ארץ טרופית יפה

׳מי שלא בקר בקרנבל בסלבדור, לא בקר בברזיל מעולם....׳, כך אומר לי ג׳וזל המדריך בבוקרו של היום הראשון שלנו בסלבדור, בדיוק כמו המשפט על שמחת בית השואבה ובית המקדש שהורדוס שיפץ.

ג׳וזל מוליך אותנו ברחובות הציוריים של סלבדור ומספר לנו במבטא פורטוגזי מתגלגל את ההסטוריה של העיר הנהדרת הזאת. אני מתבוננת בו, עורו שחור משחור, וחיוך שיני פנינה מאיר את פניו, הוא לבוש בבגדים קצרים לבנים, ונראה כאילו פסע זה עתה חי מתוך פרסומת של בנטון על שלט חוצות בשדרה. בכלל, אני מרגישה כמו בסרט, מהלכת בתוך חלום.

יש משהו מרתק בשילוב בין עמים, במזיגה שבין עם עבדים שחורים והכובש הפורטוגזי הנוצרי, בחיבור הזה, שבין אפריקה לאירופה בדרום אמריקה, נוצרה תרבות חדשה. האוכלוסיה המקומית, היא תוצר של המפגש בין התרבויות, מכנים אותה ׳מולטים׳ וג׳וזל מסביר לי את מקור המילה, שמסתבר שהיא מעליבה, mule, כמו פרד, שמוצאו בחיבור בין סוס וחמור, כך גם בני התערובת, בני אהבה שהכתימה את שמם.

יש משהו מעניין בערים לחוף ים, יש משהו סקסי בברזיל, משהו מתריס בנערות המקומיות, הן עגולות, מלאות, לבושות צמוד, צמוד, הן מעכסות, מחצינות את מניותן.

אנחנו מהלכים ברחובותיה של עיר צבעונית מאוד, בתים קולוניאלים, צפופים בשלל צבעים בוהקים, טורקיז, ורוד, צהוב, תכלת וירוק, תריסי עץ, קשתות, טיח מתקלף, פירוזלי סורגים מרהיבים, דלתות ברזל פונות לרחוב, והרבה, הרבה כנסיות וקתדרלות יפות, בסגנון בארוק ורוקוקו, ניאו קליסיקה ועוד מנזר מהמם, שהוסב לבית מלון. אנשים ססגוניים שוטפים את הרחובות, שחורים, תספורות אפרו, בני תערובת, נשים עם טורבני זהב גבוהים, עגילי ענק מחושקים לאוזניהן, שמלות תפוחות, פנים אפריקאיות, אף רחב, שפתיים בשרניות, הן יפהפיות. השפה הפורטוגזית מתנגנת ברחובות כמו שיר, היא חושנית להפליא, מפתה, שפת אהבה.

קצת הסטוריה

ימי הזוהר של סלבדור היו בין המאות השש עשרה לשמונה עשרה, תחת הכיבוש הפורטוגזי, היא הייתה שניה בחשיבות לליסבון והבירה הראשונה של ברזיל. 

הפורטוגזים כפו את הקתוליות על המוני העבדים השחורים, שהובאו לכאן מאפריקה, לעבוד במטעי הסוכר ומאוחר יותר במטעי הקפה. העבדים אומנם נאלצו להמיר את דתם אך בסתר המשיכו לקיים את הפולחן האפריקאי, שהביאו מהבית, נשמע מוכר? ג׳וזל מספר על נוצרים ממוצא יהודי (אנוסים) בעלי ממון, שהגיעו לסלבדור בעקבות רדיפות האינקוויזיציה בספרד ופורטוגל, והקימו כאן קהילה למופת. כאן הרחק מעיני האינקויזציה, יכלו לחזור ליהדותם, הם הקימו קהילה ובית כנסת, שניתן לבקר בו גם היום.

בכלל, יש לנו המון משותף עם השחורים בסלבדור, לא רק עובדת עברנו כאנוסים, אני לומדת מג׳וזל על מנהגים כמו כפרות עם תרנגול חי ותשליך, שנפוצים בקרב הקהילות השחורות בסלבדור. ברחובות, רוכלים מציעים לי חינם, לקשור סרט סביב ידי, שלושה קשרים, שלושה נדרים, שלוש משאלות לעתיד, כמו הסרטים האדומים של הבאבות והקבליסטים היהודים.

בשנת 1818 היו מחצית מתשבי ברזיל עבדים שחורים. בשנת 1850 הפסיקו לייבא עבדים, בעקבות לחץ אנגליה וסיבות פוליטיות כלכליות אחרות. ג׳וזל טוען שהיה גם טיהור אתני, מחלות שהופצו בקהילת השחורים, כמו גם מלחמות, שהוכרחו ללחום בהם וגבו מחיר יקר בנפש. ב 1888 נחקק ׳חוק הזהב׳, חוק שחרור העבדים. אני תוהה אם העבדות אכן הופסקה, לפי החוק, אין ספק שכן. בפועל, באהיה היא מחוז עני ביותר. האוכלוסיה השחורה, שמהווה שבעים אחוזים מכלל התושבים, עדיין חיה בפבלות עוני, נותנת שירותים בעוד הלבנים מנהלים את העיר. אנקדוטה קטנה, שמלמדת אולי יותר מכל על התפיסה העצמית של השחורים בעיר.

במסגרת סיבוב קנית מזכרות לקטנה, התלבטתי בין בובה שחורה ללבנה, תמוה היה לגלות, שהבובה הלבנה יותר יקרה. ואולי אין בכך דבר, אלא רק נסיון שלי להוסיף פסכולוגיה בגרוש לחברה שסועת פערים ועוני. הבובה השחורה, נלקחה הביתה בשמחה היא הרבה יותר יפה ומעניינת.

בהמון מובנים נראה כי בסוף המאה התשע עשרה חלה תפנית בעיצוב הקרנבל. עם חוק הזהב, זרמו העבדים מהחוות החקלאיות לערים כחלק מתהליך התיעוש, מביאים איתם מסורות, מוסיקה ופולחן, ששנים רבות החזיקו בסתר. גם היום, אוכולסיית סלבדור היא קתולית אך הפולחן והאמונות האפריקאיים מבעבעים מתחת לפני השטח. עוד פרט מעניין, שג׳וזל מציין, על העבדים השחורים, אמנם נכפתה הדת, אך הם לא הורשו לבוא בקהל הכנסיות המקומיות. כך, התחילו לבנות להם כנסיות משל עצמם.  בכנסיה שחורה כזאת במבנה מרשים וכחלחל, ביקרנו במיסה של יום ראשון. תקרת הכנסיה מצוירת דמויות מהברית החדשה, כל הדמויות לבנות, ואני מוצאת שזה מפליא. לעומתן, פסלי הקדושים, הם שחורים. אנחנו יוצאים לחצר הכנסיה השחורה, וג׳וזל מספר לנו על אנסטסיה השחורה, המשרתת, תכולת העיניים, שנאנסה על די בן המאסטר של האחוזה, והפכה קדושה. במו עיני ראיתי אישה באה בימים, קמטים חורשים את פניה, מדליקה נר לעילוי נשמתה של אנסטסיה היפה.

הספירה לאחור

אנחנו מגיעים לסלבדור, באהיה, כשבוע לפני הקרנבל. התרגשות באוויר, העיר בהכנות.

בקרן כל רחוב מוסיקה חיה, תופי ענק, גיטרות, להקות מקומיות ומשאיות עם אורות ניאון ועליהם נגנים, עורכים מסיבות בלוק. אנחנו צועדים בעיר היפה, מכוניות משמיעות מוסיקה בקולי קולות, לצלילי המוסיקה, נערך משחק כדורגל ספונטני וארוך, השחקנים לבושים בבגדי נשים, חזיות וחצאיות טוטו, איפור כבד ותסרוקות, שלום סלבדור! השכנים צופים מן המרפסות, מבתי הקפה ופתחי הבתים, מריעים לכל גול, שהלא סיסמת הקרנבל היא סמבה, כדורגל ושמחה, בפורטוגזית, זה נשמע יותר טוב, מבטיחה!

