צחוק מהעבודה

 

נו טוב, ידעתי שיגיע היום, 

הילדים מחקים את סגנון כתיבתי,

ומריצים ׳דחקות׳ על חשבוני.

אנחנו מתחילים שיחה מעניינת, 

ובן הרף היא הופכת ל׳פוסט שרוני׳,

בדיבוב מקורי של הילדים שלי,

מחמל נפשי, מאור עיני,

יוצאי חלצי.
(רגע, אפשר להשתמש בביטוי לאישה?)

ריבוי פסיקים, תובנה, חויה, א׳ טוען...

וההכרה, שהטוב הוא כאן.

הם מסתלבטים עלי.   

׳שקט, אמא כותבת...׳,

הם מתלוצצים, מקניטים אותי

ומבסוטים.

שנים שאני עושה אותו הדבר להורים, 

עכשיו הגיע תורי;-)

ואני, שיש לי בגנים נטיה להיעלב,

מוצאת שזה מאוד משעשע ומחמם את הלב,

לשמוע צחוק מתגלגל ואחוות ילדים, 

גם אם מושא הבדיחה

היא אני.