יום הבוחר

הבוקר עלה בקליפורניה הרחוקה,

כמו בכל יום אחר, יום חול, בלי התרגשות יתירה,

יום של שיגרה ברוכה, של עבודה.

בחציו השני של הכדור, עולם כמנהגו נוהג,

למעט איזכורים קצרים בכלי התקשורת המקומיים, 

לא ניתנה במה מיוחדת לבחירות בישראל.

הישראלים בעמק הרדום, דיברו על המצב תוך כדי פיהוק,

כל מי שראיינתי, עדיין התחבט, אפילו ביום שלפני,

ולמרבה הפלא, גם ביום שאחרי.

ואני תהיתי, אם ההלך כאן משקף את מה שקורה מעבר לים,

או שהוא אופייני לעמק הסיליקון הנם.

בסופהשבוע שקדם ליום החשוב, בילינו עם חברים,

על צלחת טעימות וכוס יין מעודנת, נתחו אצלנו את המצב,

בנימה מהוססת, בחוסר נעימות של מי שחי בניכר.

לא ידעתי מנוח, עקבתי בסקרנות ׳שרונית׳ אופיינית,

אחרי הסקרים, המדגמים, נאומי הנצחון וגמגומי הכישלון.

כן, ככה זה כשחיים 'בלי' ומרגישים 'עם'.
(או ההפך, אבל זה כבר שייך לדיון פלוסופי אחר...)

אני, כנראה אופטימית ללא תקנה, 

ויש מי שחושב אותי לנאיבית יתר על המידה.

וגם את תוצאות הבחירות, אני בוחרת לראות באור ורוד.

כי דווקא כאן, יש לי זכות בחירה.

תראו כמה אנשים הלכו להצביע ולהשפיע,

תראו איך התחזק המרכז, הקול השפוי וכן, יש סופסוף סיכוי לשינוי.

תראו כמה פנים חדשות בפוליטיקה הישראלית,

פנים רעננות, נקיות, מלאות כוונות טובות.

ואני בוחרת להאמין להם לכולם,

כי כמו שמיכל אומרת, assume good

ויקרה לך....

אני בוחרת להאמין, שעוד יבוא שלום עלינו, שיש תקוה,

ומייחלת לממשלה הגונה ויציבה.
והפוסט הזה, איננו פוליטי כלל וכלל, אבל הוא כן עוסק,
בזכות הבחירה, לראות את חצי הכוס המלאה.
 

ועכשיו לסקפטיות, שמקננת בכל פולניה,

כולי תקוה, שלא אקרא את הפוסט הזה בדיעבד,

בעוד שבוע, בעוד שנה,

ואלמד, למבוכתי, כי תקוותי נשארה עגונה.

כי איזו עוד ברירה יש לנו? לא להאמין? לא לקוות?

כי אם כך, עדיף לבחור בלחדול. 

ותסלחו לי יקירי, ששוב עסקינן בפוליטיקה,

מבטיחה בפוסט הבא לחזור לסורי,

ולהתמקד בחיים הטובים.