טעימה מבוסטון, ביס מהתפוח

חייבת לפתוח בגילוי נאות.

אני בלתי נסבלת כשמגיעים למקום בפעם הראשונה, רוצה לטרוף הכל.

משתוקקת לחוות את הbasic, את השלב המתקדם, 

את הפינות החבויות, הסודות, שידועים רק למקומיים. 

מנסה להספיק הסטוריה, קולטורה, ארכיטקטורה, קולינריה, שופינג, הכל, בכל.

וכשהזמן קצר, אני הופכת להיות ממש מעיקה, מעצבנת.

רק בערים מוכרות היטב, אני משילה מקצת מהסקרנות, נושמת עמוק, מתמתחת, נרגעת.

אז, אני באמת נהנית מהרגע, מהמקום, מהגילויים החדשים, לצד חזרה למקומות אהובים.

יש לי כמה כאלה בפנתיאון, ניו יורק, תל אביב, סן פרנסיסקו, פריז,

ואם מחשיבים גם עיירות, אז יפו וכרמל בראש.

אבל השבוע, נכנסה אחר כבוד, בירת ניו אינגלנד, בוסטון, לחבורת הערים האהובות,

אלה שאני מרגישה בהן בבית.

אני לא לחוצה להספיק, אני מצליחה להיות שם אני, 

אני, זאת אומרת ביום טוב, ברגוע.

לשתי הערים כבר הקדשתי כאן בבלוג, שני פוסטים בעבר.

הפעם, בסגנון א׳, ישנים במקומות חדשים,

חוזרים אל המוכר, חווים חדש, 

והנה אני ׳משתיפה' שחור על גבי לבן.

בבוסטון, התענגנו על משפחה,

השתובבנו עם האחיינים בפארק (Boston Common),

היה יום אביבי קר, ומצעד יווני בשדרה, מוסיקה ברקע,

הקטנים על סקוטרים, שני סיבובים בקרוסלה,

בייגל חם, לא צריך הרבה כדי להיות מאושר.

אנחנו צועדים לכיוון  Charles St , ואני מתמוגגת, 

רחוב קטן ומטריף בלב ליבה של Beacon Hill

בדרך כלל, אני מתמקדת ב Newbury, Boylston, Commonwealth 

והפעם, אני בוחרת לגוון. 

בהמלצת המקומיים (תודה גבי), אנחנו מתיישבים ב Figs,

ונהנים במיוחד מפיצה דקיקה על טבון במגוון טעמים,

סלט גבינות עיזים, וכוס יין בצד.

למחרת, עם הבנות, אחזור לרחוב הקטנטן לדגום את כל החנויות,

Good, Little Red Wagon, Vintage Taste , Moxie,

Blackstone's of beacon hill,   Beacon Hill hotel & bistro, 

אפשוט על חנות הצעצועים בהנאה גדולה, 

כי הכי כיף בעולם לשמח לבב הטף.

כמה נחמד לגלות מקומות חדשים, כמה מענג לטייל ברחובות העיר.

בינתיים, הגברים חווים את קיימבריג׳ ביום שטוף שמש,

הם חוזרים עמוסי חוויות, ואני עמוסת שקיות ומתנות.

בערב, אנחנו מבלים רק מבוגרים, ב Market, 

מסעדת הבית של ה W hotel

א׳ מתענג של לובסטר, כי זה המקום, שחר על המבורגר טעים, 

גבי על דג ואני על סטייק עסיסי אדום במיוחד.

שיחה מעניינת ועיצוב נקי, יופי של ארוחה, אנחנו מתמוגגים.

צינת ערב, אויר נקי של החוף המזרחי, מחזיר אותנו למלון מבסוטים.

Duck Tour  הבוקר שוב מפציע ב

רכב אמפיבי ממלחה׳ע השניה, שמיטיב לנסוע בים ויבשה.

כן, עשינו את זה בעבר, ויש עכשיו גם בסן פרנסיסקו,

נעים לחזור לחוויה מוכרת, ולראותה בעין אחרת,

דרך עדשת הילדים והקטנה במיוחד.

הסיור, מלא בהומור, בהיסטוריה ופיקנטריה,

לצד ארכיטקטורה מרשימה של בוסטון היפה, 

וזהו! יותר, אני לא מגלה.... כדי לא לפגום בחוויה.

לקינוח, אנחנו סועדים צהריים בלחץ הילדים ב Max Brenner בלב העיר,

מצטיידים בהרבה חום מתוק לדרך, נפרדים לשלום מהמשפחה האהובה,

ועם מועקת געגוע מדרימים לניו יורק המדליקה,

ה עיר, אהובתי משכבר הימים.

ניו יורק מתחממת לקראת הביקור שלנו, אנחנו נוסעים מבוסטון לניו יורק,

ונזכרים בדרך המהפנטת, בכביש שחשבתי שהוא הכי יפה בעולם,

 (עד שפגשתי את route no 1), ה Hutchinson או הMerrit ,

עדיין מפתיע אותי ביופיו בכל נסיעה.

היערות העבותים, האגמים, הנחלים, גשרי האבן הקטנים.

אח ניו אינגלנד! שיפה כפליים בסתיו ובאביב עוד שבעתיים.

עצירה מסורתית אצל המארקים, וארוחה אצל ג׳קי,

שמשויצה, שהיא אירגנה לכבודנו, מזג אוויר יפה במיוחד.

מבט של ערב על התפוח הגדול, והתמקמות במלון,

בלב הMidtown, כן, גם הפעם מגוונים,

וזהו, אני ב New York State of Mind.....

את הבוקר אנחנו פותחים בLe Pain Quotidien ,

והילדים שלי צוחקים בפה מלא, שאני מזהה אותו וכשכמותו ממרחקים.

ושבכלל, אפשר לצייר לי מפה של העיר, לפי בתי קפה בסגנון צרפתי.

משם לאנדרטת ההנצחה לקורבנות 9/11.

המונומנטים של מכאל ארד, מרגשים אותי עד דמעות.

שני רבועי ענק, פעורים באדמה, ובתוכם מפלים עצומים.

הבורות, משל לבנייני התאומים, לבניין הדרומי, והצפוני, לקבר האחים.

