או אה, אובמה

שניה לפני שאנחנו מסיימות את השיחה היא אומרת לי

׳שלחתם לנו אורח חשוב, אהבנו אותו.׳

סבתא אנני, חמתי, מסכמת במשפט את פסטיבל אובמה בארץ הקודש.

כל כך הרבה מילים כבר נכתבו על הביקור המלכותי,

הפרשנים הגיגו ללא הפסקה, מנתחים, סוקרים,

מדבבים, מתרגמים את נשיא האומה.

הפלשים נצצו, תמונות סימבוליות צולמו, 

דפי העיתונות נצבעו בכחול, לבן ואדום בוהק,

והמגן דויד התחבק עם כוכבים במבטא זר ואחר.

ואני, התבוננתי בעיניים פקוחות, בעיתונים, באתרים, בחדשות,

וערכתי ביני לביני, שיחת סיכום בין תרבויות.

אז מה היה לנו שם? הורדת ג׳קט, סחבקיות עם ביבי, פלירט עם יאיר, 

דמעה בקצה העין, ו׳הי, מי לקח לי את הכוס? אגב, אחלה יין!׳,

מחמאות לפרס, כבוד לשרה, הלצה על מישל, 

חיבוק על השכם, טפיחה על אחר, 

כאילו וידוי, התלהבות, חנופה קטנה, שאלה לשלום הילדים, 

ברכות ואיחולים במבטא קלוקל אבל בעברית. 

חום אנושי וכל ה׳גישעפט׳ האמריקאי.

אבל אל תתבלבלו, הכל בכל, הן מחוות של נימוס.

בסוף היום, ביקש אותנו האיש הכי חזק בעולם,

להסתכל על הקונפליקט בעיניים של ילד פלשתינאי,

ולשאול את עצמינו, האם זה הוגן?
הוא ביקש אותנו להתבונן בעינהם של הילדים שלנו,
בכנות, של מי שעשה כל שביכולתו למנוע מלחמה.

הוא הסביר שלא כיפת ברזל, לא שרביט קסמים,

ואפילו לא האיש הכל יכול, מסוגלים לשמור עלינו.

את זה, רק שלום אמיתי יצליח לעשות.

הוא הסביר שמנהיגים, הם בני אדם, והם קצת חוששים,

ואם לא נלחץ עליהם לעשות מעשים אמיצים,

נחיה על חרבנו כל הימים.

והוא פנה אלינו כמו אח, כי באמת שלו אכפת,

ובמילים ברורות ומשפטים קצרים,

הסביר את מה שכולנו כבר יודעים.

ואני, התבוננתי בהערצה, באיש החכם,

וחשבתי לעצמי, הנה שיעור ממלך העולם,
ב׳איך להעביר ביקורת בונה׳,

בנימוס, בחום, בדאגה כנה,

לפתוח לבבות, על מנת לחדור ולשנות עולמות.

ואת הציורים הנפלאים, שמעבירים ללא מילים,
את מה שנעשה אצל הפוליטקאים בחדרי חדרים,
את הדקויות של המימיקות והמחוות,
נעניק לא' אחר, אחר כבוד, לאורי גרסטל,
מהנדס בימים וציר מוכשר בלילות.
שבא בעסקת חבילה עם ג'ינג'ית יפה, מיוחדת במינה, ועליהם, אפשר בכלל לכתוב פוסט נפרד.

חוגגים את החיים

פתאום הבליחה בי מחשבה, 

על ההגיון המופלא של לוח השנה היהודי בשלוב הישראלי,

על הדיאלוג של החגים עם עונות השנה והצרכים הרגשיים של האדם,

ואיך יש המשכיות וחוכמת חיים במחזוריות החגים וכמה חיינו נעים במעגלים.

שיש חג שפותח, מתחדש, מקווה ושמח. (ראש השנה)

ויש מועד של חשבון נפש, חרטה והבטחה,
בין אדם למקום, בין אדם לחברו, ובין אדם לעצמו. (כיפור)

וחג שמזכיר לנו מאין באנו ואיפה התגוררנו. (סוכות)

וחג של אור והתכנסות חמימה, 

חג אופטימי של נצחון הצדק וכוחה של אמונה. (הלא הוא חג החנוכה)

וחג של פריחה וצמיחה, חג שדואג לעתידה של אמא אדמה. (ט׳ו בשבט)

וחג של הוללות, פורקן ושכרון חושים, עד לא ידע,
כי נפש האדם זקוקה גם להלצה.
ותוך כדי שמחה, יש לדאוג גם למשלוח מנות ולמתנות לאביונים,
כי זאת כאמור, חובה מוסרית. (פורים)

וחג החירות, שמזכיר לנו שחופש הוא ערך עליון, 

ועלינו לספר את סיפור יציאת מצריים, 

וכל המרבה, הרי זה משובח, הלא כך?
ואפרופו כך, חג שבו משתלטים על הבאלגן, מנקים, מסדרים,
מתחדשים לקראת בוא האביב, כל כך פרקטי וחכם! (פסח)

ויום השואה, ויום הזכרון ויום העצמאות, 

שהם מועדי חג ישראליים שמציינים את המעבר משואה לתקומה 

וחוגגים את העובדה שיש לעם היהודי, מדינה. ולא, זה לא מובן מאליו.

ול׳ג בעומר, שהוא חג לא הגיוני בעליל, ופוגע בטבע ובאיכות הסביבה,

אבל מספק לילדים ערב הווי, בניחוח, ׳הרוח נושבת קרירה....׳,

ועוד חג שבועות, ביכורים, שיר הלל לתבואה,
ליבול חקלאי, לפרנסה טובה.
חג של נתינה מתוצרת הגינה, וההקבלה ברורה.

ותשעה באב, מן מועד של ׳נו נו נו...׳, 

לאן אנחנו עלולים להגיע, אם נמשיך בשנאת חינם.

ואחר כך, חודש סליחות וחרטה, 

שיביא אותנו ׳נקיים וטהורים׳,

לשנה חדשה, מתחדשים ומבטיחים,

וחוזר חלילה,

עוד שנה ועוד שנה,

מעגל שנסגר ונפתח מחדש, 

מעגל השנה היהודי/ישראלי

תודו שהוא גאוני,
ועוד לא דברנו בכלל על מעגל החיים .....

