הבל היופי ושקר החן

פעם הייתי יכולה לחיות על קרואסון וחמאה,

לבוקר, דינר ולנאץ׳, 

לזלול המבורגר עם לחמנייה, פיצה בערב, 

להתענג על גלידה לקינוח, על עוגה מוקצפת. 

פעם יכולתי להתבטל, לא להתעמל.

פעם, אם הייתם מפשפשים בתיק כלי הרחצה שלי, 

הייתם מגלים מברשת שיניים ודאודרנט, וזהו...! נשבעת!

לא יותר!

א׳ חשב שאני היצור הכי יפה בעולם,

כשהיה מקיץ לצידי. 

את משמני, הוא ראה כקימורים,

את העגלגלות, הוא פירש, כשמחת חיים.

התלתלים שלי, הפרועים, נתפשו כשובבים, 

טבעיים, אותנטיים, ׳שרוניים׳,

ואני, אני לא הצטרכתי להתאמץ,

והייתי כל כך שמחה עם מה שיש,

עם יד על הלב, באמת.

כבר שנים שזה לא כך....

אני  הולכת, רצה, מדוושת, מתעמלת, בכל יום.....

ממש לא מתבטלת.

אני סופרת קלוריות, מתעלמת במופגן מפחמימות,

ביום שני מקזזת , ובשאר השבוע, ׳שומרת׳.

את השיער, אני צובעת, כי אבוי לבושה,

יש לי מלא שיער לבן.
(אני אגב, מעריצה נשים שהולכות עם אפור במופגן)

והתלתלים המפורסמים, הם כבר מזמן, 

איבדו את האלסטיות והברק,

לפיכך אני עם חלק, עשוי כמובן. 

ומסביבי, כולם באותו מירוץ, סביב אותו העניין.

מישרים שיניים, מלבינים, ׳מסדרים׳.

שיער מיותר, מורידים, מגלחים, מורטים ומלייזרים.

מתלבשים, נועלים, קונים ועוד קונים.

פדקיור, מנקיור, טיפולי פנים,

עונדים, חוגרים, מסתפרים, מתאפרים, מקשטים,

ושוב, קונים.

נהיינו כולנו עבדים של הlook,

והכי מצחיק, שאנחנו מתאמצים לא לחשוף את הסוד,

ולהעמיד פנים של ׳לא התאמצתי כלל וכלל..׳,

כך אני נראית בטבעי, ׳נטורל׳.

ולא מזמן, במסיבה רבת משתתפים, הבטתי סביב.

מצאתי להפתעתי, שהאישה הכי יפה בחדר,

היא לאו דווקא זאת שלבושה כמו מסרט, 

לא זאת שמאופרת, לא הכי רזה, לא הכי חטובה,

כי אם זאת שמחייכת, שנראית נינוחה,

זאת שנהנית, זאת שצוחקת. 

וכששאלתי את א׳, 

מה הופך אישה ליפה,

הוא אימת את הדברים בן רגע, כשאמר:

׳אה, אין כאן בכלל שאלה, הניצוץ בעיניים והחיוך כמובן!׳