המים, ותפאורת גורדי השחקים, הרחובות ההומים מאדם, משל לחיים.

אנחנו מתבוננים בשמות החקוקים, משוחחים על הנצחה בשבוע,

שהעם היהודי מציין את המעבר משואה לתקומה, סימבוליות לשמה.

ואחרי אירועי הימים האחרונים, החוויה מקבלת עוד מימד.

בדרך חזרה, אנחנו נעצרים לצפות בחזיון אורקולי,

שעוסק ב rebirth , בלידה מחדש, של מה שהיה ויהיה ליבה הפועם,

העסקי, של העיר הכי תוססת בעולם.

אנחנו ממשיכים להסתובב ברחובות, עורכים סיור בTrinity Church, 

הכנסיה היפה הזאת, נבנתה בסגנון ניאו גותי, נחרבה בשרפה ונבנתה מחדש. 

אני מספרת לילדים, על שטח האדמה הזה, שנקנה בחופן פלפל.

וימיה הראשונים, של ניו יורק העיר, שגם היא נקנתה מידי האינדיאנים  ב Sale מטורף, במחיר מציאה. 

בבית הקברות, שהוא המקום האהוב עלי לlunch , 

על ספסל בגינה, אנחנו מנסים ללמוד על מי שטמון כאן מתחת לאדמה.

מגלגלים באייפון את השמות מן המצבות , ולומדים המון על Hamilton ו Watt,

מסתבר שקבורים כאן סלבריטאים של ממש.

ועכשיו אנחנו כבר ב Wall St, מתבוננים במבנים המרשימים

, NY Stock Exchange , וה Federal Hall,

מבנה קלאסי על כל המאפיינים ובראשו, פסל גדול מימדים של וושינגטון.

שני חסרי בית, מתחרים בינהם על נגינה צורמנית של ההמנון,

סצנה, שנראית, כאילו נלקחה מסרט,

ובנימה מחויכת, אנחנו צועדים במרץ לSouth Seaport,

אלא שאכזבה, כל החנויות המקסימות, סגורות זמנית לרגל שיפוצים.

עננה קלה, שגלידה משובחת צופה אל גשר ברוקלין, מעבירה מיד.

בערב, נצא כמשפחה לצפות שוב ב Stomp, 

הפעם בהרכב מלא, החוויה עוד יותר מופלאה,

מוסיקה היא טעם החיים, וחוש הומור, תמיד מיטיב עם היום יום,

הופעה שהיא שילוב, אנחנו מתמכרים לקצב וליצירתיות.

ורק הקטנה, מניחה מדי פעם ידיים על אוזניים, 

ואני מתבוננת בצדדית, רואה צחוק וחיוכים,

"עלינו שלב", אני חושבת לעצמי.

ושוב על החמישית, אני צועדת עם הילדים מרחק של כשלושים בלוקים,

עוצרים בספריה, ברוקפלר, בסנט פטריק, כמעט בכל חנות, 

ומקנחים בפארק, שוב על כרכרה תיירותית וסוס.

בערב, נתפצל, הסנדויצ׳ית ואני נהנה מ Annie ב Broadway

המחזה לראות בNYC, מסע לימיו של רוזוולט , לימי השפל הכלכלי,

ל New Deal, התפאורה מרהיבה, המשחק נפלא, והמוזיקה חודרת את הנשמה. 

הגברים לקחו את הקטנה לבקשתה, שוב ל Lion King , 

(הפעם היא תצפה בכל בעיניים פקוחות;-)

אנחנו יוצאות מההצגה נרגשות ובהמתנה,

לשאר המשפחה מצליחות לחסל בכשעה,

מחצית מהחנות Forever 21,

הסנדויצ׳ית מבסוטה משלל חולצות טריקו מפוספסות,

בצבעים מרהיבים ומחירים מצחיקים, לא איכות, לא מותג,

אבל חלק מחוויית עיר גדולה.

ואז, את איחוד המשפחות, אנחנו עורכים בחצות, במסעדה צרפתית,

שנקלענו אליה די במקרה,´ Un, Deux, Trois, Café ׳,

מולים ביין, סטייק עסיסי, צ׳יפס ולקינוח crêpe ,

היה שוה!

את הבקרים אנחנו פותחים בEatly,
כבר חשפתי את הטעם והריח, בפוסט משנה שעברה,
המעדנייה הזאת היא תמיד חגיגה.
ושוב מתפצלים, א׳ יקח את הבנות למוזיאון,
ואני והמתבגר נבלה בחוצות הוילאג׳ והסוהו,
נבקר בNYU, בWashington Square.
 אראה לו את כל המקומות האהובים, איפה בילינו כשהיינו צעירים.
אני מתעכבת ליד Café Wha, מועדון הג׳ז הכי שוה בעיר,
ולידו, חויית סטנד אפ, המקום בו כל הקומיקאים המקומיים התחילו את דרכם המקצועית.
 נמשיך לSoho, נציץ ל Crosby Hotel, מלון בוטיק עם טאץ׳ אישי.
נעיין בספרים בחנות היפה של Tachen ונקבל השראה ב Bo Concept.
צהריים נסעד בCafé Gitane ונדגום את Dean & DeLuca, המעדנייה המקסימה בלב הסוהו.
אגב, בביקור הזה גיליתי עוד מעדניות בסגנון,
 Bread & Butter, כשבא להצטייד במשהו טעים לחדר במלון או לחטוף משהו קל לדרך.

בערב, אנחנו סועדים עם המארקים ב Les Halles, 

שוב בסטרו צרפתי, אנחנו צוחקים הרבה, מעלים נשכחות ונפרדים בדמעות.

ואז, אני חייבת לנסות את המסיבה הרועשת בקומת הגג במלון,

אבטחה, סלקטורים, מריח כמו מסיבת סלבריטאים,

אבל כשבוחנים אותה מקרוב, מגלים,

שעברנו את הגיל, ואנחנו פורשים לישון מבסוטים ועייפים.