והקרנבל, בכלל עדיין לא התחיל, אבל ההתרגשות באויר, המתח נבנה, כשני מליון תושבים עתידים לחגוג כאן בצוותא עם תיירים, חג של פריקת עול ושיכרון חושים. העיר מתכוננת, במות בידור, רחובות מקושטים, להקות עורכות חוזרות, אנשים מניידים תחפושות ענקיות.

רק הגענו ואנחנו לומדים שחבורת המתופפים המפורסמת, הבטוקדה של אולודום מופיעה כאן הערב. ג׳וזל מספר לי שהלהקה הזאת התפרסמה, כשהיה בן שבע עשרה, הלהקה שליוותה את מייקל ג'קסון בקליפ They don't Care About Us. אחר כך, גם פול סיימון הקליט איתם שיר. וכל השאר הסטוריה, היום, הם סלבריטאים מקומיים. אנחנו נחפזים לרכוש כרטיס ומוצאים עצמינו בחוויה חד פעמית, מופע של כחמש שעות, בכיכר משקיפה אל העיר העתיקה. את הדרך, אנחנו מוצאים לקול התופים ואדי האלכוהול באוויר. הקהל מכיר היטב את המילים, אגנים מתנועעים לקצב המוסיקה, תערובת של סמבה ומוסיקה אפריקאית, מסיבה/הופעה, רמז אפי למה שעתיד לבוא עלינו לטובה.

אנחנו יוצאים מן ההופעה לגלות, שהעיר רק התעוררה.
ברחובות, נערים רוקדים קפוארה, ריקוד מלחמה שהביאו האפריקאים מהיבשת הרחוקה. שנים אסרו האדונים על אמניות לחימה, התחכמו להם העבדים האנוסים עם ריקוד שהוא סוג של אימון. בכניסה למלון, מסיבת רחוב ספונטנית, אנשים מחופשים, מסכות וכובעים, מוסיקה מחרישת אוזניים, נערי בית ספר בסדנת תיפוף ברחובות, קצב, זיעה והרבה אנרגיה טובה.

חוף

האמת היא שהיה לי בראש את טרקונזו, כפר דייגים קטן, חופים בתוליים ומים בצבע טורקיז, רק שהיה די מסובך להגיע לשם.

אז גילי לחץ, והתפשרנו על Tivoli בPraia do Forta.

אנחנו קופצים לארבעה ימים בין ההכנות לקרנבל, לקצת שקט על החוף. פוגשים בזוג המרענן, שמביא איתו קרני פז של גיל ושמחה, פגישה מחויכת ביותר. סיפורים וצחוקים, קפריניות על חוף, אוכל טוב, מה עוד נחוץ לו לאדם בשביל לחיות?

Tivoli אומנם לא נמנה על המלונות החביבים עלי, הוא גדול מדי, יש בו ארוחות מזנון ומועדון ילדים, אפילו השם, לקוח ממקום אחר (מי לעזאזל נותן לכפר נופש ברזילאי שם איטלקי?) אבל אני מוכרחה להודות, שהבחירה נהדרת, הנוף עוצר נשימה, עצי קוקוס, דקלים לחוף ים יפה במיוחד, קופים בגודל עכברים במלחמה מתמדת עם ציפורים, משמשים הצגת בוקר לקהל הנופשים, יפהפיות ברזילאיות בבגד ים קטן, וגם ברזילאים עם גוף, שחבל על הזמן, מטות שיזוף בלבן, מזג אויר מושלם ומשב בריזה מן הים. תפאורה נהדרת לחופשה זוגית מהנה. במרחק הליכה לחוף הים הנפלא, אתר לשימור צבי ים (Tamar) ועירה חביבה, עם חנויות, בתי קפה ומסעדות, מוסיקה חיה וריקודים ברחובות. 

קרנבל ותרבות

הקרנבל בסלבדור, אומר ג׳וזל הוא קרנבל של האנשים. מן מסיבה ענקית של כשבעה ימים, עד אור הבוקר, שותים, רוקדים ושרים עד שיכרון חושים. לא זאת לא התהלוכה של בתי הספר לסמבה, עם התחפושות והנוצות, את זה אפשר למצוא בריו, כאן זה אותנטי, הוא מסביר לי, מתעקש, זה באמת קרנבל של העם.  

אז מה זה הקרנבל? המון משולהב ומיוזע רוקד באקסטזה ריקוד משולהב יצרי וחושני. מליוני אנשים ברחובות דחוקים, מנענעים אגנים. סגנון המוסיקה השולט בקרנבל בסלבדור הוא AXE (א-שה) שהוא שילוב של מוסיקה אפריקאית וברזילאית, אבל יש בו גם אלמנטים של סמבה ורגאי. נשים במכנסי ג׳ינס קצרצרים מבליטים ישבני ענק, חזיות וחולצות חושפות, גברים עם פלג גוף עליון ערום, רוקדים ונדחקים. מהר מאוד, אנחנו מזהים את הסלבריטיאים המקומיים ומתאהבים. דניאלה מרקיורי, קלאודיה, איווט והלהקה צ׳יקלוטקומהבננה. לפני שנה היה כאן מישל טילו, שכבר כבש את ליבנו.  הקרנבל, הבלגן האמיתי נערך בסלבדור בשלושה מוקדים בעיר התחתית. בכל מקום, מזהירים אותנו לבל נלך לבד, לא לחצות בחשכה, בלי תכשיטים, בלי מצלמה, רק עם כסף כיס למונית, להפגין בעלות על האישה, רק ממגוון האיסורים והאזהרות אני מתמלאית חשש, ובכלל באנו לחגוג.

פתאום אני מבינה, שהסכנה היא לא בשוד אלים או אונס (על אף שגם זה יכול לקרות ברחובות צדדיים חשוכים). אלא בהימחצות על ידי קהל משולהב, בתאונת דרכים, היקלעות לקטטת רחוב, צביטה בישבן, משיכה בשיער, כיוס או נשיקה כפויה מחוגג שיכור או מכה בלי כוונה משוטר, בעת מילוי תפקידו. שנים חלמתי על הקרנבל בסלבדור, באהיה, שהוא הhard core, של הקרנבלים בעולם. וכגודל בציפיה, כך גדולה האכזבה. ואולי, כבר עברנו את הגיל של מסיבה מטורפת עם ריח שתן וקיא באויר. ואולי מקורה של האכזבה, כי אנחנו לא מקומיים ולא שולטים באמנים ובשירים. כך או כך, אני מזכירה לעצמי, שזאת חוויה. אני זוכרת את דבריו של ג׳וזל, שלפני עוד גירסה מעודנת של הקרנבל. בשנים האחרונות, שינה הקרנבל פניו בסלבדור, מביצים סרוחות ושתן ברחובות לקונפיטי ניר ופרחים. אבל עדיין, נראה לי כאילו שוחרר שד מבקבוק, שד של יצרים, חושניות ותאוה למקצב תופים.

שלוש דרכים לחוות את הקרנבל בברזיל, ואני מצאתי דרך רביעית (ברגוע, על כוס קפירניה בעיר העתיקה;-) הנה הם לפניכם מן הכבד אל הקל.

פיפוקה-חינם! ׳פופקורן׳, ריקוד ספונטני ברחובות, דחוק בין קהל מתלהב, מתלהם, צפוף יצרי, רוקד וקופץ כמו פופקורן בנקודת רתיחה, רוקד קדימה ואחורה, כשברקע צלילי הקרנבל. בין לבין קטטות שיכורים, שוטרים בטור עורפי חמושים באלות ואקדחים, ריחות סרח באוויר, נשמע יותר טוב כאן בפוסט, ויתרתי על האפשרות מראש. 