הבל היופי ושקר החן

פעם הייתי יכולה לחיות על קרואסון וחמאה,

לבוקר, דינר ולנאץ׳, 

לזלול המבורגר עם לחמנייה, פיצה בערב, 

להתענג על גלידה לקינוח, על עוגה מוקצפת. 

פעם יכולתי להתבטל, לא להתעמל.

פעם, אם הייתם מפשפשים בתיק כלי הרחצה שלי, 

הייתם מגלים מברשת שיניים ודאודרנט, וזהו...! נשבעת!

לא יותר!

א׳ חשב שאני היצור הכי יפה בעולם,

כשהיה מקיץ לצידי. 

את משמני, הוא ראה כקימורים,

את העגלגלות, הוא פירש, כשמחת חיים.

התלתלים שלי, הפרועים, נתפשו כשובבים, 

טבעיים, אותנטיים, ׳שרוניים׳,

ואני, אני לא הצטרכתי להתאמץ,

והייתי כל כך שמחה עם מה שיש,

עם יד על הלב, באמת.

כבר שנים שזה לא כך....

אני  הולכת, רצה, מדוושת, מתעמלת, בכל יום.....

ממש לא מתבטלת.

אני סופרת קלוריות, מתעלמת במופגן מפחמימות,

ביום שני מקזזת , ובשאר השבוע, ׳שומרת׳.

את השיער, אני צובעת, כי אבוי לבושה,

יש לי מלא שיער לבן.
(אני אגב, מעריצה נשים שהולכות עם אפור במופגן)

והתלתלים המפורסמים, הם כבר מזמן, 

איבדו את האלסטיות והברק,

לפיכך אני עם חלק, עשוי כמובן. 

ומסביבי, כולם באותו מירוץ, סביב אותו העניין.

מישרים שיניים, מלבינים, ׳מסדרים׳.

שיער מיותר, מורידים, מגלחים, מורטים ומלייזרים.

מתלבשים, נועלים, קונים ועוד קונים.

פדקיור, מנקיור, טיפולי פנים,

עונדים, חוגרים, מסתפרים, מתאפרים, מקשטים,

ושוב, קונים.

נהיינו כולנו עבדים של הlook,

והכי מצחיק, שאנחנו מתאמצים לא לחשוף את הסוד,

ולהעמיד פנים של ׳לא התאמצתי כלל וכלל..׳,

כך אני נראית בטבעי, ׳נטורל׳.

ולא מזמן, במסיבה רבת משתתפים, הבטתי סביב.

מצאתי להפתעתי, שהאישה הכי יפה בחדר,

היא לאו דווקא זאת שלבושה כמו מסרט, 

לא זאת שמאופרת, לא הכי רזה, לא הכי חטובה,

כי אם זאת שמחייכת, שנראית נינוחה,

זאת שנהנית, זאת שצוחקת. 

וכששאלתי את א׳, 

מה הופך אישה ליפה,

הוא אימת את הדברים בן רגע, כשאמר:

׳אה, אין כאן בכלל שאלה, הניצוץ בעיניים והחיוך כמובן!׳

ביקורת תיאטרון

הייתי כבת שמונה, כשהטלוויזיה הישראלית

הקרינה את ׳טוביה החולב׳ או ׳כנר על הגג׳,

בשחור לבן כמובן, 

במכשיר כבד וגדול מימדים, עם אנטנה, 

שצריך להיטיב ולכוון בדיוק מדויק, כדי למצוא חדות ראיה,

במרקע מרצד ומושלג, נקודות, נקודות באפור על גווניו, 

כן, כן, כזכור לכם, כך ראו סרטים או אז בימים, 

בשנות השבעים של המאה העשרים.

ישבתי לצידו של הסבא שלי, נסערת מהסיפור.

חיים טופול בתפקיד הראשי, במחוות גוף וג׳סטות גדולות מהחיים,

שר, רוקד, משחק, בפאתוס, בדרמה גלותית.

סבא שמואל, ישב לצידי חמוש במשקפיים עם מסגרת כהה,

והדמעות זולגות על לחייו. 

בכי חרישי, שהפך די במהרה לסאגת התייפחות ממשית. 

ואני, אני התרגשתי מאוד.

מהסיפור, מהעלילה, ומסבא שלי שבא בימים, 

ומתייפח כמו עולל רך בשנים.

זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי את סבא בוכה,

שראיתי בכי של מבוגר.

היום, אני מבינה שהוא בכה את סיפור חייו,

את ילדיו שנרצחו במלחמה, את האנטישמיות שחוה,

את ערבות רוסיה, את פולין האהובה עליו, את העיירה היהודית, 

את החיים, שמחה הצורר הנאצי מעל פני האדמה.

בבכי שלו היה גם געגוע גדול, לאחיותיו, לאחיו,

לבני משפחתו, לצייטל, לגיטל, לחזקל, לשוכר, לפייגעל, 

לכל אלה שיותר לא ראה,

לשטייטעל, שעזב ולא ישוב אליו עוד לעולם.

מאז קראתי את כל כתבי שלום עליכם,

וראיתי את ההצגה מספר פעמים בבמות שונות, בארץ, בעולם.

אז  גם מצאתי, את אותה דמעה סוררת על לחיי, באיחור של אי אילו שנים.

ובסוף השבוע האחרון, גם אני בכיתי, ממש כמו סבא שמואל בזמנו.

בכיתי, צחקתי, הזדהתי, כאבתי, אהבתי, התרגשתי.

הכל התחיל, כשהסנדויצ׳ית הלכה לאודישן ל׳כנר על הגג׳, ב PYT.

חיידק התיאטרון תקף אותה זה מכבר, ובאהבת הכנר, היא נדבקה בעבר.

לא אלאה אתכם בפרטי החזרות, בשעות ההתנדבות הארוכות, בהסעות,

בדם, ביזע ובדמעות... אלא רק בשורה התחתונה, שבשבת האחרונה,

התייצבנו כולנו בתיאטרון ב Mountain View , בני משפחה וחברים טובים,

לבושים ונרגשים לצפות בה משחקת תפקיד קטן של בת העיירה.