כשאני מתלבטת עם ג׳קי היכן לבלות את היום האחרון בעיר,

היא מיד ממליצה לי לצאת לברוקלין, "לכי על הגשר", היא אומרת,

ומוסיפה שברוקלין היום היא קצת מסע בזמן למנהטן אחרת,

לאוירה של פעם בסוהו, בוילאג׳.

אני מיד נדלקת על הרעיון ומכוונת שעון לבוקר האחרון,

ושוב המלצות של חבר מקומי, שמתגורר ממש כאן,

ואת הטיפים האלה, אני יודעת להעריך באופן מיוחד. 

לא, לא הלכנו על הגשר, למרות שבי נשבעתי, שבפעם הבאה אני חייבת,

היה קר ומאוחר, אז לקחנו מונית היישר  לשוק האוכל.

מדי שבת מתקיים בוויליאמסבורג, שוק אוכל  Smorgasburg, בתפאורה מרהיבה, על הנהר, כשמנהטן נשקפת במרחק נגיעה. המולת רוכלים, אנשים צבעוניים, לבושים על פי צו האופנה שקבעו לעצמם, צעיפים, כובעים, שמלות משי דקיקות, עניבות, מכנסי קפרי ונעלים כתומות, מתוכן מבצבצות רגליים שעירות, וייב צעיר ואוכל אנין... שוקולד גורמיה, לחמים, עוגיות מקרון בשלל צבעים, ביצי משק, בייגל׳ס, קוסקוס מרוקאי, ריבות, גרנולה, והשוס; לובסטר רול. א׳ מתענג, ואני פשוט נהנית להתבונן....

פעוטות וילדים בלוק אורבני, זוגות צעירים עם עגלות קלות בסגנון ניו יורקי, שלוקחות את זכרוני אחורה במנהרת זמן.

משם אנחנו ממשיכים לעוד פנינה,  ׳artists & fleas', מן מיני שוק פשפשים של אומנים מקומיים, היפסטרים
(כמו שהילדים שלי מלמדים אותי להגיד).

אני מרגישה, שיצאתי מהקופסא, תרתי משמע! והנה אנחנו כבר באזור התוסס  של וויליאמסבורג,  Bedford Avenue , וואו... הרחוב הזה הוא משהו מיוחד, חנויות וינטאג', מסעדות אורגניות, בתי קפה, דוכני רחוב, ומקלחות ציבוריות, בקרן רחוב, מצלמים סרט, באחר, זוג מתנשק בפראות.
ומשהו אצלי מתעורר לחיים, מתחיל לזוז, אני אוהבת גילויים חדשים, אוהבת אורבניות, אוהבת צבעוניות, אוהבת אותנטיות, אוהבת חיים.

וכך, בדיוק, כשאני מתאהבת בברוקלין, ומעניקה לה מליבי ב Aurora,

במסעדה איטלקית עם חצר פנימית ואבני בריקס אדומים,

השעון מורה שצריך להזדרז לשדה התעופה, 

ושוב אני נהיית לחוצה ומרגישה החמצה.

כי לא הספקתי את שוק הפשפשים ב Fort Greene, לא אכלתי ב Cafe Mogador וגם לא ב Bakeri.....
ואיך הייתי שמחה להישאר כאן לעוד יום, יומיים, חודשיים, שנתיים...

הנה שוב אני הופכת חמדנית, רוצה לנגוס עוד בתפוח... מעצבנת את כל סביבתי...

זוכרים איך פתחתי את הפוסט? חשבתי שחזרתי הביתה, להתרווח על המוכר,

והנה אני חוזרת עם טעם של עוד, יאללה הבייתה,
Home Sweet Home

בדירת שיכון

בדירת שיכון צנועה ביפו,

חיו סבא וסבתא שלי.

סיפור החיים שלהם,

אין בו דבר מיוחד,

הוא מאפיין רבים מבני דורם, ובהרבה מובנים,
הוא סיפור העם היהודי והקמת המדינה.

אנחנו טועים לחשוב, שטרומפלדור,

ז׳בוטינסקי, יצחק שדה ובן גוריון,

הם ושורה ארוכה של גיבורים מכובדים

בבגדי חאקי ותצלומים דהויים, 

הקימו את המדינה.
מבלי ליטול דבר מזכותם הגדולה של אנשי הדור ההוא,
ובאמת, עם כל הכבוד וההערכה,

בפועל היו אלו קומץ בודד של מאות אלפי היהודים

שחיו בארצנו הקטנטונת בשנותיה הראשונות.
הסבים שלי ושלכם,

מפנים עורף למוצאם,

מדחיקים את טראומת המלחמה,

את תלאות הפוגרומים וניוון הגולה.

חורקים שיניים מול קשיים,

מגדלים משפחות,

מוותרים על תרבות אחת,

מאמצים אחרת,

מנהלים את שיגרת יומם בשפה כל כך קשה,

מתערים, לומדים

ומפתחים זהות של ישראלים.

כאלו היו הסבים והסבתות שלי, של כולנו,

זן חדש של יהודים גלותיים,
שהוליד "צברים" גאים.

סבתא שלי מעולם לא דיברה. היא היסתה במבט פולני די מפחיד את סבא שמואל בכל פעם שסיפר סיפור על בית אבא.
כך, בהגנב היה סבא שלי מספר לי מעשיות על פולניה הרחוקה, על ערבות רוסיה, על המלחמה הארורה, על בניו שנרצחו על ידי הנאצים ועל בן זקוניו, בבת עיניו, ששכל בארץ האבות. את הסיפורים שלו הוא היה מתבל באידישקט ושירים רוסיים, ואפשר היה לחוש דרך המילים והמבט המצועף (כן, סבא שלי היה גבר רגיש), שהוא מתגעגע למחוזות נעוריו. לימים, שאירופה הייתה מקום שפוי, לקהילה היהודית ולחיי כרך מתקדמים.

