בכפיים, בכפיים

קניתי כרטיסים, 

׳זאת תהיה חוויה אנתרופולוגית׳ אמרתי לכל המלעיזים,

לכל הציניקנים והמצקצקים בלשונם,

לסנובים, לביישנים, לנבוכים, 

לכולם סיפרתי שרכשתי שולחן, 

׳ובטח הולכים! אלא מה?׳
לכל אלה ששאלו, 'מי זאת בכלל?',

לכל אלה שאמרו, ׳היא לא יודעת לשיר׳,

לכל אלה שחשבו, ׳זאת לא תרבות...׳

לא׳ הספקן ואפילו לעצמי,

לכולם השבתי, ׳זאת תהיה חוויה אנתרופולוגית׳.

והיום אני יודעת, שבזה המשפט, 

יש שמץ של התנשאות.

אתכם הסליחה, 

זאת הייתה טעות.

עינת שרוף הגיעה לעמק,

להעיר אותו מתרדמתו,

להזכיר לכולנו מאין באנו ולאן אנחנו עתידים לחזור.

זה היה ערב מהנה במיוחד, 

מן התפרצות שמחה ו'ביחד' של קהילה.

ערב של שירי נוסטלגיה, של שירי תנועה, הלהקות הצבאיות,

שירי עם, עם מוסיקה מזרחית כמובן, וגם רפרטואר של שנות השמונים,

שנות השבעים, ערב הצדעה למוסיקה הישראלית ולישראליות בכלל.

הכל היא שרה במחרוזות נהדרות, בלי הפסקת שתיה, בלי לעצור,

׳איפה הן הבחורות ההן׳ וגם שירי כוורת, 

שלמה ארצי, נעמי שמר, אריק אינשטיין

ואפילו שיר ברזילאי אחד, במבטא 'שרוליקי' של מישל טילו, הזמר האהוב עלי.

כאילו בדרך אגב, היא מאזכרת את 'יש עתיד' 

וגם קוראת לילד בשמו, 'יאיר לפיד'.

ובין לבין, היא משלבת מנטרות קיטשיות להחריד,

קוראת לעשות עליה, משרבבת אופטימיות ותקוה,

ושואלת שאלות, שכבר עבר זמנן, "יש כאן ירושלמים?"

היא מתבוננת בקהל, ומיד מתקנת באיזו עממיות כובשת,

"יש כאן מליונרים?"

"אמרו לי שבסטנפורד לא אוהבים מזרחית..."

לא, זה לא נכון, הקהל בעננים.

כולם רוקדים, מתנועעים לקצב,
מזמרים כמו המנון את כל המילים,
נפלאות דרכיו של המוח האנושי.

ועינת, באליפות,
מצליחה לדלות, מהזיכרון החלוד שירים שנשכחו, 

מנקה את האבק, והנה אנחנו שרים בצוותא.

לא, זאת לא שירה בציבור, גם לא הופעה.

זה איזה ג׳אנר חדש ציבורי ואישי, 

שפורט כה יפה על כל נימי נפשי,

מעורר נשכחות,

מחבר יבשות.

כי בסופו של דבר ואחרי הכל,

על אף המרחק הגאוגרפי, 

על אף הריחוק התרבותי, 

עמוק בפנים,
כולנו ישראלים.