בלוקו- תמורת סכום סמלי יחסית, מקבלים טי שירט, כרטיס כניסה לעקוב אחרי הלהקה האהובה עליך, שעתיים של ריקוד מטורף ברחובות העיר ובעקבות להקה מקומית. 

בראש הטריו אלטריקוס, משאית ענק עם אורות ניאון ודקורציה מסיעה את הלהקה, ההמון אחריה ובסוף עוד משאית עם בר ושירותים. הבלוקו נע בקצב איטי למדי, שני קילומטרים בכשלוש שעות. היתרון, מרגישים חלק אבל תוך כדי שמירה מתמדת, משני הצדדים, אבטחה ושוטרים. החיסרון, מעקב אחרי להקה אחת, ועדיין בלגן, כך או כך עוברים פיפוקה בדרך לשם. על אף שנערכנו בזמן, הברזתי מהבלוקו בדקה התשעים, באתי לחגיגה ולא למלחמה, וכך נותרנו מבלים בקרנבל בקמרוצ׳י.

קמרוצ׳י - מתחמי מועדון, שיש בהם הכל, אוכל מכל הסוגים, שתיה, דסקוטקים, הופעות, ספא, ובשלנו, אפילו היה חוף ים! את ההמון המשולהב רואים מקונסטרוקצית מרפסות שמשקיפה מעל מצעד הקרנבל. הלהקות על האלקטריקו עוצרות להופעות פרטיות, דרך יקרה ביותר ויחסית בטוחה לחוות קרנבל.  מהמרפסת רואים את ההמון בפיפוקה ובבלוקו. למשמע הלהיטים, הקהל המשולהב קופץ בריקוד משולהב, גופות מיוזעים נדחקים זה לזה, המרפסת זזה, ואני נעה בחוסר נוחות. הקמרוצ׳י, הוא מן מועדון של הכל כלול, שתיה, אוכל, להקות, ריקודים ובחלק מהם יש אפילו שירותי מספרה וסרטים. 

גם כאן, כרטיס הכניסה הוא טי שירט אחיד לכולם, אבל זה מדהים לראות מה עושות ממנו הברזילאיות, הן תופרות מחדש, במגוון עיצובים, חולצת סטרפלס, כתף חשופה, גופיה, מוסיפות נצנצים, סרטים ואבזרים, לחולצה יחודית ומחמיאה. 

די מסובך להגיע לקמרוצ׳י, שנמצא במקרה שלנו, בסוף נתיב הקרנבל, כך ששעת הליכה בקרב המון דחוק, בעיר מלוכלכת וריח שתן באוויר, מספקת לנו חויית פיפוקה ובלוקו, תענוג מפוקפק באמת.

קרנבל משפחות בעיר העתיקה- מהר מאוד אנחנו לומדים, שיש אוירת קרנבל בעיר העתיקה, וזאת דרך נפלאה לחוות ולבלות באופן בטוח יחסית. להקות מתופפים, רקדנים, קפוארה, מסכות בובות ענק במצעדי רחוב ססגוניים. ילדים ונוער מנענעים אגנים, סבתות לוגמות בירות, מוסיקה בכל פינה, אוירת חג. ילדי גנדי, Filhos De Gandi- כבשו את ליבי, גברים במגוון גילאים, ילדים, בני עשרה וגם בגיל העמידה, בטורבני מגבת לבנים ולבוש כחול לבן, צמות בזקן ומחרוזות לקישוט, צועדים בתהלוכה מרשימה מאוד, מסתבר שמדובר בתנועת מחאה, מן צדק חברתי של עובדי המספנות בברזיל של סוף שנות הארבעים. 

מלון

ארבעה מלונות לכדו את תשומת ליבי כשהתכונתי לטיול, בשניים הצלחתי לשהות, בעוד אחד, ישנו חברים. הרביעי, נראה נפלא, אולי לפעם הבאה.

Hotel Aram Yami מלון בוטיק קטנטן בפאתי העיר העתיקה, מרחק של כעשר דקות הליכה מכיכר פלורינו. מלון בן חמישה חדרים, סוויטות, מעוצב למשעי. החדר שלנו הוא הפתעה! ריצפת עץ, מיטת אפריון עם כילה, נוף עוצר נשימה לנמל, כחול יפה של ים בערבוביה עם כיעור אורבני, בריכה מזערית אבל פרטית, חדר רחצה ועוד חדר אחד, מראה נקי ומזמין. בקומה הראשונה, מוגשת ארוחת בוקר על טהרת המטבח הברזילאי, פירות העונה, לחמניות גבינה, וקפה, שחבל על הזמן. ג׳יקוב ודניאל, אנשי הצוות המקסימים, מסבירים פנים, ומעניקים לנו הסבר מפורט לאן ללכת, איך לחוות את הקרנבל, כולל לספרי נגד יתושים, שכבר אוכלים כל פיסת עור מגופי. לא בכדי, דורג המלון הזה, בreviews, היכן שדורג, במקום הראשון.

בתקופת הקרנבל התארחנו בHotel Villa Bahia, המלון יושב בלב הרובע ההסטורי בסלבדור. הוא מרגיש כמו מסע לימים בהם סלבדור הייתה קולניה. הקירות צבועים בצהוב לימוני, דלתות עצומות בירוק בקבוק, מיטת אפריון, כילה ומרפסות מפורזלות פונות אל הכיכר. החדרים הם על שם קולניות, אנחנו בילינו שלושה לילות קסומים בחדר על  שם אנגולה, החדר מרוהט בחומרים טבעיים וחמים, ערבוב של רצפת עץ ואריחים מצוירים, רהיטי עץ עתיקים וכיור נחושת עמוק, את הדלת העצומה, פותח מפתח בן מאה שנה, תפאורה נהדרת שמרמזת על הסטוריה מפוארת.

ביום האחרון, שניה לפני שעוזבים, א׳ מראה לי ליד הברכה, מקוה וכתובת שימור. המלון, בו אנחנו שוהים, היה שיך למשפחה יהודית אמידה, ויש בו מקוה משנת 1680, מדהים אותי איך תמיד מוצאת אותי הנקודה היהודית, ובמחשבה שניה, יכול להיות שאני זאת שמחפשת אותה? 

עוד מלון נפלא, לטענת הרעננים, הוא Hotel Casa Amarelindo עיצוב מקומי, ארוחות נפלאות, נוף ים ומיטת ענקית.
על הגג, בריכה קטנה לטבילה בימים החמים של הקרנבל, ומקום מפגש לערב בלתי נשכח.

קולינריה

הארוחה הראשונה היא בבית ספר לבישול סלבדוראי. בית קולוניאלי, שמרגיש כאילו אנחנו במנהרת הזמן, באיזה מטע קפה או אולי סוכר. תריסי עץ ירוקים ולצידם, מלצריות שחורות בלבוש מסורתי. האמת, האוכל, לא מעורר תאבון, עיסות בשלל צבעים ומרקמים, אבל כשמעיזים וטועמים, מתענגים. קטניות וקדירות, קמח תירס, שרימפסים בחלב קוקוס, אורז עם צדפות, ולקינוח, פירות. זה מה שבחרתי מהשפע העצום. 

ארוחת ערב אנחנו אוכלים בMaria Mata,סטייק עסיסי עם גרגרי פלפל ורוטב נפלא, מרפסת קטנה וברקע, צלילי הקרנבל וזיקוקי דינור מחרישי אוזניים, וקינוח נפלא על טהרת הפאפאיה. 

ארוחת הבוקר בVilla Bahia, היא משהו מיוחד, לצלילי פכפוך מים, בחצר ביתית בניחוח קולוניאלי, מוגשים לחמניות קוקוס טריות וחמות הישר מן התנור, בליווי צלחת פירות צבעונית ואומלט, בהתאמה אישית, מיץ תפוזים סחוט טבעי, וממתק גבינה מותכת עם רוטב מתקתק. 