סבא שלי היה קטן קומה, שמנמוך עם ידיים עבות ובשרניות ורגלי פלטפוס מצחיקות. היו לו משקפיים סבנטי'ס עם מסגרת כהה, מאוד לא אופנתיות. בשנים שכבר פרש לגמלאות, לא טרח להתגלח, והזקן שלו עקצץ לי את נשיקותיו הרטובות. הוא סבל בדמי ימיו מלחץ דם וענייני לב, והיה נוטל באופן קבוע מנת תרופות אותם היה מונה ומסדר בהומור, משעשע אותי בדוגמאות מרהיבות של גלולות וכדורים צבעוניים, בטרם הביא אותם לפיו. ה׳ציגרטה׳ היומית הייתה עבורו פינוק אמיתי, מין מיני exit, חגיגה קטנה, בזעיר אנפין. סבתא חנה הקשוחה לא הרשתה לעשן, במצבו, זה היה מסוכן. הוא היה מהתל בה, מגניב עישונים ומסתיר את עקבותיו. ואנחנו, היינו מתבוננים בהערצה בסבא, שהימרה את פיה של הסבתא הכי ׳בלבוסטע׳ בלבנט. היינו צוחקים צחוק מתגלגל מהבדיחות וההלצות, משתפים פעולה וממתיקים סוד. נאמנים לסבא ולשקר השקוף, היינו מפתים אותו במשחק קלפים או דומינו. וסבא שמואל, תמיד הסכים לשחק ולזייף הפסדים.

את הבוקר הייתה סבתא חנה פותחת בנימרצות מעוררת השתאות. זקופת קומה היא הייתה ממהרת אל המכולת השכונתית. קונה כיכר לחם וגבינת ׳תני׳, קרי, גבינת ׳כנען׳. את השם העתיק של המולדת החדשה, לא הצליחו שפתותיה לבטא, אפילו לא לשם רכישת גבינה. גם היום אני תוהה עד כמה היה המקום קשה לעיכול לאישה החזקה.
היא הייתה ממששת באצבעותיה את הלחם, בודקת את טריות החלב, הביצים והגבינה. מעורה עד מאוד בענייני מחירים, הייתה מחשבת במהירות הבזק ומפקידה בידיו של החנווני העייף את כספה, ומחכה לעודף מדויק על האגורה. כן, ניחשתם נכונה, זה היה מזמן, בימים כשבגרוש לא היה חור, השקל היה ביטוי תנ"כי, והחיים התנהלו בלירות ישראליות ובצניעות מופתית. אז היא הייתה חוזרת הבייתה, פותחת את הסמרטוטים, בהן קשרה את המפתח. קצת כמו משחקי קוביות של תינוקות, אחד בתוך השני, בד בתוך בד מצפין מפתח ישן, ארנק, כל מה שחשוב. גם בימים גשומים, לא הייתה סבתא חורגת ממנהגה, זקופה, עניינית ונחרצת, היא הייתה יוצאת לדרך. לגופה מעיל ארוך ועל ראשה כובע מנילון, קצת כמו כובע אמבטיה, שלא תרטב חלילה וחס....אבוי לבושה! אבל אותי היא לא הביכה מעולם....הייתה בה חוכמת חיים מרשימה, חוש הומור ציני, שכל ישר וכושר השרדות יוצא מן הכלל.
אולי בגלל זה לא הביכה אותי סבתי הזקנה, שאפשר לומר עליה הכל חוץ משהייתה איקון אופנה.

היא הייתה נכנסת הבייתה, וממהרת למטבח. קיטון קטנטנן מלא כל טוב. עם ארגזי פח ענקיים מלאים מוצרי יסוד, שלעולם לא יחסר. ובדיוק בשל כך, גם לא זורקים שום דבר. הטראומה המוכרת לכל, של הדור ההוא שחווה חוסר כל. עכשיו, היא לובשת את הסינר המוכתם, ובארשת חשיבות נגשת למלאכה. ארוחת בוקר דשנה. סלט חי חתוך גס, לחם טרי חם, ושיכבה עבה של חמאה בצידו, ביצה ולתוספת, שמנת חמוצה ולבן. כן, ככה התחילו את הבקרים במאה שעברה, בדירת השיכון ביפו הרחוקה.

מהמזנון הפולני, שעל יד שולחן ארוחת הבוקר, הביטו זוג הסבים רבאות של הסבים שלי. בתמונה ישנה ודהויה, הישירו פניהם למצלמה, רציניים, מדושנים ומלאי ארשת חשיבות. ואנחנו, ישבנו סביב השולחן, כשסבתא מקרקרת סביבנו שרק נאכל...., מתרוצצת אנה ואנה, בחזרה למטבח וחוזר חלילה. נוזפת ומתרה, שכבר נסיים את הארוחה. מתלוננת שהדור שלנו אינו יודע להעריך ארוחה טובה ומספרת על מה אכלו שם ואז, וכמה זה היה נורא. ׳במלחמה, אכלו סוס מת, ואתם לא אוכלת׳, ׳קליפות תפוחי אדמה, פרה מתה׳ ( כאן החלה רשימה של מזונות לא מעוררי תיאבון בעליל...) ׳תאכלו, תאכלו, כמו אוטו צריך דלק בשביל נוסע....׳

ואני, מיד אימצתי בחום, את תפקיד הבכורה המרצה, אכלתי, לעסתי, בלעתי, שרק תהיה מבסוטה סבתי.
אבל היא, לא אכלה.... התכווצה קיבתה במלחמה. היא שאבה הנאה מהתבוננות בסעודה שלנו, בטרחנות סביבנו, מלווה בעינה הפקוחה כל לעיסה ובליעה. מעירה הערות באידיש וניחוח פולני לסבא שלי, שלא יהנה מספיק, פולניה מהסרטים.

עכשיו, כשנגמר הטקס,  סבא שמואל צריך לנוח ואנחנו לגינת המשחקים או למשחקי קופסא  ביתיים.

אני חושבת עליהם הרבה לאחרונה,

על זוג הזקנים, ניצולי השואה,

שהקימו מדינה והיו חלק מהמפעל הציוני,
כמעט במקרה.

חושבת בהערכה גדולה,
על ההישרדות, הדבקות במשימה.
אני מסיימת לכתוב את הזכרון האישי שלי ומבינה,
שמדובר גם בזכרון קולקטיבי.
חושבת על הזקנים שלי, שלנו,
שלמדו את כולנו שיעור בערכים, בצניעות, בציונות.
מתבוננת בכנות אל תוך הנפש,
בוחנת את הלב,
גאה במה שנשאר,
נבוכה ממה שאבד,

ומבטיחה לזכור ולהזכיר לעד.