בcast ענק של כשישים משתתפים במחזמר, שלא נס ליחו,

׳כנר על הגג׳ או בתרגום לאנגלית: 'Fiddler on the Roof'

המחזה מבוסס על סיפורי טוביה החולב ואחרים מאת שלום עליכם.

הסיפורים נכתבו ביידיש ופורסמו בשנת 1894. שלום עליכם ( שלום רבינוביץ), שהתחנך על ׳תלמוד תורה׳ אך גם ספג השכלה, היה איש עסקים כושל, שאבד את הונו. בשנות התשעים של המאה התשע עשרה, הוא החל לשלוח ידו בכתיבה. הוא היה עיתונאי וסופר, כתב סיפורים רבים, פילטונים, אגרות וספרים על השטייטעל היהודי. 

בסיפוריו הרבים, שנכתבו באידיש, יש הצצה לתמורות שחלו בחברה היהודית בת זמנו, והם מהוים עבורינו מסמך הסטורי תרבותי. היצירה הספרותית של עליכם ניחנה בהומור רב משולב בעצב ונוגה גלותית. גיבוריו הם בהרבה מובנים, ׳אנטי גיבורים׳, אנשים קטנים, על חולשותיהם, מאווייהם, ערכיהם והדילמות, שהם עומדים בהם. שלום עליכם, מיטיב לתאר את קהילתו וזמנו, יש בכתביו, הבנה ויחס של חמלה והזדהות עם גיבוריו לצד סאטירה מוסוות ומשעשעת, מלאה באידישקייט והווי יהודי מזרח אירופאי. הוא מצליח בכשרון רב לתאר את מורכבות הקהילה בסיפור פשוט ומרגש. כמו סיפור בתוך סיפור, נגלית לעיננו, מעשיה יהודית, גטו קטן בתוך מרחב נוצרי רוסי. קהילה מסורתית סגורה ומתבדלת, בשעת מעבר לזמן החדש, למודרנה, לתיעוש, להשכלה.

המחזה, ׳כנר על הגג׳, הוא למעשה עיבוד לסיפורי טוביה החולב של עליכם. המחזה נכתב על ידי המחזאי היהודי-אמריקני יוסף שטיין והולחן על ידי ג׳רי בוק, ההצגה הועלתה לראשונה בברודווי בשנת 1964. השם, ׳כנר על הגג׳, נלקח מהציורים הסוריאליסטים של האמן מארק שאגאל.

במחזה, מתקיים מתח סמוי וגלוי, בין היהודים לשכניהם הנוצרים, בין מסורת לקידמה, השכלה ובערות, דת וסקולריזציה, חילון, רפורמה ושינוי אל מול הקבעון, העולם החדש מול העולם של אתמול. יש בסיפור על טוביה ואנטבקה, את תמציתו של סיפור יהדות מזרח אירופה במאה התשע עשרה. התמורות שחלו ביהדות והזרמים / תנועות שאיימו עליה, ההשכלה, ההתבוללות, החסידיות, והרוחות המהפכניות, הסוציאליסטיות בנות התקופה. 

טוביה, הוא יהודי מאמין, הוא מקיים דיאלוג עם אלוהים על בסיס יומיומי. הוא שואל את הקב"ה שאלות קיומיות, פילוסופיות, מנסה למצוא הגיון וסדר באתגרי היום יום, ובעיקר, מנסה לעשות (כמו כולנו) את הדבר הנכון.

ההפקה של PYT עושה ניסים ונפלאות לסיפורים של שלום עליכם. 

שעתיים וחצי של עונג שבת, הצגה נפלאה, שלוקחת את הקהל לימים אחרים,

לשטייטעל היהודי של מזרח אירופה, לפני יותר ממאה שנים.

לרגע, נראה כאילו אנחנו חלק מהעיירה היהודית, מכירים את ינטה באופן אישי,

מבינים לליבו של טוביה, מזדהים עם צייטל, בוכים על חוה.

התפאורה, נראית כאילו הועמסה זה עתה מ׳תחום המושב היהודי׳,

וביד אומן נמשחה בצבעי ואן גוך בוהקים. 

היא משתנה בהתאם לתמונה, מפתיעה, מרשימה ויחד עם זאת יפה בפשטותה.

המוסיקה חיה, תזמורת שמנגנת את כל השירים האהובים של המחזה,

"מסורת" - "Tradition"

"ינטה, הו ינטה" - "Matchmaker"

"לו הייתי רוטשילד" - "If I Were A Rich Man"

"תפילת השבת" - "Sabbath Prayer"

"נשתה, נשתה לחיים" - "To Life"

"ניסים" - "Miracle of Miracles"

"זריחה, שקיעה" - "Sunrise, Sunset"

"אותי את אוהבת?" - "Do You Love Me?"

"רחוקה מביתי" - "Far From the Home I Love"

"אנטבקה" - "Anatevka"

כשישים ילדים, לבושים בכפריות טיפוסית, רוקדים ושרים, כמו באז הימים.

כוראוגרפיה מקסימה, שמעבירה יותר מכל את ניחוח החיים בעיירה,

חיים מלאי מסורת ושמחה לצד חיי עוני חסרי ודאות, תקוה מול דכדוך.

טוביה וינטה, כובשים את לב הקהל, במשחק משכנע ונלהב,

בחוש הומור, ושירה זכה. 

הכנר, נראה כאילו פסע זה עתה מתוך יצירתו של שאגאל,

וכל שאר השחקנים מיטיבים לשחק את המקום והזמן.

המוסיקה, התפאורה, התאורה, האפקטים, התלבושות, ההעמדה, 

מפיחים חיים במחזה הישן, ולוקחים את הקהל, כמו במנהרת הזמן,

לסיפור העם היהודי על זרמיו ותמורותיו.

לא זה לא תיאטרון נוער, זוהי הפקה מרשימה, 

שאינה מביישת את טובי התיאטראות בעולם.

אינני אובייקטיבית, ואינני מתיימרת,

אבל בפה מלא אני אומרת, 

אם יורשה לי לנצל את הבמה לפרסום,

לא ללכת, לרוץ!

ולך, סבא שמואל, שחשף אותי לסיפור,
הייתה שמורה דמעה מיוחדת, של געגוע והרהור.

על אנשים ואופניים

אנחנו מתיישבים לארוחת ערב משפחתית,

סתם ארוחה, לא ׳פנסית׳, לא אנינה, באמת סתם.