ארוחת צהריים מנצחת אכלנו ב Hotel Casa Amarelindo , שרמפסים ברוטב שום, שמן זית ויין, ועוד סלט מנצח, של שרמפסים עם מנגו וטיבול מקומי, קפריניות עם פירות סחוטים טבעיים, וקיש כמו בפריז.

אבל הארוחה, שזכתה במקום הראשון, הייתה ללא ספק זאת של המלון, מוקקת שרימפסים, סלט מנגו ושרימפס על מקל קינמון בתוספת תפוחים אפויים, מתכון שאפשר לאמץ לראש השנה, רק חבל ששרימפס, זה לא ראש אלא בעיקר זנב;-)

הארוחות בחוף, היו מהמטבח הסלבדורי, מוקקה שרימפס, בחלב קוקוס, אורז ובשר, קציצות כמו פלאפל, שום דבר מיוחד אבל פלאן קרמל טעים כקינוח, ששבה את ליבנו, והוסיף אי אילו קילוגרמים למשקלנו.
כשאני מסקרת את הקולינריה ומשווה מסעדות, מעמיד אותי א׳ על מקומי, ומזכיר לי, שלא הגענו לפה בגלל האוכל, צודק הבחור, כרגיל:-)

קניות

גם הפעם לא ויתרתי על נעליי MAZ לילדים, נעליים ברזילאיות בצבעים מטורפים, סוליה גמישה ושרוכים תואמים. אחר כך התברר לי שיש חנות גם בתל אביב. עוד חולצה קטנה נוצצת, הקרנבל בפתח, המסיבה מחייבת. ברובע ההסטורי אני מתפתה לרכוש מזכרות לתיירים, חולצות לבנים, בובה לקטנה וכלי נגינה אפריקאים למסיבת קריוקי הבאה (ראו הוזהרתם;-)

הכל בתמהיל

טיול מוצלח הוא תמהיל מדויק של נופים, עניין, תרבות, אנשים, של מוסיקה ובידור, בתוספת קולינריה, הסטוריה, שופינג, מקומות מיוחדים להניח את הראש, וחברים או משפחה לחלוק איתם חוויות.
בברזיל עם הרעננים זה עבד. 

שמש, ים, סמבה, חוטיני, קפירניה, קפוארה וקרנבל מטורף.

הכל בתמהיל, אמרתי כבר;-)

חבר טוב

לא זוכרת איפה,

אבל קראתי איפשהו שכל מה שצריך בחיים זה חבר טוב.

ואני מוסיפה, חכם ואמיתי, כזה שאומר את האמת גם כשהיא לא ממש נעימה.

ממקום טוב, של דאגה כנה ואהבה גדולה.

אם להודות על האמת, זה לא פשוט. אתה רואה חבר ש׳נופל׳ על אותה שטות אינספור פעמים. מן באג קטנטן שמתחבא לו בפנים, ועוצר אותו מלמצוא בן זוג / לפתח קריירה / לאהוב / להיות מאושר / להסתדר...

וזה לא תמיד נעים להצביע באצבע מורה ולהגיד: אתה קשה / קמצן / עצלן/ לא סלחן /  עוסק בטפל/ רואה את העולם בשחור ולבן או נלחם סתם....נשמע לא טוב, נכון? פטרוני, מי אנחנו שנבקר? אז שנוותר....?

אז אנחנו שותקים, שומעים בפעם האלף את אותו הסיפור, אותה הגברת מהסיפור שעבר, עם תפאורה אחרת ונסיבות משתנות, אבל המהות לא משתנה ו׳צועקת׳, ניעור, עכשיו!

החבר שואל לעיצתנו,
אנחנו מהנהנים במבוכה, ונכנסים לסחרור קשה,

לקונפליקט,

אומרים או לא?

עכשיו או אח״כ?

מעגלים פינות או נכנסים לעובי הקורה?

׳מה אני צריך את זה?׳, ׳אשאר בצד...׳

יכעסו עלי, אני עלול להיכנס לעימות נוקב, שוה?

כנות, כן או לא? גם במחיר החברות?

לפני כמה שנים קיבלתי החלטה.

לקרובים אלי, לאהובי, אני משתדלת לומר אמת.

אנסה לנסח בעדינות ובהומור,

(לפעמים זה עובד לי, רוב הזמן, לא...;-)

זהו בדיוק התפקיד של חבר טוב.

ועכשיו תדעו, שאם אמרתי את שחשבתי,

זה כי עניתם על הקריטריון של ׳אהובי׳,

הווה אומר,

הביקורת נאמרה ב א ה ב ה 

ובכוונה טובה. 

ואגב כך, עכשיו יש לכם בכתובים,

מהחברים שלי, אני מצפה לאותם הכללים.

אל תצדיקו אותי כשאני טועה.

אל תעמדו מנגד, שותקים, 

כשאתם רואים שאני מכשילה את עצמי על אותם העניינים,

תעזרו לי במילה טובה שבאה מאהבה, בכיוון והכוונה,

ואזכה אתכם בהערכה גדולה, 

ובחיבוק חם (אחרי שקצת אכעס:-)

מבטיחה!

מכירים את גברת perfection ?

ובכן יש לי שכנה כזאת.

המכונית שלה תמיד מבריקה, מחליקה על הכביש בשקט וסטייל.

בתא המטען, שקיות הקניות עומדות למסדר.

בגראג' שלה יש חדר כושר,

והיא מדוושת על האופניים במרץ מדי בוקר.

לילדים, היא מגישה ארוחה חמה לפחות פעם ביום,

הכל אורגני, בריא, gluten free לצד מיץ ירקות סחוט טבעי.

היא מתנדבת בבית הספר, בגן הילדים וגם בבית יתומים מקומי.

כן, כן, כל זאת לצד עבודה במשרה מלאה וקריירה מצליחה.

היא לבושה תמיד לפי צו האופנה, שיערה עשוי בקפידה,

בלונד דבש עם עיניים כחולות (אלא מה?!)

שיניים צחורות וחיוך ׳קולגייט׳ מרשים.

היא אף פעם לא מתעצבנת, תמיד מדברת בשקט,

היא שקולה ומתוחכמת, עדינה, נדיבה  וכובשת.

היא סקסית, היא ספורטאית, היא מצחיקה 

וגם אינטליגנטית ועניינית, הכל במידה. 

היא מארחת, היא מתארחת, היא מדגמנת זוגיות לוהטת.

בשעות הפנאי, היא תופרת, מעצבת, מציירת, אופה ומבשלת.

היא חברה נפלאה, מוצאת את הזמן לשיחות נפש, 

תמיד יש לה עיצה טובה,

היא מגישה מרק חם, כשמי מחבריה נופל למשכב,

אופה עוגות יומולדת, מקפידה לברך באופן אישי,

ואלופה במתנות בליגת ׳בוטיק׳.

היא אמא, רעיה, בת, דודה, גיסה, 

כלה ואחיינית, ואת כל מגוון התפקידים,

היא ממלאה ברצינות תהומית.

 

 

עכשיו, כולכם מבינים למה היא אף פעם לא תהיה חברתי היקרה,

אני פשוט מתפלצת ממגוון הכישורים, מההספקים והעשיה.

והשבוע, כשהתלוננתי על שכנתי המוכשרת, ענתה לי אמא אחרת,

שגם אני, לפעמים כך נתפסת.... הסמקתי קלות, אבוי לבושה,

מיד קלטתי, שמדובר בעלבון ולא מחמאה.

אז לבן על גבי שחור,

אספר לכם בזה הבלוג, שהכל בדיה ואין להאמין לאף מילה.

אני מחפפת, מתעצבנת וכן, גם צועקת, 

ובבוקר, אני רחוקה מלהיראות זוהרת....

המכונית שלי מאובקת, בערבים, אני פשוט מעיפות נזרקת,

ולפעמים אני מתעצלת, ולא, אני לא תופרת,

אפילו לא כפתור, ולא סרט,

אני רחוקה מלהיות מושלמת, פשוט כי בחרתי להיות מאושרת!