פוסט פרסומת

׳פעם מש״קית חו״יה, תמיד מש״קית חו״יה׳.
הכל התחיל לפני כחודשיים במסיבה אמריקאית מלאת משתתפים. Beth לחשה לי שהיא מאוד אוהבת את הצמיד שאני עונדת, ׳אה זה מיפעת׳, אני בחטף.

ואז Shawn החמיאה לי על החולצה המהממת,

׳זה מרותי׳, שלפתי מהשרוול עוד שם קשה להיגוי...

וכך כל הערב, ליקטתי מחמאות על התספורת, העוגה, הסלט והמתנה. השמנתי מנחת וגאוה, כי אנחנו מסתבר, לא רק מעוז היי טק, כי אם שם דבר ליצירתיות והשראה.

עכשיו הבהרה, ׳לא עפה על עצמי...׳,
וזאת לא הכוונה. ויכול להיות, שהאמריקאים מפריזים בתשבוחות, גם לכך אני ערה.

כך או כך, אחרי ריבוי המחמאות, והקושי להגות את השמות של בעלי העסקים הישראלים בעמק, עלה במוחי רעיון... 

זוכרים את הפוסט ׳מכורה׳, בשילוב קצינת החינוך, והרי לכם יום סיור! ממש כאן, בכמה רחובות, מתחת לאף, יום סיור בין תרבויות.

הבטחתי לבנות (לחבורת הMNO ),

שאני חושפת בפניהן מקצת מהסודות,

קבענו יום שכולו הפתעות, סבוב עסקים ישראלים קטנים,

בבעלותן של נשים גדולות מהחיים
(להוציא גבר אחד, ועל כך עוד יסופר:-)

התחנה הראשונה, הייתה מתוקה במיוחד,

אצל טל האופה.
טל קיבלה את פנינו בחיוך רחב,
על השולחן, סדורים היו בתצוגה משובבת עין ונפש, עוגיות ועוגות, ליגה אחרת!
רוגלעך וכדורי שלג, עוגיות שקדים
ושוקולד מוזהב, "הכינותי מראש", אמרה טל.
ריח מאפה באויר וטעם שאי אפשר להסביר,
כמובן שהצטיידנו בעוגות ועוד קיבלנו goody bags עם הפתעות.




אחר כך לגראג׳ של יפעת, טעימה תל אביבית של אופנה 

ותכשיטים מאוד מיוחדים, מחירים שפויים
והמוכרת, זוהרת, מחייכת, וכובשת.
על צלחת גבינות ויין תוסס, נהנו חברותי משופינג
בסגנון אחר.
"ככה זה בישראל", אני ממהרת להשויץ ולנפנף,
גאה במוצא ובמולדת, נהנית לראשונה להרגיש, "אחרת".

ומשם למספרה של שירי, שכבר מזמן הפכה ׳מוסד׳,

וכל נשות העמק, עוברות ממש שם.
על כוס קפה ועוגית קטנה, מקבלים תספורת,
צבע או החלקה וחפיפה. באוירה ביתית וחמימה.
מתעדכנים בחדשות, בהופעות שעתידות לבוא,
בסודות יופי, בחידושים והמצאות,
ובסוף אחרי פן, עוד יוצאות משם, יפהיפיות!

Beth מדגמנת את הכשרון של שירי,
וכולן מתלהבות מאמנות השיער כמו גם משירי המקסימה.

אצל טלי, עצרנו בשביל ההשראה.

אמנית בת הואלי, שעורכת סדנאות, קייטנות לילדים

וערבי נשים מיוחדים. חגיגות יום הולדת, 

ועוד היא יוצרת, מציירת ומפסלת.
בין לבין, היא חוברת לעוד אמנים,
לימי מכירות ואירועים נפלאים.

ומשם על בטן מלאה, אחרי פינוקים וטעימות בכל תחנה,
לעצירה בפלאפל על קרן רחוב,

לארוחה חטופה, ישראלית בהוויתה. 

(אולי לא מקורית, זה מכבר למדתי, שהמאכל הלאומי שלנו,

שורשיו בקהיר, אבל עדיין שייך לשכונה, הלא כך?)

ומלך הפלאפל, עושה לנו כבוד מלכים,
ועורך עבורנו שולחן מלא כל טוב,
עם שלל מחמאות וסיפורים, הבחור יודע את מלאכתו עם נשים.

וזהו, הביתה בשמחה רבה,

שקיות עמוסות תוצרת כחול לבן.
סתם יום של חול, מרחק כמה רחובות,
חויות והפתעות מקומיות.

ולא הספקנו את עדי, הבשלנית האנינה, שהייתה עסוקה,

וגם לא את רותי, חברתי האופנאית המרשימה,
שזה מכבר, הפכה לאוטוריטה שלי בענייני הלבשה.
לא את דלית, המורה לעברית בליגת בוטיק,
לא את ריימונד, שמפסלת בסוכר,

לא את הדרה, 'הלוחשת בריטמיקה לפעוטות',
לא את יורם בעל קול הזמיר,

לא את אורן מהחומוס, ולא את אוסנת מהג׳חנון,
לא את יעל, המושיעה מ"עוגן" ולא את טלי, נסיכת הפילטיס.

השארתי לי עוד תחנות ועוד קצת סודות לחשוף לפניכם בזה הפוסט.

 ואם אתם קוראים את הפוסט מכאן,
קבלתם פרסומת חינם,

של צרכנית ישראלית אובייקטיבית למדי.

ואם אתם קוראים את הפוסט משם, 

שוב הצצה עם הרבה גאוה לפסיפס האנושי המיוחד,
שמרכיב עמק כל כך מוצלח.
אה ואת הקרדיט על הצילומים המשובבים,
ניתן לShawn חברתי, מלאת הכישורים.

או אה, אובמה

שניה לפני שאנחנו מסיימות את השיחה היא אומרת לי

׳שלחתם לנו אורח חשוב, אהבנו אותו.׳

סבתא אנני, חמתי, מסכמת במשפט את פסטיבל אובמה בארץ הקודש.

