז היא הייתה חוזרת הבייתה, פותחת את הסמרטוטים, בהן קשרה את המפתח. קצת כמו משחקי קוביות של תינוקות, אחד בתוך השני, בד בתוך בד מצפין מפתח ישן, ארנק, כל מה שחשוב. גם בימים גשומים, לא הייתה סבתא חורגת ממנהגה, זקופה, עניינית ונחרצת, היא הייתה יוצאת לדרך. לגופה מעיל ארוך ועל ראשה כובע מנילון, קצת כמו כובע אמבטיה, שלא תרטב חלילה וחס....אבוי לבושה! אבל אותי היא לא הביכה מעולם....הייתה בה חוכמת חיים מרשימה, חוש הומור ציני, שכל ישר וכושר השרדות יוצא מן הכלל.
אולי בגלל זה לא הביכה אותי סבתי הזקנה, שאפשר לומר עליה הכל חוץ משהייתה איקון אופנה.

היא הייתה נכנסת הבייתה, וממהרת למטבח. קיטון קטנטנן מלא כל טוב. עם ארגזי פח ענקיים מלאים מוצרי יסוד, שלעולם לא יחסר. ובדיוק בשל כך, גם לא זורקים שום דבר. הטראומה המוכרת לכל, של הדור ההוא שחווה חוסר כל. עכשיו, היא לובשת את הסינר המוכתם, ובארשת חשיבות נגשת למלאכה. ארוחת בוקר דשנה. סלט חי חתוך גס, לחם טרי חם, ושיכבה עבה של חמאה בצידו, ביצה ולתוספת, שמנת חמוצה ולבן. כן, ככה התחילו את הבקרים במאה שעברה, בדירת השיכון ביפו הרחוקה.

מהמזנון הפולני, שעל יד שולחן ארוחת הבוקר, הביטו זוג הסבים רבאות של הסבים שלי. בתמונה ישנה ודהויה, הישירו פניהם למצלמה, רציניים, מדושנים ומלאי ארשת חשיבות. ואנחנו, ישבנו סביב השולחן, כשסבתא מקרקרת סביבנו שרק נאכל...., מתרוצצת אנה ואנה, בחזרה למטבח וחוזר חלילה. נוזפת ומתרה, שכבר נסיים את הארוחה. מתלוננת שהדור שלנו אינו יודע להעריך ארוחה טובה ומספרת על מה אכלו שם ואז, וכמה זה היה נורא. ׳במלחמה, אכלו סוס מת, ואתם לא אוכלת׳, ׳קליפות תפוחי אדמה, פרה מתה׳ ( כאן החלה רשימה של מזונות לא מעוררי תיאבון בעליל...) ׳תאכלו, תאכלו, כמו אוטו צריך דלק בשביל נוסע....׳

ואני, מיד אימצתי בחום, את תפקיד הבכורה המרצה, אכלתי, לעסתי, בלעתי, שרק תהיה מבסוטה סבתי.
אבל היא, לא אכלה.... התכווצה קיבתה במלחמה. היא שאבה הנאה מהתבוננות בסעודה שלנו, בטרחנות סביבנו, מלווה בעינה הפקוחה כל לעיסה ובליעה. מעירה הערות באידיש וניחוח פולני לסבא שלי, שלא יהנה מספיק, פולניה מהסרטים.

עכשיו, כשנגמר הטקס,  סבא שמואל צריך לנוח ואנחנו לגינת המשחקים או למשחקי קופסא  ביתיים.

אני חושבת עליהם הרבה לאחרונה,

על זוג הזקנים, ניצולי השואה,

שהקימו מדינה והיו חלק מהמפעל הציוני,
כמעט במקרה.

חושבת בהערכה גדולה,
על ההישרדות, הדבקות במשימה.
אני מסיימת לכתוב את הזכרון האישי שלי ומבינה,
שמדובר גם בזכרון קולקטיבי.
חושבת על הזקנים שלי, שלנו,
שלמדו את כולנו שיעור בערכים, בצניעות, בציונות.
מתבוננת בכנות אל תוך הנפש,
בוחנת את הלב,
גאה במה שנשאר,
נבוכה ממה שאבד,

ומבטיחה לזכור ולהזכיר לעד.

פוסט פרסומת

׳פעם מש״קית חו״יה, תמיד מש״קית חו״יה׳.
הכל התחיל לפני כחודשיים במסיבה אמריקאית מלאת משתתפים. Beth לחשה לי שהיא מאוד אוהבת את הצמיד שאני עונדת, ׳אה זה מיפעת׳, אני בחטף.

ואז Shawn החמיאה לי על החולצה המהממת,

׳זה מרותי׳, שלפתי מהשרוול עוד שם קשה להיגוי...

וכך כל הערב, ליקטתי מחמאות על התספורת, העוגה, הסלט והמתנה. השמנתי מנחת וגאוה, כי אנחנו מסתבר, לא רק מעוז היי טק, כי אם שם דבר ליצירתיות והשראה.