יום הבוחר

הבוקר עלה בקליפורניה הרחוקה,

כמו בכל יום אחר, יום חול, בלי התרגשות יתירה,

יום של שיגרה ברוכה, של עבודה.

בחציו השני של הכדור, עולם כמנהגו נוהג,

למעט איזכורים קצרים בכלי התקשורת המקומיים, 

לא ניתנה במה מיוחדת לבחירות בישראל.

הישראלים בעמק הרדום, דיברו על המצב תוך כדי פיהוק,

כל מי שראיינתי, עדיין התחבט, אפילו ביום שלפני,

ולמרבה הפלא, גם ביום שאחרי.

ואני תהיתי, אם ההלך כאן משקף את מה שקורה מעבר לים,

או שהוא אופייני לעמק הסיליקון הנם.

בסופהשבוע שקדם ליום החשוב, בילינו עם חברים,

על צלחת טעימות וכוס יין מעודנת, נתחו אצלנו את המצב,

בנימה מהוססת, בחוסר נעימות של מי שחי בניכר.

לא ידעתי מנוח, עקבתי בסקרנות ׳שרונית׳ אופיינית,

אחרי הסקרים, המדגמים, נאומי הנצחון וגמגומי הכישלון.

כן, ככה זה כשחיים 'בלי' ומרגישים 'עם'.
(או ההפך, אבל זה כבר שייך לדיון פלוסופי אחר...)

אני, כנראה אופטימית ללא תקנה, 

ויש מי שחושב אותי לנאיבית יתר על המידה.

וגם את תוצאות הבחירות, אני בוחרת לראות באור ורוד.

כי דווקא כאן, יש לי זכות בחירה.

תראו כמה אנשים הלכו להצביע ולהשפיע,

תראו איך התחזק המרכז, הקול השפוי וכן, יש סופסוף סיכוי לשינוי.

תראו כמה פנים חדשות בפוליטיקה הישראלית,

פנים רעננות, נקיות, מלאות כוונות טובות.

ואני בוחרת להאמין להם לכולם,

כי כמו שמיכל אומרת, assume good

ויקרה לך....

אני בוחרת להאמין, שעוד יבוא שלום עלינו, שיש תקוה,

ומייחלת לממשלה הגונה ויציבה.
והפוסט הזה, איננו פוליטי כלל וכלל, אבל הוא כן עוסק,
בזכות הבחירה, לראות את חצי הכוס המלאה.
 

ועכשיו לסקפטיות, שמקננת בכל פולניה,

כולי תקוה, שלא אקרא את הפוסט הזה בדיעבד,

בעוד שבוע, בעוד שנה,

ואלמד, למבוכתי, כי תקוותי נשארה עגונה.

כי איזו עוד ברירה יש לנו? לא להאמין? לא לקוות?

כי אם כך, עדיף לבחור בלחדול. 

ותסלחו לי יקירי, ששוב עסקינן בפוליטיקה,

מבטיחה בפוסט הבא לחזור לסורי,

ולהתמקד בחיים הטובים.

צחוק מהעבודה

 

נו טוב, ידעתי שיגיע היום, 

הילדים מחקים את סגנון כתיבתי,

ומריצים ׳דחקות׳ על חשבוני.

אנחנו מתחילים שיחה מעניינת, 

ובן הרף היא הופכת ל׳פוסט שרוני׳,

בדיבוב מקורי של הילדים שלי,

מחמל נפשי, מאור עיני,

יוצאי חלצי.
(רגע, אפשר להשתמש בביטוי לאישה?)

ריבוי פסיקים, תובנה, חויה, א׳ טוען...

וההכרה, שהטוב הוא כאן.

הם מסתלבטים עלי.   

׳שקט, אמא כותבת...׳,

הם מתלוצצים, מקניטים אותי

ומבסוטים.

שנים שאני עושה אותו הדבר להורים, 

עכשיו הגיע תורי;-)

ואני, שיש לי בגנים נטיה להיעלב,

מוצאת שזה מאוד משעשע ומחמם את הלב,

לשמוע צחוק מתגלגל ואחוות ילדים, 

גם אם מושא הבדיחה

היא אני.

Hola Guatemala!

יום ראשון- אנטיגואה

הגענו טרוטי עיניים לאנטיגואה היפה! עיר קולוניאלית ציורית, היושבת בין שלושה הרי געש. אנחנו פוגשים בדליה, מדריכה נחמדה ויוצאים לתור איתה את העיר המקסימה. סיור הכרות והתמצאות, שכולל קתדרלות בסגנון Spanish Baroc, העיר מחולקת לגריד רחובות, אין כבישים והדרכים מרוצפות באבנים מקומיות. העיר הזאת היא משהו מיוחד, בתים צבעוניים, קתדרלות מרשימות, בתי מלון ומסעדות פתוחות לחצרות פנימיות עם צמחיה מטפסת ודקורציה מהפנטת. במרכז העיר, אקוודוקט, שהוא בעצם אגן כביסה, אליו מתכנסות נשות העירה מדי יום לעבודה ורכילות קלה. אנחנו מבקרים בקתדרלה המרכזית, במטה הממשל הקולוניאלי, בכנסיית מרצדס, בכנסיית סן פרנסיסקו, בית העירייה, המנזרים, הארמון ושער הניצחון. מסביבנו מקומיים צבעוניים למדי, עם תורבנים, נשים בלבוש ססגוני, נושאות על גבן תינוקות בני יומם, רוכלים ברחובות מציעים לנו תכשיטים, חרוזים, פירות ומגדנות. אריגים בשלל גוונים מתעופפים ברוח הנעימה של שעת בין ערביים, פעמונים מצלצלים מראשי הכנסיות ומכריזים, יום ראשון הקדוש, סוסים רתומים לכרכרות, המקום קסום מאוד. 

אנחנו מתיישבים לארוחת צהריים גואטמלית (שדומה להחריד לארוחה מקסיקנית...), יקרה ולא מהנה. כעבור יום נלמד, שתירס, אבוקדו, שעועית שחורה מככבים כאן בכל ארוחה, במתכונת כזאת או אחרת, ולא, קולינריה, היא לא השפה המדוברת. גלידה נהדרת של פירות טרופיים וסיור בכרכרה לקטנה, שכל כך יפה בקשה והנה אנחנו, במלון.

 Quinta de las Flores בסגנון Spanish Mission. המקום, בנוי על חורבות מימי הכיבוש הספרדי, צמחיה מלבבת, מזרקות, קשטות ובתי אבן עם רעפים, עבודות עץ מרשימות, פיתוחים וערסלים מתחת חופת כוכבים. זכינו ב׳קסיטה׳, בית קטנטן עם מטבח, סלון ואח מבערת, בקומה השניה, חדר הורים וחדר ילדים עם שלוש מטות, אחת בגלריה פתוחה (התלהבות גדולה!), אריגים צבעוניים ככיסוי מיטה, יצירות אמנות מקומיות, ספסלי עץ, אוירה קסומה וחדר רחצה מאכזב למדי. על אף התפאורה המלבבת, לא הצלחנו לשון. תושבי אנטיגואה חגגו כל הלילה, מוסיקה מחרישת אוזניים, זיקוקי דינור ונפצים, לחם ושעשועים של ההמון, שממתין  לחג המולד בחפלות יומיומיות.

יום שני

יום מהמם עבר על כוחותינו....! על אף שהתחיל מאוד מוקדם, התעוררנו בשלוש וחצי, כדי להספיק לטיסה לפלורס, איזור טיקאל, שיצאה בשש וחצי מגאוטמלה סיטי.