אני משתפת את הילדים בקונפליקטים אישיים כאלה ואחרים.

די מהר אנחנו נקלעים לשיחה מעניינת על האיזון העדין שבין קריירה,
לימודים, בית, משפחה, חברים ואנחנו,
והזמן שנדרש לנו, לשקט, לספורט, לבריאות, לזוגיות.

ובכלל, על ריבוי המשימות וגודל הציפיות, שלנו מעצמנו,

של הסובבים אותנו, מאיתנו.

וכמה זה קשה לג׳נגל בין הכל ולהיות ׳בסדר׳ בכל החזיתות.

ופתאום הסנדויצ׳ית שלי שולפת לי את הציטוט הזה,

היא קראה אותו איפשהו, והוא הרשים אותה.

“Life is like riding a bicycle. To keep your balance, you must keep moving.”

Albert Einstein 

אני מיד מתרשמת, מהעומק והחוכמה שטמונים במשפט קצר. נו טוב, איינשטין, אלא מה?

אבל גם מילדתי הקטנה, שכל כך ערה למה שמתרחש מסביבה. 

אז באווירת ה New Year's Resolution,
(אם זה בכלל עדיין חוקי, בסוף פברואר....) 

אני מצהירה בזאת על יותר שעות דיווש, אופניים, ספורט ועשיה.

ועל באלאנס נכון ושווי משקל שיגרום לי,

ללמוד, לעשות, לצמוח, להתפתח, לאהוב, 

לתת ולחבק את הקרובים אלי והיקום בכלל.

ואגב כך, להמשיך לעשות ולא לחדול,

ונוע לנוע קדימה בתנועה מתמדת. 

ואני יודעת, שמדובר בקיטש להחריד,

ובכל זאת, זה מה שאני מאחלת לעצמי.

ואם תודו שהאמרה נכונה,

אאחל אותה לכם בכוונה רבה.

בכפיים, בכפיים

קניתי כרטיסים, 

׳זאת תהיה חוויה אנתרופולוגית׳ אמרתי לכל המלעיזים,

לכל הציניקנים והמצקצקים בלשונם,

לסנובים, לביישנים, לנבוכים, 

לכולם סיפרתי שרכשתי שולחן, 

׳ובטח הולכים! אלא מה?׳
לכל אלה ששאלו, 'מי זאת בכלל?',

לכל אלה שאמרו, ׳היא לא יודעת לשיר׳,

לכל אלה שחשבו, ׳זאת לא תרבות...׳

לא׳ הספקן ואפילו לעצמי,

לכולם השבתי, ׳זאת תהיה חוויה אנתרופולוגית׳.

והיום אני יודעת, שבזה המשפט, 

יש שמץ של התנשאות.

אתכם הסליחה, 

זאת הייתה טעות.

עינת שרוף הגיעה לעמק,

להעיר אותו מתרדמתו,

להזכיר לכולנו מאין באנו ולאן אנחנו עתידים לחזור.

זה היה ערב מהנה במיוחד, 

מן התפרצות שמחה ו'ביחד' של קהילה.

ערב של שירי נוסטלגיה, של שירי תנועה, הלהקות הצבאיות,

שירי עם, עם מוסיקה מזרחית כמובן, וגם רפרטואר של שנות השמונים,

שנות השבעים, ערב הצדעה למוסיקה הישראלית ולישראליות בכלל.

הכל היא שרה במחרוזות נהדרות, בלי הפסקת שתיה, בלי לעצור,

׳איפה הן הבחורות ההן׳ וגם שירי כוורת, 

שלמה ארצי, נעמי שמר, אריק אינשטיין

ואפילו שיר ברזילאי אחד, במבטא 'שרוליקי' של מישל טילו, הזמר האהוב עלי.

כאילו בדרך אגב, היא מאזכרת את 'יש עתיד' 

וגם קוראת לילד בשמו, 'יאיר לפיד'.

ובין לבין, היא משלבת מנטרות קיטשיות להחריד,

קוראת לעשות עליה, משרבבת אופטימיות ותקוה,

ושואלת שאלות, שכבר עבר זמנן, "יש כאן ירושלמים?"

היא מתבוננת בקהל, ומיד מתקנת באיזו עממיות כובשת,

"יש כאן מליונרים?"

"אמרו לי שבסטנפורד לא אוהבים מזרחית..."

לא, זה לא נכון, הקהל בעננים.

כולם רוקדים, מתנועעים לקצב,
מזמרים כמו המנון את כל המילים,
נפלאות דרכיו של המוח האנושי.

ועינת, באליפות,
מצליחה לדלות, מהזיכרון החלוד שירים שנשכחו, 

מנקה את האבק, והנה אנחנו שרים בצוותא.

לא, זאת לא שירה בציבור, גם לא הופעה.

זה איזה ג׳אנר חדש ציבורי ואישי, 

שפורט כה יפה על כל נימי נפשי,

מעורר נשכחות,

מחבר יבשות.

כי בסופו של דבר ואחרי הכל,

על אף המרחק הגאוגרפי, 

על אף הריחוק התרבותי, 

עמוק בפנים,
כולנו ישראלים.

ארץ טרופית יפה

׳מי שלא בקר בקרנבל בסלבדור, לא בקר בברזיל מעולם....׳, כך אומר לי ג׳וזל המדריך בבוקרו של היום הראשון שלנו בסלבדור, בדיוק כמו המשפט על שמחת בית השואבה ובית המקדש שהורדוס שיפץ.

ג׳וזל מוליך אותנו ברחובות הציוריים של סלבדור ומספר לנו במבטא פורטוגזי מתגלגל את ההסטוריה של העיר הנהדרת הזאת. אני מתבוננת בו, עורו שחור משחור, וחיוך שיני פנינה מאיר את פניו, הוא לבוש בבגדים קצרים לבנים, ונראה כאילו פסע זה עתה חי מתוך פרסומת של בנטון על שלט חוצות בשדרה. בכלל, אני מרגישה כמו בסרט, מהלכת בתוך חלום.

