חוגגים את החיים

פתאום הבליחה בי מחשבה, 

על ההגיון המופלא של לוח השנה היהודי בשלוב הישראלי,

על הדיאלוג של החגים עם עונות השנה והצרכים הרגשיים של האדם,

ואיך יש המשכיות וחוכמת חיים במחזוריות החגים וכמה חיינו נעים במעגלים.

שיש חג שפותח, מתחדש, מקווה ושמח. (ראש השנה)

ויש מועד של חשבון נפש, חרטה והבטחה,
בין אדם למקום, בין אדם לחברו, ובין אדם לעצמו. (כיפור)

וחג שמזכיר לנו מאין באנו ואיפה התגוררנו. (סוכות)

וחג של אור והתכנסות חמימה, 

חג אופטימי של נצחון הצדק וכוחה של אמונה. (הלא הוא חג החנוכה)

וחג של פריחה וצמיחה, חג שדואג לעתידה של אמא אדמה. (ט׳ו בשבט)

וחג של הוללות, פורקן ושכרון חושים, עד לא ידע,
כי נפש האדם זקוקה גם להלצה.
ותוך כדי שמחה, יש לדאוג גם למשלוח מנות ולמתנות לאביונים,
כי זאת כאמור, חובה מוסרית. (פורים)

וחג החירות, שמזכיר לנו שחופש הוא ערך עליון, 

ועלינו לספר את סיפור יציאת מצריים, 

וכל המרבה, הרי זה משובח, הלא כך?
ואפרופו כך, חג שבו משתלטים על הבאלגן, מנקים, מסדרים,
מתחדשים לקראת בוא האביב, כל כך פרקטי וחכם! (פסח)

ויום השואה, ויום הזכרון ויום העצמאות, 

שהם מועדי חג ישראליים שמציינים את המעבר משואה לתקומה 

וחוגגים את העובדה שיש לעם היהודי, מדינה. ולא, זה לא מובן מאליו.

ול׳ג בעומר, שהוא חג לא הגיוני בעליל, ופוגע בטבע ובאיכות הסביבה,

אבל מספק לילדים ערב הווי, בניחוח, ׳הרוח נושבת קרירה....׳,

ועוד חג שבועות, ביכורים, שיר הלל לתבואה,
ליבול חקלאי, לפרנסה טובה.
חג של נתינה מתוצרת הגינה, וההקבלה ברורה.

ותשעה באב, מן מועד של ׳נו נו נו...׳, 

לאן אנחנו עלולים להגיע, אם נמשיך בשנאת חינם.

ואחר כך, חודש סליחות וחרטה, 

שיביא אותנו ׳נקיים וטהורים׳,

לשנה חדשה, מתחדשים ומבטיחים,

וחוזר חלילה,

עוד שנה ועוד שנה,

מעגל שנסגר ונפתח מחדש, 

מעגל השנה היהודי/ישראלי

תודו שהוא גאוני,
ועוד לא דברנו בכלל על מעגל החיים .....