כל כך הרבה מילים כבר נכתבו על הביקור המלכותי,

הפרשנים הגיגו ללא הפסקה, מנתחים, סוקרים,

מדבבים, מתרגמים את נשיא האומה.

הפלשים נצצו, תמונות סימבוליות צולמו, 

דפי העיתונות נצבעו בכחול, לבן ואדום בוהק,

והמגן דויד התחבק עם כוכבים במבטא זר ואחר.

ואני, התבוננתי בעיניים פקוחות, בעיתונים, באתרים, בחדשות,

וערכתי ביני לביני, שיחת סיכום בין תרבויות.

אז מה היה לנו שם? הורדת ג׳קט, סחבקיות עם ביבי, פלירט עם יאיר, 

דמעה בקצה העין, ו׳הי, מי לקח לי את הכוס? אגב, אחלה יין!׳,

מחמאות לפרס, כבוד לשרה, הלצה על מישל, 

חיבוק על השכם, טפיחה על אחר, 

כאילו וידוי, התלהבות, חנופה קטנה, שאלה לשלום הילדים, 

ברכות ואיחולים במבטא קלוקל אבל בעברית. 

חום אנושי וכל ה׳גישעפט׳ האמריקאי.

אבל אל תתבלבלו, הכל בכל, הן מחוות של נימוס.

בסוף היום, ביקש אותנו האיש הכי חזק בעולם,

להסתכל על הקונפליקט בעיניים של ילד פלשתינאי,

ולשאול את עצמינו, האם זה הוגן?
הוא ביקש אותנו להתבונן בעינהם של הילדים שלנו,
בכנות, של מי שעשה כל שביכולתו למנוע מלחמה.

הוא הסביר שלא כיפת ברזל, לא שרביט קסמים,

ואפילו לא האיש הכל יכול, מסוגלים לשמור עלינו.

את זה, רק שלום אמיתי יצליח לעשות.

הוא הסביר שמנהיגים, הם בני אדם, והם קצת חוששים,

ואם לא נלחץ עליהם לעשות מעשים אמיצים,

נחיה על חרבנו כל הימים.

והוא פנה אלינו כמו אח, כי באמת שלו אכפת,

ובמילים ברורות ומשפטים קצרים,

הסביר את מה שכולנו כבר יודעים.

ואני, התבוננתי בהערצה, באיש החכם,

וחשבתי לעצמי, הנה שיעור ממלך העולם,
ב׳איך להעביר ביקורת בונה׳,

בנימוס, בחום, בדאגה כנה,

לפתוח לבבות, על מנת לחדור ולשנות עולמות.

ואת הציורים הנפלאים, שמעבירים ללא מילים,
את מה שנעשה אצל הפוליטקאים בחדרי חדרים,
את הדקויות של המימיקות והמחוות,
נעניק לא' אחר, אחר כבוד, לאורי גרסטל,
מהנדס בימים וציר מוכשר בלילות.
שבא בעסקת חבילה עם ג'ינג'ית יפה, מיוחדת במינה, ועליהם, אפשר בכלל לכתוב פוסט נפרד.

חוגגים את החיים

פתאום הבליחה בי מחשבה, 

על ההגיון המופלא של לוח השנה היהודי בשלוב הישראלי,

על הדיאלוג של החגים עם עונות השנה והצרכים הרגשיים של האדם,

ואיך יש המשכיות וחוכמת חיים במחזוריות החגים וכמה חיינו נעים במעגלים.

שיש חג שפותח, מתחדש, מקווה ושמח. (ראש השנה)

ויש מועד של חשבון נפש, חרטה והבטחה,
בין אדם למקום, בין אדם לחברו, ובין אדם לעצמו. (כיפור)

וחג שמזכיר לנו מאין באנו ואיפה התגוררנו. (סוכות)

וחג של אור והתכנסות חמימה, 

חג אופטימי של נצחון הצדק וכוחה של אמונה. (הלא הוא חג החנוכה)

וחג של פריחה וצמיחה, חג שדואג לעתידה של אמא אדמה. (ט׳ו בשבט)

וחג של הוללות, פורקן ושכרון חושים, עד לא ידע,
כי נפש האדם זקוקה גם להלצה.
ותוך כדי שמחה, יש לדאוג גם למשלוח מנות ולמתנות לאביונים,
כי זאת כאמור, חובה מוסרית. (פורים)

וחג החירות, שמזכיר לנו שחופש הוא ערך עליון, 

ועלינו לספר את סיפור יציאת מצריים, 

וכל המרבה, הרי זה משובח, הלא כך?
ואפרופו כך, חג שבו משתלטים על הבאלגן, מנקים, מסדרים,
מתחדשים לקראת בוא האביב, כל כך פרקטי וחכם! (פסח)

ויום השואה, ויום הזכרון ויום העצמאות, 

שהם מועדי חג ישראליים שמציינים את המעבר משואה לתקומה 

וחוגגים את העובדה שיש לעם היהודי, מדינה. ולא, זה לא מובן מאליו.

ול׳ג בעומר, שהוא חג לא הגיוני בעליל, ופוגע בטבע ובאיכות הסביבה,

אבל מספק לילדים ערב הווי, בניחוח, ׳הרוח נושבת קרירה....׳,

ועוד חג שבועות, ביכורים, שיר הלל לתבואה,
ליבול חקלאי, לפרנסה טובה.
חג של נתינה מתוצרת הגינה, וההקבלה ברורה.

ותשעה באב, מן מועד של ׳נו נו נו...׳, 

לאן אנחנו עלולים להגיע, אם נמשיך בשנאת חינם.

ואחר כך, חודש סליחות וחרטה, 

שיביא אותנו ׳נקיים וטהורים׳,

לשנה חדשה, מתחדשים ומבטיחים,

וחוזר חלילה,

עוד שנה ועוד שנה,

מעגל שנסגר ונפתח מחדש, 

מעגל השנה היהודי/ישראלי

תודו שהוא גאוני,
ועוד לא דברנו בכלל על מעגל החיים .....