יש משהו מרתק בשילוב בין עמים, במזיגה שבין עם עבדים שחורים והכובש הפורטוגזי הנוצרי, בחיבור הזה, שבין אפריקה לאירופה בדרום אמריקה, נוצרה תרבות חדשה. האוכלוסיה המקומית, היא תוצר של המפגש בין התרבויות, מכנים אותה ׳מולטים׳ וג׳וזל מסביר לי את מקור המילה, שמסתבר שהיא מעליבה, mule, כמו פרד, שמוצאו בחיבור בין סוס וחמור, כך גם בני התערובת, בני אהבה שהכתימה את שמם.

יש משהו מעניין בערים לחוף ים, יש משהו סקסי בברזיל, משהו מתריס בנערות המקומיות, הן עגולות, מלאות, לבושות צמוד, צמוד, הן מעכסות, מחצינות את מניותן.

אנחנו מהלכים ברחובותיה של עיר צבעונית מאוד, בתים קולוניאלים, צפופים בשלל צבעים בוהקים, טורקיז, ורוד, צהוב, תכלת וירוק, תריסי עץ, קשתות, טיח מתקלף, פירוזלי סורגים מרהיבים, דלתות ברזל פונות לרחוב, והרבה, הרבה כנסיות וקתדרלות יפות, בסגנון בארוק ורוקוקו, ניאו קליסיקה ועוד מנזר מהמם, שהוסב לבית מלון. אנשים ססגוניים שוטפים את הרחובות, שחורים, תספורות אפרו, בני תערובת, נשים עם טורבני זהב גבוהים, עגילי ענק מחושקים לאוזניהן, שמלות תפוחות, פנים אפריקאיות, אף רחב, שפתיים בשרניות, הן יפהפיות. השפה הפורטוגזית מתנגנת ברחובות כמו שיר, היא חושנית להפליא, מפתה, שפת אהבה.

קצת הסטוריה

ימי הזוהר של סלבדור היו בין המאות השש עשרה לשמונה עשרה, תחת הכיבוש הפורטוגזי, היא הייתה שניה בחשיבות לליסבון והבירה הראשונה של ברזיל. 

הפורטוגזים כפו את הקתוליות על המוני העבדים השחורים, שהובאו לכאן מאפריקה, לעבוד במטעי הסוכר ומאוחר יותר במטעי הקפה. העבדים אומנם נאלצו להמיר את דתם אך בסתר המשיכו לקיים את הפולחן האפריקאי, שהביאו מהבית, נשמע מוכר? ג׳וזל מספר על נוצרים ממוצא יהודי (אנוסים) בעלי ממון, שהגיעו לסלבדור בעקבות רדיפות האינקוויזיציה בספרד ופורטוגל, והקימו כאן קהילה למופת. כאן הרחק מעיני האינקויזציה, יכלו לחזור ליהדותם, הם הקימו קהילה ובית כנסת, שניתן לבקר בו גם היום.

בכלל, יש לנו המון משותף עם השחורים בסלבדור, לא רק עובדת עברנו כאנוסים, אני לומדת מג׳וזל על מנהגים כמו כפרות עם תרנגול חי ותשליך, שנפוצים בקרב הקהילות השחורות בסלבדור. ברחובות, רוכלים מציעים לי חינם, לקשור סרט סביב ידי, שלושה קשרים, שלושה נדרים, שלוש משאלות לעתיד, כמו הסרטים האדומים של הבאבות והקבליסטים היהודים.

בשנת 1818 היו מחצית מתשבי ברזיל עבדים שחורים. בשנת 1850 הפסיקו לייבא עבדים, בעקבות לחץ אנגליה וסיבות פוליטיות כלכליות אחרות. ג׳וזל טוען שהיה גם טיהור אתני, מחלות שהופצו בקהילת השחורים, כמו גם מלחמות, שהוכרחו ללחום בהם וגבו מחיר יקר בנפש. ב 1888 נחקק ׳חוק הזהב׳, חוק שחרור העבדים. אני תוהה אם העבדות אכן הופסקה, לפי החוק, אין ספק שכן. בפועל, באהיה היא מחוז עני ביותר. האוכלוסיה השחורה, שמהווה שבעים אחוזים מכלל התושבים, עדיין חיה בפבלות עוני, נותנת שירותים בעוד הלבנים מנהלים את העיר. אנקדוטה קטנה, שמלמדת אולי יותר מכל על התפיסה העצמית של השחורים בעיר.

במסגרת סיבוב קנית מזכרות לקטנה, התלבטתי בין בובה שחורה ללבנה, תמוה היה לגלות, שהבובה הלבנה יותר יקרה. ואולי אין בכך דבר, אלא רק נסיון שלי להוסיף פסכולוגיה בגרוש לחברה שסועת פערים ועוני. הבובה השחורה, נלקחה הביתה בשמחה היא הרבה יותר יפה ומעניינת.

בהמון מובנים נראה כי בסוף המאה התשע עשרה חלה תפנית בעיצוב הקרנבל. עם חוק הזהב, זרמו העבדים מהחוות החקלאיות לערים כחלק מתהליך התיעוש, מביאים איתם מסורות, מוסיקה ופולחן, ששנים רבות החזיקו בסתר. גם היום, אוכולסיית סלבדור היא קתולית אך הפולחן והאמונות האפריקאיים מבעבעים מתחת לפני השטח. עוד פרט מעניין, שג׳וזל מציין, על העבדים השחורים, אמנם נכפתה הדת, אך הם לא הורשו לבוא בקהל הכנסיות המקומיות. כך, התחילו לבנות להם כנסיות משל עצמם.  בכנסיה שחורה כזאת במבנה מרשים וכחלחל, ביקרנו במיסה של יום ראשון. תקרת הכנסיה מצוירת דמויות מהברית החדשה, כל הדמויות לבנות, ואני מוצאת שזה מפליא. לעומתן, פסלי הקדושים, הם שחורים. אנחנו יוצאים לחצר הכנסיה השחורה, וג׳וזל מספר לנו על אנסטסיה השחורה, המשרתת, תכולת העיניים, שנאנסה על די בן המאסטר של האחוזה, והפכה קדושה. במו עיני ראיתי אישה באה בימים, קמטים חורשים את פניה, מדליקה נר לעילוי נשמתה של אנסטסיה היפה.

הספירה לאחור

אנחנו מגיעים לסלבדור, באהיה, כשבוע לפני הקרנבל. התרגשות באוויר, העיר בהכנות.