הגענו ל Yax Ha, עיר עתיקה של שבט המאיה בלב שמורת טבע ביער גשם. אנחנו פוגשים בדיוויד, מדריך מקומי, וכעבור דקות, מתאהבים! בנועם ההליכות, בידענות הרבה, של מדריך מן השורה הראשונה. דיוויד מוליך אותנו במסלול בטבע של כשלוש שעות. מעל הראש קופים ממינים שונים Howler and Spider monkeys, משחקים בינהם מחבואים, תוכים, יגוארים (לא פגשנו, ואולי טוב שכך...) קאביברות, שועלים, קיויטיס, ציפורים נדירות, וצמחיה עבותה ומרשימה מאוד. הילדים טיפסו על כל הפירמידות, אני רק על שתיים, בגובה של עשרות מטרים ובנוף אלוהי של ג׳ונגלים ואגמים כחולים. אנחנו לומדים המון על התרבות המפוארת, שנקטעה, מסתבר לפני הכיבוש הספרדי.

כששה מליון בני המאיה חיים היום בגואטמלה. אנחנו עתידים לפגוש אותם באטיטלן בעוד מספר ימים. בינתיים אנחנו לומדים, שבני המאיה, חדשו לא מזמן ב 2002 את ריטואל הקורבנות במקום. ודיויד מראה לנו אורכידאה ננסית, חרק עצום בצורת עלה משטה בכולנו בהסוואה מרשימה, חיפושיות שמשילות את עורן. מסביבנו שומרים עם רובי גליל (יבוא משראל) וריאנצ׳רים עם מצ׳טות וסכינים.

יום שלישי

אנחנו נפגשים שוב עם דיוויד ליום מרתק, של מקדשי מאיה בקומפלקס אולי הכי מפורסם בגואטמלה ובעולם,  Tikal.

דיויד הוא מדריך מעולם אחר, הוא כל כך בקיא בתרבות המאיה ובהיסטוריה של גואטמלה, כמו אינדיאנה ג׳ונס, הוא חי את הג׳ונגל. הוא מזהה קופים מקילומטרים, מצביע על הזנים המיוחדים, מלמד אותנו על תוכים נדירים, מוצא בין האבנים את הזכוכית הייחודית, שבה השתמשו בני המאיה כסכין. הוא מלמד אותנו על עצי הCeiba, בני המשפחה של הבאובב, עצי המהגוני והצמחיה העבותה. הוא מסביר לנו עקרונות ארכיטקטונים, שיטת הבניה, החומר וגם מתעמק במבנה החברתי, במעמד הכוהנים והעשירים. אנחנו לומדים על פוק - טה -פוק, משחק הכדור הדתי, הקרבת הקורבנות והמפגש עם האדם הלבן. מנסים לתרגם לשפתנו תרבות שונה ועתיקה. הוא מרתק אותנו בספורים על העבר ובד בבד, משלב מידע על גואטמלה היום, מבנה השלטון, החוקה, האתגרים, הפשע, החינוך.

הטיול איתו היא חויה יוצאת מן הכלל, מסע בן אלפי שנים אל העבר. אנחנו מפליגים בדמיון למחוזות רחוקים, רואים טקסים עם שמנים, לומדים על הכיבוש הספרדי, על מעגל החיים של בני המאיה, הדרך שבה ספרו את השנים, מעגל לכל עשרים שנה, לידת יום בצהרי היום ולא בחצות, כפי שאנחנו טועים לעשות. דיוויד מפעיל את הילדים במשחקי דמיון, בחידות ובמשימות והוא גורם כך גם לקטנה להיות מעורבת מאוד. אנחנו מנהלים דיונים פילוסופים על הדומה והשונה בין הדתות השונות. ולראשונה, איננו רואים את האצטקים, האינקה והמאיה, כמקשה אחת, אלא מבינים את השונה והקונטקסט ההסטורי של כל אחת מהתרבויות הקדומות.

את היום הרביעי, אנחנו פותחים בפארק באיזור פלורס. Ixpanpajul, שמורת טבע בלב יער, שמציעה למבקרים בה, רכיבה על סוסים, מסלול הליכה בגשרים תלויים וזיפליין (אומגה) מעל קניונים תלולים. ׳זה נבלה, וזה טרפה׳, אני חושבת לעצמי... לא רוצה שום דבר, רק להתרווח על הערסל שקורץ לי שם, לשכב בשלוה ולקרוא בספר שלי תחת עצים מצלים לקול ציוץ הציפורים. בסוף, אני מתפשרת, רוכבת על סוס לקול צהלות הילדים וחרחורי הסוסים, שלא נראים מבסוטים. אחר כך אהנה מסייסטה על ערסל, כותבת לכם את הפוסט שלי מכאן. האמיצים שבחבורה ימשיכו לאומגה ויחזרו כעבור שעה סמוקי לחיים ועמוסי חוויות, ואני אודה בליבי, ׳ברוך שעשני אישה פחדנית...׳

ועכשיו, לקינוח. פלורס העיר המתוקה יושבת על אי קטנטן, בתים נמוכי קומה בשלל צבעים, טורקיז בוהק, צהוב לימוני ורוד מתריס, אדום אש, ארגמן, ירוק של ג׳ונגל וכחול של מים מכל פינה. אנחנו מתייעצים עם הגדול מכולם (שרותי האינטרנט), ובוחרים בארוחת צהריים מנצחת. אולי כי היא מהמטבח האיטלקי, Il Terrazzo , קוראים למסעדה, שיושבת על האגם, בטרסה צבעונית ושולחנות ערוכים בשלל צבעים. בורשטות, פניני ומוחיטו, מצוין! 

אנחנו מתיישבים לשעה ארוכה, ואחר שטים באגם בסירה, מלהטטים בידיים ומתרגלים ספרדית קלוקלת עם מר סירה, ומתגלגלים מצחוק מאי ההבנה. ואז חוזרים בקטנה שוב לאותה מסעדה, למשהו מתוק וקפה חזק.

יום חמישי,

אחרי לילה מפנק ולא אותנטי בעליל במלון מערבי, אנחנו יוצאים לדרך ארוכה, לאגם אטיטלן.

בדרך יקח אותנו המדריך החדש,  לשמורת טבע עם עתיקות מימי המאיה, שם נחזה לראשונה בחיינו, בטקס אינדיאני, ריטואל דתי של תפילה לכוחות העליון. השמן יבעיר מדורה ובה נרות צבעוניים סמליים, פרחים ומני מתיקה. בת שבט המאיה תשתחווה אפיים ותתפלל בכוונה רבה להצלחה, בריאות וטוב על בני ביתה. בצד השני, טקס שחור ואפל, כך המדריך מבאר. צאצאי השבטים יצפו בטקסים, בעיניים צורבות מעשן, ואני רק מצרה, שאינני מבינה את שפתם. שלושה ניבים שונים לבני המאיה בגואטמלה וגם הם אינם מבינים זה את שפתו של זה. השבטים נבדלים זה מזה גם בשפתם וגם במלבושיהם.

הדרך לאטיטלן, מרתקת. המוני ילדים, עומדים בצידי הדרכים, ומחכים לשעת חסד. מסתבר שבחג המולד ובראש השנה הנוצרי, הם יורדים מהגבעות, וממתינים לתשורות מהנוסעים על הכביש המהיר. הלב נחמל למראה העוני וההזנחה. אני לא חושבת שמי מאתנו ישכח אי פעם את המחזה הזה, של צפיה ותקוה של ילדים, שלא שפר עליהם גורלם.

אחה׳צ נגיע לימת אטיטלן, לשעת שקיעה יפה במיוחד במלון קוקטי לשפת האגם. Hotel Lake Atitlan, הוא מלון בניחוח גואטמלי לחוף האגם, גינת נוי פורחת וצבעונית, תוכי מדבר, בריכה ומסעדה עם נוף עוצר נשימה, רהוט ועיצוב מקומי, פתוחי עץ והרבה קיטש וקישוטים. מראה מרהיב נשקף מהחדרים, אך בתוכם, הם די בסיסיים.