הבל היופי ושקר החן

פעם הייתי יכולה לחיות על קרואסון וחמאה,

לבוקר, דינר ולנאץ׳, 

לזלול המבורגר עם לחמנייה, פיצה בערב, 

להתענג על גלידה לקינוח, על עוגה מוקצפת. 

פעם יכולתי להתבטל, לא להתעמל.

פעם, אם הייתם מפשפשים בתיק כלי הרחצה שלי, 

הייתם מגלים מברשת שיניים ודאודרנט, וזהו...! נשבעת!

לא יותר!

א׳ חשב שאני היצור הכי יפה בעולם,

כשהיה מקיץ לצידי. 

את משמני, הוא ראה כקימורים,

את העגלגלות, הוא פירש, כשמחת חיים.

התלתלים שלי, הפרועים, נתפשו כשובבים, 

טבעיים, אותנטיים, ׳שרוניים׳,

ואני, אני לא הצטרכתי להתאמץ,

והייתי כל כך שמחה עם מה שיש,

עם יד על הלב, באמת.

כבר שנים שזה לא כך....

אני  הולכת, רצה, מדוושת, מתעמלת, בכל יום.....

ממש לא מתבטלת.

אני סופרת קלוריות, מתעלמת במופגן מפחמימות,

ביום שני מקזזת , ובשאר השבוע, ׳שומרת׳.

את השיער, אני צובעת, כי אבוי לבושה,

יש לי מלא שיער לבן.
(אני אגב, מעריצה נשים שהולכות עם אפור במופגן)

והתלתלים המפורסמים, הם כבר מזמן, 

איבדו את האלסטיות והברק,

לפיכך אני עם חלק, עשוי כמובן. 

ומסביבי, כולם באותו מירוץ, סביב אותו העניין.

מישרים שיניים, מלבינים, ׳מסדרים׳.

שיער מיותר, מורידים, מגלחים, מורטים ומלייזרים.

מתלבשים, נועלים, קונים ועוד קונים.

פדקיור, מנקיור, טיפולי פנים,

עונדים, חוגרים, מסתפרים, מתאפרים, מקשטים,

ושוב, קונים.

נהיינו כולנו עבדים של הlook,

והכי מצחיק, שאנחנו מתאמצים לא לחשוף את הסוד,

ולהעמיד פנים של ׳לא התאמצתי כלל וכלל..׳,

כך אני נראית בטבעי, ׳נטורל׳.

ולא מזמן, במסיבה רבת משתתפים, הבטתי סביב.

מצאתי להפתעתי, שהאישה הכי יפה בחדר,

היא לאו דווקא זאת שלבושה כמו מסרט, 

לא זאת שמאופרת, לא הכי רזה, לא הכי חטובה,

כי אם זאת שמחייכת, שנראית נינוחה,

זאת שנהנית, זאת שצוחקת. 

וכששאלתי את א׳, 

מה הופך אישה ליפה,

הוא אימת את הדברים בן רגע, כשאמר:

׳אה, אין כאן בכלל שאלה, הניצוץ בעיניים והחיוך כמובן!׳

ביקורת תיאטרון

הייתי כבת שמונה, כשהטלוויזיה הישראלית

הקרינה את ׳טוביה החולב׳ או ׳כנר על הגג׳,

בשחור לבן כמובן, 

במכשיר כבד וגדול מימדים, עם אנטנה, 

שצריך להיטיב ולכוון בדיוק מדויק, כדי למצוא חדות ראיה,

במרקע מרצד ומושלג, נקודות, נקודות באפור על גווניו, 

כן, כן, כזכור לכם, כך ראו סרטים או אז בימים, 

בשנות השבעים של המאה העשרים.

ישבתי לצידו של הסבא שלי, נסערת מהסיפור.

חיים טופול בתפקיד הראשי, במחוות גוף וג׳סטות גדולות מהחיים,

שר, רוקד, משחק, בפאתוס, בדרמה גלותית.

סבא שמואל, ישב לצידי חמוש במשקפיים עם מסגרת כהה,

והדמעות זולגות על לחייו. 

בכי חרישי, שהפך די במהרה לסאגת התייפחות ממשית. 

ואני, אני התרגשתי מאוד.

מהסיפור, מהעלילה, ומסבא שלי שבא בימים, 

ומתייפח כמו עולל רך בשנים.

זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי את סבא בוכה,

שראיתי בכי של מבוגר.

היום, אני מבינה שהוא בכה את סיפור חייו,

את ילדיו שנרצחו במלחמה, את האנטישמיות שחוה,

את ערבות רוסיה, את פולין האהובה עליו, את העיירה היהודית, 

את החיים, שמחה הצורר הנאצי מעל פני האדמה.

בבכי שלו היה גם געגוע גדול, לאחיותיו, לאחיו,

לבני משפחתו, לצייטל, לגיטל, לחזקל, לשוכר, לפייגעל, 

לכל אלה שיותר לא ראה,

לשטייטעל, שעזב ולא ישוב אליו עוד לעולם.

מאז קראתי את כל כתבי שלום עליכם,

וראיתי את ההצגה מספר פעמים בבמות שונות, בארץ, בעולם.

אז  גם מצאתי, את אותה דמעה סוררת על לחיי, באיחור של אי אילו שנים.

ובסוף השבוע האחרון, גם אני בכיתי, ממש כמו סבא שמואל בזמנו.

בכיתי, צחקתי, הזדהתי, כאבתי, אהבתי, התרגשתי.

הכל התחיל, כשהסנדויצ׳ית הלכה לאודישן ל׳כנר על הגג׳, ב PYT.

חיידק התיאטרון תקף אותה זה מכבר, ובאהבת הכנר, היא נדבקה בעבר.

לא אלאה אתכם בפרטי החזרות, בשעות ההתנדבות הארוכות, בהסעות,

בדם, ביזע ובדמעות... אלא רק בשורה התחתונה, שבשבת האחרונה,

התייצבנו כולנו בתיאטרון ב Mountain View , בני משפחה וחברים טובים,

לבושים ונרגשים לצפות בה משחקת תפקיד קטן של בת העיירה.