בקרן כל רחוב מוסיקה חיה, תופי ענק, גיטרות, להקות מקומיות ומשאיות עם אורות ניאון ועליהם נגנים, עורכים מסיבות בלוק. אנחנו צועדים בעיר היפה, מכוניות משמיעות מוסיקה בקולי קולות, לצלילי המוסיקה, נערך משחק כדורגל ספונטני וארוך, השחקנים לבושים בבגדי נשים, חזיות וחצאיות טוטו, איפור כבד ותסרוקות, שלום סלבדור! השכנים צופים מן המרפסות, מבתי הקפה ופתחי הבתים, מריעים לכל גול, שהלא סיסמת הקרנבל היא סמבה, כדורגל ושמחה, בפורטוגזית, זה נשמע יותר טוב, מבטיחה!

והקרנבל, בכלל עדיין לא התחיל, אבל ההתרגשות באויר, המתח נבנה, כשני מליון תושבים עתידים לחגוג כאן בצוותא עם תיירים, חג של פריקת עול ושיכרון חושים. העיר מתכוננת, במות בידור, רחובות מקושטים, להקות עורכות חוזרות, אנשים מניידים תחפושות ענקיות.

רק הגענו ואנחנו לומדים שחבורת המתופפים המפורסמת, הבטוקדה של אולודום מופיעה כאן הערב. ג׳וזל מספר לי שהלהקה הזאת התפרסמה, כשהיה בן שבע עשרה, הלהקה שליוותה את מייקל ג'קסון בקליפ They don't Care About Us. אחר כך, גם פול סיימון הקליט איתם שיר. וכל השאר הסטוריה, היום, הם סלבריטאים מקומיים. אנחנו נחפזים לרכוש כרטיס ומוצאים עצמינו בחוויה חד פעמית, מופע של כחמש שעות, בכיכר משקיפה אל העיר העתיקה. את הדרך, אנחנו מוצאים לקול התופים ואדי האלכוהול באוויר. הקהל מכיר היטב את המילים, אגנים מתנועעים לקצב המוסיקה, תערובת של סמבה ומוסיקה אפריקאית, מסיבה/הופעה, רמז אפי למה שעתיד לבוא עלינו לטובה.

אנחנו יוצאים מן ההופעה לגלות, שהעיר רק התעוררה.
ברחובות, נערים רוקדים קפוארה, ריקוד מלחמה שהביאו האפריקאים מהיבשת הרחוקה. שנים אסרו האדונים על אמניות לחימה, התחכמו להם העבדים האנוסים עם ריקוד שהוא סוג של אימון. בכניסה למלון, מסיבת רחוב ספונטנית, אנשים מחופשים, מסכות וכובעים, מוסיקה מחרישת אוזניים, נערי בית ספר בסדנת תיפוף ברחובות, קצב, זיעה והרבה אנרגיה טובה.

חוף

האמת היא שהיה לי בראש את טרקונזו, כפר דייגים קטן, חופים בתוליים ומים בצבע טורקיז, רק שהיה די מסובך להגיע לשם.

אז גילי לחץ, והתפשרנו על Tivoli בPraia do Forta.

אנחנו קופצים לארבעה ימים בין ההכנות לקרנבל, לקצת שקט על החוף. פוגשים בזוג המרענן, שמביא איתו קרני פז של גיל ושמחה, פגישה מחויכת ביותר. סיפורים וצחוקים, קפריניות על חוף, אוכל טוב, מה עוד נחוץ לו לאדם בשביל לחיות?

Tivoli אומנם לא נמנה על המלונות החביבים עלי, הוא גדול מדי, יש בו ארוחות מזנון ומועדון ילדים, אפילו השם, לקוח ממקום אחר (מי לעזאזל נותן לכפר נופש ברזילאי שם איטלקי?) אבל אני מוכרחה להודות, שהבחירה נהדרת, הנוף עוצר נשימה, עצי קוקוס, דקלים לחוף ים יפה במיוחד, קופים בגודל עכברים במלחמה מתמדת עם ציפורים, משמשים הצגת בוקר לקהל הנופשים, יפהפיות ברזילאיות בבגד ים קטן, וגם ברזילאים עם גוף, שחבל על הזמן, מטות שיזוף בלבן, מזג אויר מושלם ומשב בריזה מן הים. תפאורה נהדרת לחופשה זוגית מהנה. במרחק הליכה לחוף הים הנפלא, אתר לשימור צבי ים (Tamar) ועירה חביבה, עם חנויות, בתי קפה ומסעדות, מוסיקה חיה וריקודים ברחובות. 

קרנבל ותרבות

הקרנבל בסלבדור, אומר ג׳וזל הוא קרנבל של האנשים. מן מסיבה ענקית של כשבעה ימים, עד אור הבוקר, שותים, רוקדים ושרים עד שיכרון חושים. לא זאת לא התהלוכה של בתי הספר לסמבה, עם התחפושות והנוצות, את זה אפשר למצוא בריו, כאן זה אותנטי, הוא מסביר לי, מתעקש, זה באמת קרנבל של העם.  

אז מה זה הקרנבל? המון משולהב ומיוזע רוקד באקסטזה ריקוד משולהב יצרי וחושני. מליוני אנשים ברחובות דחוקים, מנענעים אגנים. סגנון המוסיקה השולט בקרנבל בסלבדור הוא AXE (א-שה) שהוא שילוב של מוסיקה אפריקאית וברזילאית, אבל יש בו גם אלמנטים של סמבה ורגאי. נשים במכנסי ג׳ינס קצרצרים מבליטים ישבני ענק, חזיות וחולצות חושפות, גברים עם פלג גוף עליון ערום, רוקדים ונדחקים. מהר מאוד, אנחנו מזהים את הסלבריטיאים המקומיים ומתאהבים. דניאלה מרקיורי, קלאודיה, איווט והלהקה צ׳יקלוטקומהבננה. לפני שנה היה כאן מישל טילו, שכבר כבש את ליבנו.  הקרנבל, הבלגן האמיתי נערך בסלבדור בשלושה מוקדים בעיר התחתית. בכל מקום, מזהירים אותנו לבל נלך לבד, לא לחצות בחשכה, בלי תכשיטים, בלי מצלמה, רק עם כסף כיס למונית, להפגין בעלות על האישה, רק ממגוון האיסורים והאזהרות אני מתמלאית חשש, ובכלל באנו לחגוג.