יום שישי,

אנחנו פותחים את היום בשיט על האגם, שנראה לי יותר כמו ימה, כי אם לכנרת מותר, אז ודאי שבודאי, גם לאטיטלן. מסביבנו הרי געש, וענן סורר שהתיישב ממש מעליהם, ומשטה בנו, כאילו ההר סר וזועף. אחרי שיט של כחצי שעה, אנחנו מגיעים לעירה אינדיאנית, San Juan De Laguna, בני המקום, צבעוניים במיוחד, עם שמלות ותורבנים ססגוניים. תינוקות סמוקי לחיים וזבי חוטם, תלויים במנשא גב מסורתי. נשים חולצות שד בצינעה, מניקות ומערסלות עוללים. אנחנו נפגשים עם בעלי מלאכה מקומיים ומתחקים אחרי אמנותם. פלורה, מראה לנו את טכניקת הציור המיוחדת שלה, ונושאי הציור, חיי היום יום בכפר, ציורי שמן עם צבעים עזים והרבה מאוד פרטים קטנים. המדריך מוליך אותנו לגינת צמחי מרפא ותבלין. לבנדר, ורבנה, נענע, רוזמרין, אניס ועוד אחרים, שלא הצלחתי לזהות ויחודיים למקום. בעלת הגן, מסבירה לנו באריכות על הסגולות הרפואיות של כל עלה בגינתה. אני מתפתה לרכוש משחה חדשה למלחמתי ביתושים. ואז בטוק-טוק מקרטע לבית אריגה, אנחנו מקבלים הדרכה על איך נולד אריג? מצמח הכותנה, ואיך מגיעים לשלל צבעים? מנכסיה של אמא אדמה. משם לסנטיאגו השכנה בשיט קטן, וכאן אנחנו קצת מתאכזבים מהשוק המסחרי, ההמון והזוהמה. חוזרים חזרה למלון, לסייסטה וטבילה בברכה.

היום השביעי, 

לואיס, המדריך מבין את הראש ולוקח אותנו לשני כפרים אותנטיים ושלוים. ללואיס יש מנהג, מתחילים בכנסיה ועוברים לבעלי מלאכה ולאווירת הכפר. בSanta Caterina Aplopo, אנחנו שוטפים עיניים בנשים אורגות על אם הדרך בשלל דוגמאות וצבעים יופי של טקסטיל. ילדה מקמית כבת שמונה מתוקה משדלת אותנו לרכוש כרטיסי ברכה במחיר מופקע, אנחנו נכנעים בחיוך ועוד מוסיפים טיפ לתמונה משותפת. אחר כך היא מספרת לחברתה על ההצלחה המסחרית ואנחנו מוצאים עצמנו קונים גם מהחברה, אלא מה?! מתוקות ה׳מאיות׳ כאן!

הכפר רגוע יושב על האגם, ואנשיו מאירי פנים לאורחים הסקרנים. משם ל San Antonio , הכפר השכן. בכנסיה, נפגוש אשה זקנה, מתפללת בכוונה רבה, בדמעות היא מבקשת בשפתה (קצ׳קלית) מSenior Del Mondo , אדון עולם, שיעשה איתה חסד. ואנחנו מתרשמים מהאמונה החזקה של בני המאיה שהמירו את דתם לקתוליות אדוקה. אחר כך, אנחנו נקלעים ליום כביסה ורחצה באגם. בנות הכפר מכבסות במרץ את בגדיהן, נשים ארוכות שיער חופפות את מחלפות ראשן במים התכולים, ואז במיומנות מרשימה, קולעות צמות ומעטרות אותן בסרטים צבעוניים. מהופנטים, אנחנו מתבוננים בטקס הרחצה, בנוף שלו וקסום כל כך. הגברים, אגב, רוחצים בנפרד.

לואיס מוביל אותנו לבית מלאכה לקרמיקה, דוגמאות מנדלה צפופות בגווני כחול, טורקיז וכתום, מאוד מזכיר את הקרמיקה הארמנית הירושלמית. אחרי מיקוח קל, אני יוצאת עם שלל רב, שיתאים במיוחד לאירוח אחר הצהריים בצל סוכתי. משם לשמורת טבע, מרחק הליכה מהמלון. מבטיחים לנו פרפרים מעופפים, קופים, שיאכלו מכף היד. אנחנו רוכשים בננות להאכיל ומנהלים עם קוף מקומי משא ומתן, ולא, הוא לא נכנע, אבל מספק הצגה נחמדה. והילדים יסכמו את השמורה במשפט אחד, ׳לא קופים ולא יער...׳ , ואני נוטה להסכים איתם. 

אחרי מנוחת צהריים וגלידה של בין ערביים, אנחנו יוצאים ל  לארוחת ערב ב Pana, העירה הסמוכה. אנחנו סועדים במסעדת Chez Alex ארוחה נפלאה שמתחרה יפה בזאת של פלורס, רק ללא נוף, אבל עם אוירת שוק של עיר חיה. סבוב מהנה בין הרוכלים והדוכנים, כשערב יורד על העיר, מזכה אותנו בשקיות עם קיטש מקומי, ברקע, מוסיקה לטינית חיה, ורקדניות עבות בשר מעכסות לצלילים על במת בידור מקומית. אנחנו מתנוענעים עם ההמון המשלוהב לצלילי המרימבה, טוק-טוקים מעושנים, משפחות עם ילדים, כלבי רחוב משוטטים, ריחות גריל ועוד ריחות חשודים, מסעדות ואוירת בילויים.

היום השמיני מוקדש לChichicastenango

עיירת שוק צבעונית, זהו ללא ספק השוק הגדול שראיתי בחיי, הוא משתרע על כחמישה רחובות צפופים ביותר. בני השבטים, יורדים מן הגבעות למכור את מרכולתם, אריגים צבעוניים, בדים רקומים, תכשיטים, תיקים ושלל מזכרות, סדורים בעירבוביה הרמונית מאוד. ועוד, ועוד, שוק ירקות ופירות ושוק בעלי חיים, תרנגולות ותרנגולי הודו בקולנסאות וסלים, רגליהם קשורות, והם עומדים לראווה למרבה במחיר.  נשות הכפרים נושאות על ראשיהן סלים עמוסים בכל טוב, והגברים נושאים על גבם, משא כבד ארוז בשמיכות. במדרגות הכנסיה, שוק פרחים מרהיב ביופיו, המולת שוק, צפיפות ותכונה רבה, הופכים את היום הזה למופלא במיוחד.

לואיס, המדריך מוביל אותנו לבית הקברות הצבעוני של העיר. מצבות בשלל צבעים בוהקים מקשטים את הגבעה, ומעוררים את סקרנותי. מסתבר, שכל צבע מסמל בן משפחה. ויש מצבות מעניינות, כמו זאת של קורבנות הChicken Bus, האוטובוסים הגדולים, שדוהרים בכבישי המדינה, עמוסים באנשים ובחיות, ומהווים סכנה גדולה לנוסעים בהם ולסביבתם. בבית הקברות, שמן עורך טקס דתי, אנחנו לומדים על התשורות והמאכלים שמוגשים לרוחות הרפאים, אבל בעצם מאכילים את שוכני בית הקברות הרעבים. עוצרים לארוחה מאכזבת במלון מתוק ומקומי, Hotel St. Tomas , עמוסים במזכרות מהשוק והעיר. 

מצ׳יצ׳י, אנחנו חוזרים לאנטיגואה היפה, לימים אחרונים של טיול, לקינוח.

שעת ערב, ואנחנו, למודי אכזבות מהמטבח הגאוטמלי, פונים לעזרה, להמלצה על מסעדה. וכך די במקרה, אנחנו מזדמנים לEpicure, ודי במזל, מזדמן לנו שולחן, על אף שהעיר מלאה, והמסעדה עמוסה, ואם לא די בכך... אנחנו זוכים להכיר את ג׳ון. ג׳ון, בעל המסעדה, יזם ופילנטרופ, שברזומה שלו, לחימה במלחמת ויאטנם, עסקים רבים ויסוד בית ספר מקומי לבני השבטים לצד עסקי מסעדנות ויבוא. ג׳ון מספר לנו שהמסעדה בנויה על תוצרת מקומית, כמו גם השפים והמלצרים. הוא מספר בעיניים בורקות על בית הספר שהקים, על ימי מלחמת האזרחים, לוחמי הגרילה המאיימים, והאתגרים, שהוא חווה היום כתושב העיר. אנחנו מחבבים את האיש המרשים ונפרדים ממנו לשלום, כשאנחנו דואגים להשאיר לו מספר טלפון. והארוחה מצוינת! וכל מילה נוספת, מיותרת.