עכשיו הבהרה, ׳לא עפה על עצמי...׳,
וזאת לא הכוונה. ויכול להיות, שהאמריקאים מפריזים בתשבוחות, גם לכך אני ערה.

כך או כך, אחרי ריבוי המחמאות, והקושי להגות את השמות של בעלי העסקים הישראלים בעמק, עלה במוחי רעיון... 

זוכרים את הפוסט ׳מכורה׳, בשילוב קצינת החינוך, והרי לכם יום סיור! ממש כאן, בכמה רחובות, מתחת לאף, יום סיור בין תרבויות.

הבטחתי לבנות (לחבורת הMNO ),

שאני חושפת בפניהן מקצת מהסודות,

קבענו יום שכולו הפתעות, סבוב עסקים ישראלים קטנים,

בבעלותן של נשים גדולות מהחיים
(להוציא גבר אחד, ועל כך עוד יסופר:-)

התחנה הראשונה, הייתה מתוקה במיוחד,

אצל טל האופה.
טל קיבלה את פנינו בחיוך רחב,
על השולחן, סדורים היו בתצוגה משובבת עין ונפש, עוגיות ועוגות, ליגה אחרת!
רוגלעך וכדורי שלג, עוגיות שקדים
ושוקולד מוזהב, "הכינותי מראש", אמרה טל.
ריח מאפה באויר וטעם שאי אפשר להסביר,
כמובן שהצטיידנו בעוגות ועוד קיבלנו goody bags עם הפתעות.




אחר כך לגראג׳ של יפעת, טעימה תל אביבית של אופנה 

ותכשיטים מאוד מיוחדים, מחירים שפויים
והמוכרת, זוהרת, מחייכת, וכובשת.
על צלחת גבינות ויין תוסס, נהנו חברותי משופינג
בסגנון אחר.
"ככה זה בישראל", אני ממהרת להשויץ ולנפנף,
גאה במוצא ובמולדת, נהנית לראשונה להרגיש, "אחרת".

ומשם למספרה של שירי, שכבר מזמן הפכה ׳מוסד׳,

וכל נשות העמק, עוברות ממש שם.
על כוס קפה ועוגית קטנה, מקבלים תספורת,
צבע או החלקה וחפיפה. באוירה ביתית וחמימה.
מתעדכנים בחדשות, בהופעות שעתידות לבוא,
בסודות יופי, בחידושים והמצאות,
ובסוף אחרי פן, עוד יוצאות משם, יפהיפיות!

Beth מדגמנת את הכשרון של שירי,
וכולן מתלהבות מאמנות השיער כמו גם משירי המקסימה.

אצל טלי, עצרנו בשביל ההשראה.

אמנית בת הואלי, שעורכת סדנאות, קייטנות לילדים

וערבי נשים מיוחדים. חגיגות יום הולדת, 

ועוד היא יוצרת, מציירת ומפסלת.
בין לבין, היא חוברת לעוד אמנים,
לימי מכירות ואירועים נפלאים.

ומשם על בטן מלאה, אחרי פינוקים וטעימות בכל תחנה,
לעצירה בפלאפל על קרן רחוב,

לארוחה חטופה, ישראלית בהוויתה. 

(אולי לא מקורית, זה מכבר למדתי, שהמאכל הלאומי שלנו,

שורשיו בקהיר, אבל עדיין שייך לשכונה, הלא כך?)

ומלך הפלאפל, עושה לנו כבוד מלכים,
ועורך עבורנו שולחן מלא כל טוב,
עם שלל מחמאות וסיפורים, הבחור יודע את מלאכתו עם נשים.

וזהו, הביתה בשמחה רבה,

שקיות עמוסות תוצרת כחול לבן.
סתם יום של חול, מרחק כמה רחובות,
חויות והפתעות מקומיות.

ולא הספקנו את עדי, הבשלנית האנינה, שהייתה עסוקה,

וגם לא את רותי, חברתי האופנאית המרשימה,
שזה מכבר, הפכה לאוטוריטה שלי בענייני הלבשה.
לא את דלית, המורה לעברית בליגת בוטיק,
לא את ריימונד, שמפסלת בסוכר,

לא את הדרה, 'הלוחשת בריטמיקה לפעוטות',
לא את יורם בעל קול הזמיר,

לא את אורן מהחומוס, ולא את אוסנת מהג׳חנון,
לא את יעל, המושיעה מ"עוגן" ולא את טלי, נסיכת הפילטיס.

השארתי לי עוד תחנות ועוד קצת סודות לחשוף לפניכם בזה הפוסט.

 ואם אתם קוראים את הפוסט מכאן,
קבלתם פרסומת חינם,

של צרכנית ישראלית אובייקטיבית למדי.

ואם אתם קוראים את הפוסט משם, 

שוב הצצה עם הרבה גאוה לפסיפס האנושי המיוחד,
שמרכיב עמק כל כך מוצלח.
אה ואת הקרדיט על הצילומים המשובבים,
ניתן לShawn חברתי, מלאת הכישורים.