פתאום אני מבינה, שהסכנה היא לא בשוד אלים או אונס (על אף שגם זה יכול לקרות ברחובות צדדיים חשוכים). אלא בהימחצות על ידי קהל משולהב, בתאונת דרכים, היקלעות לקטטת רחוב, צביטה בישבן, משיכה בשיער, כיוס או נשיקה כפויה מחוגג שיכור או מכה בלי כוונה משוטר, בעת מילוי תפקידו. שנים חלמתי על הקרנבל בסלבדור, באהיה, שהוא הhard core, של הקרנבלים בעולם. וכגודל בציפיה, כך גדולה האכזבה. ואולי, כבר עברנו את הגיל של מסיבה מטורפת עם ריח שתן וקיא באויר. ואולי מקורה של האכזבה, כי אנחנו לא מקומיים ולא שולטים באמנים ובשירים. כך או כך, אני מזכירה לעצמי, שזאת חוויה. אני זוכרת את דבריו של ג׳וזל, שלפני עוד גירסה מעודנת של הקרנבל. בשנים האחרונות, שינה הקרנבל פניו בסלבדור, מביצים סרוחות ושתן ברחובות לקונפיטי ניר ופרחים. אבל עדיין, נראה לי כאילו שוחרר שד מבקבוק, שד של יצרים, חושניות ותאוה למקצב תופים.

שלוש דרכים לחוות את הקרנבל בברזיל, ואני מצאתי דרך רביעית (ברגוע, על כוס קפירניה בעיר העתיקה;-) הנה הם לפניכם מן הכבד אל הקל.

פיפוקה-חינם! ׳פופקורן׳, ריקוד ספונטני ברחובות, דחוק בין קהל מתלהב, מתלהם, צפוף יצרי, רוקד וקופץ כמו פופקורן בנקודת רתיחה, רוקד קדימה ואחורה, כשברקע צלילי הקרנבל. בין לבין קטטות שיכורים, שוטרים בטור עורפי חמושים באלות ואקדחים, ריחות סרח באוויר, נשמע יותר טוב כאן בפוסט, ויתרתי על האפשרות מראש. 

בלוקו- תמורת סכום סמלי יחסית, מקבלים טי שירט, כרטיס כניסה לעקוב אחרי הלהקה האהובה עליך, שעתיים של ריקוד מטורף ברחובות העיר ובעקבות להקה מקומית. 

בראש הטריו אלטריקוס, משאית ענק עם אורות ניאון ודקורציה מסיעה את הלהקה, ההמון אחריה ובסוף עוד משאית עם בר ושירותים. הבלוקו נע בקצב איטי למדי, שני קילומטרים בכשלוש שעות. היתרון, מרגישים חלק אבל תוך כדי שמירה מתמדת, משני הצדדים, אבטחה ושוטרים. החיסרון, מעקב אחרי להקה אחת, ועדיין בלגן, כך או כך עוברים פיפוקה בדרך לשם. על אף שנערכנו בזמן, הברזתי מהבלוקו בדקה התשעים, באתי לחגיגה ולא למלחמה, וכך נותרנו מבלים בקרנבל בקמרוצ׳י.

קמרוצ׳י - מתחמי מועדון, שיש בהם הכל, אוכל מכל הסוגים, שתיה, דסקוטקים, הופעות, ספא, ובשלנו, אפילו היה חוף ים! את ההמון המשולהב רואים מקונסטרוקצית מרפסות שמשקיפה מעל מצעד הקרנבל. הלהקות על האלקטריקו עוצרות להופעות פרטיות, דרך יקרה ביותר ויחסית בטוחה לחוות קרנבל.  מהמרפסת רואים את ההמון בפיפוקה ובבלוקו. למשמע הלהיטים, הקהל המשולהב קופץ בריקוד משולהב, גופות מיוזעים נדחקים זה לזה, המרפסת זזה, ואני נעה בחוסר נוחות. הקמרוצ׳י, הוא מן מועדון של הכל כלול, שתיה, אוכל, להקות, ריקודים ובחלק מהם יש אפילו שירותי מספרה וסרטים. 

גם כאן, כרטיס הכניסה הוא טי שירט אחיד לכולם, אבל זה מדהים לראות מה עושות ממנו הברזילאיות, הן תופרות מחדש, במגוון עיצובים, חולצת סטרפלס, כתף חשופה, גופיה, מוסיפות נצנצים, סרטים ואבזרים, לחולצה יחודית ומחמיאה. 

די מסובך להגיע לקמרוצ׳י, שנמצא במקרה שלנו, בסוף נתיב הקרנבל, כך ששעת הליכה בקרב המון דחוק, בעיר מלוכלכת וריח שתן באוויר, מספקת לנו חויית פיפוקה ובלוקו, תענוג מפוקפק באמת.

קרנבל משפחות בעיר העתיקה- מהר מאוד אנחנו לומדים, שיש אוירת קרנבל בעיר העתיקה, וזאת דרך נפלאה לחוות ולבלות באופן בטוח יחסית. להקות מתופפים, רקדנים, קפוארה, מסכות בובות ענק במצעדי רחוב ססגוניים. ילדים ונוער מנענעים אגנים, סבתות לוגמות בירות, מוסיקה בכל פינה, אוירת חג. ילדי גנדי, Filhos De Gandi- כבשו את ליבי, גברים במגוון גילאים, ילדים, בני עשרה וגם בגיל העמידה, בטורבני מגבת לבנים ולבוש כחול לבן, צמות בזקן ומחרוזות לקישוט, צועדים בתהלוכה מרשימה מאוד, מסתבר שמדובר בתנועת מחאה, מן צדק חברתי של עובדי המספנות בברזיל של סוף שנות הארבעים. 

מלון

ארבעה מלונות לכדו את תשומת ליבי כשהתכונתי לטיול, בשניים הצלחתי לשהות, בעוד אחד, ישנו חברים. הרביעי, נראה נפלא, אולי לפעם הבאה.

