שרוליקים

אנחנו מתבוננים בהם, סוף העולם שמאלה,

באתר תיירות שכוח אל בגואטמלה.

הם נראים משלנו, ואנחנו נחפזים לערוך להם מסדר זיהוי.

היא, בג׳ינס וטי שירט,

הוא בכובע מצחיה. 

אנחנו מתאמצים להקשיב לשיחה. 

(במסווה של ׳חלילה לא מצוטטים׳, כי אם שקועים משלנו בשיחה עירנית:-)

כעבור זמן קצר, אנחנו מאמתים. כן, הם ישראלים.

עכשיו לתחקיר מתקדם,

הילדה, לובשת שמלת Desgual, 

הקטנה בflip flop , כפכפי אילת,

ועכשיו דצמבר, אין אף חופשת בית ספר במולדת, 

אז אם כבר, הם ׳ישראלים לשעבר׳

(הגדרה קצת יותר תקנית וראויה ל'יורדים').

כעבור עשרים דקות, אנחנו כבר מיודדים.

אני כבר יודעת היכן הם מתגוררים וממה מתפרנסים.

נעורים, תחביבים, מוצא וסגנון,

מחליפים חויות על המולדת, הנדל׳ן בתל אביב,

אלא מה? אחרי למעלה מעשר שנים, הם חוזרים.

והנה כהרף עין, השתנתה ההגדרה,

הם ׳עולים׳ בפוטנציה, אז קדימה קצת פרגון והערכה.

המלצות וטיפים לטיול, התלהבות מהילדים.

אתמול בערב, הם ראו ׳חטופים', אבל לא, הם לא מגלים,

שלא נחמיץ את חווית הצפיה בפרק הסיום של העונה. 

א׳ כבר מתיישב בנונשלנטיות לשולחן לצידם,

לא בטוחה ששמעתי הזמנה,

עשה לו חברים, בחברה׳מניות קלילה. 

ובני בכורי, חד העין, יתבונן ממרחק,

ויאמר לי אחר כך, כמה פשוט זה עם ה׳שרוליקים׳,

לקשור שיחה, להתידד, במהירות הבזק.

זה העבר המשותף, השפה, התרבות או שותפות הגורל?

כך או כך, 

הם חולפים על פנינו לשלום בארוחת ערב, בסופו של יום.

׳להתראות מחר בארוחת הבוקר׳ הם אומרים בחום ישראלי,

כאילו היינו חברים משכבר הימים,

והנה עוד עניין, שזר לא יבין.