בcast ענק של כשישים משתתפים במחזמר, שלא נס ליחו,

׳כנר על הגג׳ או בתרגום לאנגלית: 'Fiddler on the Roof'

המחזה מבוסס על סיפורי טוביה החולב ואחרים מאת שלום עליכם.

הסיפורים נכתבו ביידיש ופורסמו בשנת 1894. שלום עליכם ( שלום רבינוביץ), שהתחנך על ׳תלמוד תורה׳ אך גם ספג השכלה, היה איש עסקים כושל, שאבד את הונו. בשנות התשעים של המאה התשע עשרה, הוא החל לשלוח ידו בכתיבה. הוא היה עיתונאי וסופר, כתב סיפורים רבים, פילטונים, אגרות וספרים על השטייטעל היהודי. 

בסיפוריו הרבים, שנכתבו באידיש, יש הצצה לתמורות שחלו בחברה היהודית בת זמנו, והם מהוים עבורינו מסמך הסטורי תרבותי. היצירה הספרותית של עליכם ניחנה בהומור רב משולב בעצב ונוגה גלותית. גיבוריו הם בהרבה מובנים, ׳אנטי גיבורים׳, אנשים קטנים, על חולשותיהם, מאווייהם, ערכיהם והדילמות, שהם עומדים בהם. שלום עליכם, מיטיב לתאר את קהילתו וזמנו, יש בכתביו, הבנה ויחס של חמלה והזדהות עם גיבוריו לצד סאטירה מוסוות ומשעשעת, מלאה באידישקייט והווי יהודי מזרח אירופאי. הוא מצליח בכשרון רב לתאר את מורכבות הקהילה בסיפור פשוט ומרגש. כמו סיפור בתוך סיפור, נגלית לעיננו, מעשיה יהודית, גטו קטן בתוך מרחב נוצרי רוסי. קהילה מסורתית סגורה ומתבדלת, בשעת מעבר לזמן החדש, למודרנה, לתיעוש, להשכלה.

המחזה, ׳כנר על הגג׳, הוא למעשה עיבוד לסיפורי טוביה החולב של עליכם. המחזה נכתב על ידי המחזאי היהודי-אמריקני יוסף שטיין והולחן על ידי ג׳רי בוק, ההצגה הועלתה לראשונה בברודווי בשנת 1964. השם, ׳כנר על הגג׳, נלקח מהציורים הסוריאליסטים של האמן מארק שאגאל.

במחזה, מתקיים מתח סמוי וגלוי, בין היהודים לשכניהם הנוצרים, בין מסורת לקידמה, השכלה ובערות, דת וסקולריזציה, חילון, רפורמה ושינוי אל מול הקבעון, העולם החדש מול העולם של אתמול. יש בסיפור על טוביה ואנטבקה, את תמציתו של סיפור יהדות מזרח אירופה במאה התשע עשרה. התמורות שחלו ביהדות והזרמים / תנועות שאיימו עליה, ההשכלה, ההתבוללות, החסידיות, והרוחות המהפכניות, הסוציאליסטיות בנות התקופה. 

טוביה, הוא יהודי מאמין, הוא מקיים דיאלוג עם אלוהים על בסיס יומיומי. הוא שואל את הקב"ה שאלות קיומיות, פילוסופיות, מנסה למצוא הגיון וסדר באתגרי היום יום, ובעיקר, מנסה לעשות (כמו כולנו) את הדבר הנכון.

ההפקה של PYT עושה ניסים ונפלאות לסיפורים של שלום עליכם. 

שעתיים וחצי של עונג שבת, הצגה נפלאה, שלוקחת את הקהל לימים אחרים,

לשטייטעל היהודי של מזרח אירופה, לפני יותר ממאה שנים.

לרגע, נראה כאילו אנחנו חלק מהעיירה היהודית, מכירים את ינטה באופן אישי,

מבינים לליבו של טוביה, מזדהים עם צייטל, בוכים על חוה.

התפאורה, נראית כאילו הועמסה זה עתה מ׳תחום המושב היהודי׳,

וביד אומן נמשחה בצבעי ואן גוך בוהקים. 

היא משתנה בהתאם לתמונה, מפתיעה, מרשימה ויחד עם זאת יפה בפשטותה.

המוסיקה חיה, תזמורת שמנגנת את כל השירים האהובים של המחזה,

"מסורת" - "Tradition"

"ינטה, הו ינטה" - "Matchmaker"

"לו הייתי רוטשילד" - "If I Were A Rich Man"

"תפילת השבת" - "Sabbath Prayer"

"נשתה, נשתה לחיים" - "To Life"

"ניסים" - "Miracle of Miracles"

"זריחה, שקיעה" - "Sunrise, Sunset"

"אותי את אוהבת?" - "Do You Love Me?"

"רחוקה מביתי" - "Far From the Home I Love"

"אנטבקה" - "Anatevka"

כשישים ילדים, לבושים בכפריות טיפוסית, רוקדים ושרים, כמו באז הימים.

כוראוגרפיה מקסימה, שמעבירה יותר מכל את ניחוח החיים בעיירה,

חיים מלאי מסורת ושמחה לצד חיי עוני חסרי ודאות, תקוה מול דכדוך.

טוביה וינטה, כובשים את לב הקהל, במשחק משכנע ונלהב,

בחוש הומור, ושירה זכה. 

הכנר, נראה כאילו פסע זה עתה מתוך יצירתו של שאגאל,

וכל שאר השחקנים מיטיבים לשחק את המקום והזמן.

המוסיקה, התפאורה, התאורה, האפקטים, התלבושות, ההעמדה, 

מפיחים חיים במחזה הישן, ולוקחים את הקהל, כמו במנהרת הזמן,

לסיפור העם היהודי על זרמיו ותמורותיו.

לא זה לא תיאטרון נוער, זוהי הפקה מרשימה, 

שאינה מביישת את טובי התיאטראות בעולם.

אינני אובייקטיבית, ואינני מתיימרת,

אבל בפה מלא אני אומרת, 

אם יורשה לי לנצל את הבמה לפרסום,

לא ללכת, לרוץ!

ולך, סבא שמואל, שחשף אותי לסיפור,
הייתה שמורה דמעה מיוחדת, של געגוע והרהור.