Hotel Aram Yami מלון בוטיק קטנטן בפאתי העיר העתיקה, מרחק של כעשר דקות הליכה מכיכר פלורינו. מלון בן חמישה חדרים, סוויטות, מעוצב למשעי. החדר שלנו הוא הפתעה! ריצפת עץ, מיטת אפריון עם כילה, נוף עוצר נשימה לנמל, כחול יפה של ים בערבוביה עם כיעור אורבני, בריכה מזערית אבל פרטית, חדר רחצה ועוד חדר אחד, מראה נקי ומזמין. בקומה הראשונה, מוגשת ארוחת בוקר על טהרת המטבח הברזילאי, פירות העונה, לחמניות גבינה, וקפה, שחבל על הזמן. ג׳יקוב ודניאל, אנשי הצוות המקסימים, מסבירים פנים, ומעניקים לנו הסבר מפורט לאן ללכת, איך לחוות את הקרנבל, כולל לספרי נגד יתושים, שכבר אוכלים כל פיסת עור מגופי. לא בכדי, דורג המלון הזה, בreviews, היכן שדורג, במקום הראשון.

בתקופת הקרנבל התארחנו בHotel Villa Bahia, המלון יושב בלב הרובע ההסטורי בסלבדור. הוא מרגיש כמו מסע לימים בהם סלבדור הייתה קולניה. הקירות צבועים בצהוב לימוני, דלתות עצומות בירוק בקבוק, מיטת אפריון, כילה ומרפסות מפורזלות פונות אל הכיכר. החדרים הם על שם קולניות, אנחנו בילינו שלושה לילות קסומים בחדר על  שם אנגולה, החדר מרוהט בחומרים טבעיים וחמים, ערבוב של רצפת עץ ואריחים מצוירים, רהיטי עץ עתיקים וכיור נחושת עמוק, את הדלת העצומה, פותח מפתח בן מאה שנה, תפאורה נהדרת שמרמזת על הסטוריה מפוארת.

ביום האחרון, שניה לפני שעוזבים, א׳ מראה לי ליד הברכה, מקוה וכתובת שימור. המלון, בו אנחנו שוהים, היה שיך למשפחה יהודית אמידה, ויש בו מקוה משנת 1680, מדהים אותי איך תמיד מוצאת אותי הנקודה היהודית, ובמחשבה שניה, יכול להיות שאני זאת שמחפשת אותה? 

עוד מלון נפלא, לטענת הרעננים, הוא Hotel Casa Amarelindo עיצוב מקומי, ארוחות נפלאות, נוף ים ומיטת ענקית.
על הגג, בריכה קטנה לטבילה בימים החמים של הקרנבל, ומקום מפגש לערב בלתי נשכח.

קולינריה

הארוחה הראשונה היא בבית ספר לבישול סלבדוראי. בית קולוניאלי, שמרגיש כאילו אנחנו במנהרת הזמן, באיזה מטע קפה או אולי סוכר. תריסי עץ ירוקים ולצידם, מלצריות שחורות בלבוש מסורתי. האמת, האוכל, לא מעורר תאבון, עיסות בשלל צבעים ומרקמים, אבל כשמעיזים וטועמים, מתענגים. קטניות וקדירות, קמח תירס, שרימפסים בחלב קוקוס, אורז עם צדפות, ולקינוח, פירות. זה מה שבחרתי מהשפע העצום. 

ארוחת ערב אנחנו אוכלים בMaria Mata,סטייק עסיסי עם גרגרי פלפל ורוטב נפלא, מרפסת קטנה וברקע, צלילי הקרנבל וזיקוקי דינור מחרישי אוזניים, וקינוח נפלא על טהרת הפאפאיה. 

ארוחת הבוקר בVilla Bahia, היא משהו מיוחד, לצלילי פכפוך מים, בחצר ביתית בניחוח קולוניאלי, מוגשים לחמניות קוקוס טריות וחמות הישר מן התנור, בליווי צלחת פירות צבעונית ואומלט, בהתאמה אישית, מיץ תפוזים סחוט טבעי, וממתק גבינה מותכת עם רוטב מתקתק. 

ארוחת צהריים מנצחת אכלנו ב Hotel Casa Amarelindo , שרמפסים ברוטב שום, שמן זית ויין, ועוד סלט מנצח, של שרמפסים עם מנגו וטיבול מקומי, קפריניות עם פירות סחוטים טבעיים, וקיש כמו בפריז.

אבל הארוחה, שזכתה במקום הראשון, הייתה ללא ספק זאת של המלון, מוקקת שרימפסים, סלט מנגו ושרימפס על מקל קינמון בתוספת תפוחים אפויים, מתכון שאפשר לאמץ לראש השנה, רק חבל ששרימפס, זה לא ראש אלא בעיקר זנב;-)

הארוחות בחוף, היו מהמטבח הסלבדורי, מוקקה שרימפס, בחלב קוקוס, אורז ובשר, קציצות כמו פלאפל, שום דבר מיוחד אבל פלאן קרמל טעים כקינוח, ששבה את ליבנו, והוסיף אי אילו קילוגרמים למשקלנו.
כשאני מסקרת את הקולינריה ומשווה מסעדות, מעמיד אותי א׳ על מקומי, ומזכיר לי, שלא הגענו לפה בגלל האוכל, צודק הבחור, כרגיל:-)

קניות

גם הפעם לא ויתרתי על נעליי MAZ לילדים, נעליים ברזילאיות בצבעים מטורפים, סוליה גמישה ושרוכים תואמים. אחר כך התברר לי שיש חנות גם בתל אביב. עוד חולצה קטנה נוצצת, הקרנבל בפתח, המסיבה מחייבת. ברובע ההסטורי אני מתפתה לרכוש מזכרות לתיירים, חולצות לבנים, בובה לקטנה וכלי נגינה אפריקאים למסיבת קריוקי הבאה (ראו הוזהרתם;-)

הכל בתמהיל

טיול מוצלח הוא תמהיל מדויק של נופים, עניין, תרבות, אנשים, של מוסיקה ובידור, בתוספת קולינריה, הסטוריה, שופינג, מקומות מיוחדים להניח את הראש, וחברים או משפחה לחלוק איתם חוויות.
בברזיל עם הרעננים זה עבד. 

שמש, ים, סמבה, חוטיני, קפירניה, קפוארה וקרנבל מטורף.

הכל בתמהיל, אמרתי כבר;-)