חבר טוב

לא זוכרת איפה,

אבל קראתי איפשהו שכל מה שצריך בחיים זה חבר טוב.

ואני מוסיפה, חכם ואמיתי, כזה שאומר את האמת גם כשהיא לא ממש נעימה.

ממקום טוב, של דאגה כנה ואהבה גדולה.

אם להודות על האמת, זה לא פשוט. אתה רואה חבר ש׳נופל׳ על אותה שטות אינספור פעמים. מן באג קטנטן שמתחבא לו בפנים, ועוצר אותו מלמצוא בן זוג / לפתח קריירה / לאהוב / להיות מאושר / להסתדר...

וזה לא תמיד נעים להצביע באצבע מורה ולהגיד: אתה קשה / קמצן / עצלן/ לא סלחן /  עוסק בטפל/ רואה את העולם בשחור ולבן או נלחם סתם....נשמע לא טוב, נכון? פטרוני, מי אנחנו שנבקר? אז שנוותר....?

אז אנחנו שותקים, שומעים בפעם האלף את אותו הסיפור, אותה הגברת מהסיפור שעבר, עם תפאורה אחרת ונסיבות משתנות, אבל המהות לא משתנה ו׳צועקת׳, ניעור, עכשיו!

החבר שואל לעיצתנו,
אנחנו מהנהנים במבוכה, ונכנסים לסחרור קשה,

לקונפליקט,

אומרים או לא?

עכשיו או אח״כ?

מעגלים פינות או נכנסים לעובי הקורה?

׳מה אני צריך את זה?׳, ׳אשאר בצד...׳

יכעסו עלי, אני עלול להיכנס לעימות נוקב, שוה?

כנות, כן או לא? גם במחיר החברות?

לפני כמה שנים קיבלתי החלטה.

לקרובים אלי, לאהובי, אני משתדלת לומר אמת.

אנסה לנסח בעדינות ובהומור,

(לפעמים זה עובד לי, רוב הזמן, לא...;-)

זהו בדיוק התפקיד של חבר טוב.

ועכשיו תדעו, שאם אמרתי את שחשבתי,

זה כי עניתם על הקריטריון של ׳אהובי׳,

הווה אומר,

הביקורת נאמרה ב א ה ב ה 

ובכוונה טובה. 

ואגב כך, עכשיו יש לכם בכתובים,

מהחברים שלי, אני מצפה לאותם הכללים.

אל תצדיקו אותי כשאני טועה.

אל תעמדו מנגד, שותקים, 

כשאתם רואים שאני מכשילה את עצמי על אותם העניינים,

תעזרו לי במילה טובה שבאה מאהבה, בכיוון והכוונה,

ואזכה אתכם בהערכה גדולה, 

ובחיבוק חם (אחרי שקצת אכעס:-)

מבטיחה!