את שלושת הלילות האחרונים נבלה ב Porta Antigua, מלון מקסים, שמשתרע על שני רחובות, אבל מרגיש אינטימי וחמים, קשתות אבן מקיפות חצר פנימית ירוקה ובתוכה בריכה, מסעדה, play ground לקטנה, תוכים, ספא וחדרי ׳קסיטה׳ למשפחה. וכאן, אין לי אף הסתייגות, המלון מפנק ונפלא.

בבוקרו של היום התשיעי, אנחנו נפגשים עם ג׳ין, בחורה בריטית, שהגיע לגואטמלה לפני שני עשורים, מצאה בה אהבה (אלפרדו, שעזר לנו לתפור את הטיול הנפלא הזה), וקשרה את חייה עם שתי אהבות, אלפרדו המקסים וגואטמלה היפה. היא מספרת לנו את סיפור אהבתה, שגבר על הבדלי תרבות ושפה. ג׳ין ולוקחת אותנו ל Coffee Plantation, מרחק נסיעה קצר מהמלון. אנחנו לומדים באופן חוויתי על הדרך לייצר קפה, מהפולים, ההנדסה הגנטית של שני מיני קפה, הגידול, תהליך הקילוף, היבוש והצליה. הביקור מסתיים במטע פולי קפה, אנחנו מתנסים במכונות השונות, ומקנחים בכוס קפה ושוקולד מקומי.

בסמוך, מוזיאון למוסיקה, חויה מוסיקלית של כלי נגינה. כלי הקשה ונשיפה, של שבט המאיה, שעשויים מעצים ופירות, כלי מיתר, ירושה מהכביש הספרדי, והמרימבה, שמקורה מאפריקה הרחוקה. כמו המוסיקה, שהיא בליל של השפעות, כך גם תושבי המדינה הזאת, הם צאצאים של ערבוב תרבותי. שבט המאיה, הספרדים והעבדים האפריקאים, שהובאו לכאן ממרחקים מרכיבים את האוכלוסיה של הארץ המעניינת הזאת. את תרבות המקום תכנה ג׳ין synchronization , וערבוב של אמונה פגנית וקתוליות אדוקה. אחר כך מספרת לנו ג׳ין על ימי גדולתה של אנטיגואה בין המאה השש עשרה עד למאה השמונה עשרה, עת הייתה הבירה של המדינה.  היא מספרת על הרעידות האדמה הרבות שפקדו את העיר, שהפכו את המבנים שלה לשעטנז, עיר שנבנתה נדבך על נדבך.

ארוחת צהריים נהדרת, אנחנו אוכלים ב Luna De Miel, קרפים במגוון מילויים ושייקים טבעיים, טעים, טעים! אנחנו מתיישבים בגג קסום, וזה אכן ירח דבש (עם הילדים;-), שלוקח אותנו אחורה למעלה משני עשורים, לימי המזרח העליזים. ממשיכים לשוטט בעיר, נכנסים לחנויות המקסימות, ששתיים מהן, אני חייבת לציין, Textura, חגיגה של אריגים צבעוניים אבל בצבעים אחידים, ערסלים, טקסטיל לבית, כלי מיטה וכריות, מוצגים לראווה בתוך סירות קנו מעץ ענקיות.  K'rftan, (יש מצב שטעיתי בהגהה) חנות בגדים מקומית, זרוקה ומדליקה, רוכסנים אלכסונים, כפתורי ענק, שרוואלים וסוצ׳רים, מקסימים וייחודיים.

ערב יורד על העיר, היום האחרון של שנת 2012, תכונה רבה, נפצים וזיקוקים, המוני חוגגים שוטפים את הרחובות, רעש מחריש אוזניים של זיקוקי דינור עד אור הבוקר, השמיים נשטפים בשלל צבעים, כמו ׳דרקון שיורק אש׳, תאמר הקטנה בהתלהבות גדולה וגם בבהלה. אנחנו נעצרים כדי לנוח מההמון והרעש שוב ב  Luna de Miel, לארוחת קינוחים ומאחלים זה לזה שנה טובה, מלאת הפתעות, צבע ואור, כמו השמיים באנטיגואה.

את היום האחרון בעיר, אנחנו בוחרים להקדיש לסיור פרידה בכל המקומות האהובים ולתצפית מראש גבעת הצלב. עכשיו שאנחנו כבר ותיקים, אנחנו מזהים בקלילות יחסית את כל המבנים והרחובות. אנחנו נפרדים מהעיר בשיחת סיכום מסורתית בEpicure ומקנחים בLuna. הטיול הזה מקבל ציון גבוה במיוחד, הוא מעורר בכולנו טעם של עוד.... ומיד אנחנו אנחנו מציינים שלוש סיבות לחזור חזרה לגואטמלה, הפסטיבל בצ׳יצ׳י, השבוע הקדוש באנטיגואה ומסעדת Tartines, באנטיגואה.

גאוטמלה כובשת בצבעוניותה, בפשטותה ובאנשים המעניינים, שמרכיבים אותה.
בעזרתו האדיבה של א', האיש מאחורי העדשה, אני שולחת לכם טעימה.

שרוליקים

אנחנו מתבוננים בהם, סוף העולם שמאלה,

באתר תיירות שכוח אל בגואטמלה.

הם נראים משלנו, ואנחנו נחפזים לערוך להם מסדר זיהוי.

היא, בג׳ינס וטי שירט,

הוא בכובע מצחיה. 

אנחנו מתאמצים להקשיב לשיחה. 

(במסווה של ׳חלילה לא מצוטטים׳, כי אם שקועים משלנו בשיחה עירנית:-)

כעבור זמן קצר, אנחנו מאמתים. כן, הם ישראלים.

עכשיו לתחקיר מתקדם,

הילדה, לובשת שמלת Desgual, 

הקטנה בflip flop , כפכפי אילת,

ועכשיו דצמבר, אין אף חופשת בית ספר במולדת, 

אז אם כבר, הם ׳ישראלים לשעבר׳

(הגדרה קצת יותר תקנית וראויה ל'יורדים').

כעבור עשרים דקות, אנחנו כבר מיודדים.

אני כבר יודעת היכן הם מתגוררים וממה מתפרנסים.

נעורים, תחביבים, מוצא וסגנון,

מחליפים חויות על המולדת, הנדל׳ן בתל אביב,

אלא מה? אחרי למעלה מעשר שנים, הם חוזרים.

והנה כהרף עין, השתנתה ההגדרה,

הם ׳עולים׳ בפוטנציה, אז קדימה קצת פרגון והערכה.

המלצות וטיפים לטיול, התלהבות מהילדים.

אתמול בערב, הם ראו ׳חטופים', אבל לא, הם לא מגלים,

שלא נחמיץ את חווית הצפיה בפרק הסיום של העונה. 

א׳ כבר מתיישב בנונשלנטיות לשולחן לצידם,

לא בטוחה ששמעתי הזמנה,

עשה לו חברים, בחברה׳מניות קלילה. 

ובני בכורי, חד העין, יתבונן ממרחק,

ויאמר לי אחר כך, כמה פשוט זה עם ה׳שרוליקים׳,

לקשור שיחה, להתידד, במהירות הבזק.

זה העבר המשותף, השפה, התרבות או שותפות הגורל?

כך או כך, 

הם חולפים על פנינו לשלום בארוחת ערב, בסופו של יום.

׳להתראות מחר בארוחת הבוקר׳ הם אומרים בחום ישראלי,

כאילו היינו חברים משכבר הימים,

והנה עוד עניין, שזר לא יבין.